בכנס חירום על עתיד הצעירים בצפון שנערך היום (שני) בכנסת תקף יו״ר שדולת הצעירים בכנסת, ח"כ יוראי להב הרצנו, את התנהלותה של ממשלת ישראל בנושא יישובי הצפון.
להב הרצנו פתח ואמר: "בוקר טוב לממשלת ישראל. איך ישנתם הלילה? האם ירו על הילדים שלכם טילים? האם אתם יודעים איפה הם יפתחו את שנת הלימודים הקרובה? יש לי חדשות ישנות עבורכם – תושבי קו העימות לא גרים ברמת גן או פתח תקווה או כפר סבא. אז תפסיקו להתייחס אליהם ככאלה".
מאות נפגעי אלימות משטרתית למשטרה: די לאלימות
כספית: "מי שמבטיח ניצחון מוחלט משקר"; מגל: "ירדת מהפסים"
"אני מסתובב הרבה בצפון, שהוא חבל הארץ הכי יפה עם האנשים הכי חזקים שפגשתי", שיתף חבר הכנסת, "מה שהם אומרים לי שזה שהם מסוגלים לעמוד במצב הביטחוני, מה ששובר אותם זאת ההתעלמות של הממשלה. ההתעלמות מהם, ההתעלמות מהילדים שלהם. שלא רואים אותם. היעדר האופק. היעדר האומץ להגיד לאנשים מה יהיה עם החיים שלהם בהמשך".
חה"כ להב הרצנו הדגיש: "הממשלה אומרת לתושבי הצפון – אתם לא בסדרי העדיפויות שלנו. כאילו המדינה ויתרה על הצפון. ובלי הצפון אין מדינת ישראל. עדיין לא מאוחר, הממשלה יכולה וצריכה לקבוע שב-1 לספטמבר שנת הלימודים נפתחת בצפון".
"האמירה של ראש הממשלה שאם התושבים לא יחזרו ב-1 בספטמבר אז הם יחזרו בנובמבר – אין מנותקת ותלושה ממנה. צריך להבין שמסגרות החינוך הם מרכז החיים, ואם הילדים יכנסו למערכת החינוך במקום אחר, אז ההורים ישתלבו במקומות תעסוקה ליד, מרכז החיים יעבור. ה-1 בספטמבר היא נקודת האל חזור", סיכם.
חגית אוסקר רז, מורה מהצפון, סיפרה בכנס: "אני, ומורות נוספות רבות במצבי, לא יכולות, נכון לעכשיו, לחזור הביתה לתחילת שנת הלימודים הבאה. ביולי אנחנו עוברים למקום פינוי אחר. איפה לחפש עבודה? באיזה בית ספר? האם בית ספר יקבל אותי לעבודה בידיעה שייתכן ובאמצע השנה אעזוב? איך מתחילים לבנות תהליכי חינוך והוראה כשאין מושג כמה זמן עומד לרשותי?".
עוד תהתה, "נניח שמצאתי עבודה ובדצמבר יגידו לנו שאפשר לחזור הביתה – איפה אעבוד? האם בית-ספר האם יהיה חייב לקבל אותי? האם אוכל לצאת לחל"ת באמצע השנה? אחרי שנה שלמה הרגשת השייכות לבית הספר בו עבדתי שנים רבות, היא מאוד קטנה. האם ארצה בכלל לחזור אליו?".
אוהד, תלמיד תיכון ״דנציגר״ שעולה לכיתה יב׳ ותושב קריית שמונה סיפר על שנת הלימודים המורכבת שחווה: ״הראשון בספטמבר, היום הראשון של כיתה יא׳ - שמלווה בלחץ, חרדה והמון אושר לראות את כל השכבה אחרי שלא התראינו כל הקיץ. יום חמישי ה-21 בספטמבר - יוצאים לחופשת סוכות ולא נפגשים שוב אחר כך. כל מה שחווינו מאז - היסטוריה. מחזור ס״ב לא נפגש עוד״, סיפר בכאב בועדה בכנסת.
״בחודש ראשון למלחמה, כולם היו מבולבלים, אף אחד לא ידע כיצד הדברים יתפתחו. ישנם מפונים רבים, אזרחים וחיילים נחטפו, לא מתקיימים לימודים. אף אחד לא יודע מה קורה - לא המורים, הרכזים - או המנהלים״, מתאר את אי הוודאות. ״כולם אומרים לנו לא לדאוג - והגעגוע לחברים שרחוקים גובר. חודש נוסף עובר, ואז כולם כבר חזרו לשגרתם, והתמונה יותר התבהרה חוץ מהעובדה שדחו את החזרה שלנו לבית הספר - בחודש. כל פעם מחדש. זה עוד חודש ועוד חודש שלא נגמר, לאף אחד אין תשובה מה יהיה עם הבגרויות. לא ברור אם נלמד בהמשך השנה בבית ספר קבוע, בית ספר זמני או בתי ספר למפונים״, סיפר על המצב בתחילת המלחמה, ותיאר את מעברו בין בית ספר לבית ספר: ״תחילה, למדתי בבית ספר שהוקם למפונים בפוריה עד חודש ינואר, לאחר מכן עברתי ללמוד במתחם סינמה סיטי גלילות בהרצליה - ושם היה אי שקט, כיתות צפופות בלי חלונות, בלי אוויר. מתחילים להתקדם בציר הזמן לאמצע אפריל - ומתקרבים לבגרויות שמתקיימות כרגיל. במהלכן, חווינו ייאוש, סבל ודיכאון״, מתאר בכאב. ״זה מה שעבר לי ולעוד תלמידים בראש. במקום לעזור לנו, להוריד לנו חומר, לארגן לנו שעות לימוד נוספות, תגבורים, מורים ומתרגלים נוספים, משרד החינוך לא התייחס אלינו. במה אנחנו אשמים? למה אנחנו סוג ב בעיניכם?״, שאל. ״אנחנו, התלמידים, כבר מיואשים ובמשרד החינוך - נראה שלא אכפת לאף אחד אם תלמידים פורשים מהלימודים כי הם לא רואים את האופק. אין לנו מושג מתי נישן שוב בבית, ניפגש שוב עם חברים, אם נחזור לעיר שלנו, למה אף אחד לא נותן תאריך חזרה ואשכרה עומד בו? למה אנחנו - תלמידי הצפון, אמורים להרגיש סוג ב׳? חווים את כל הקשיים האלו - אך ללא שום הקלה?״.