זרעי הפורענות נזרעו בידי אהרן ברק. בהובלתו, נולדה התורה שמקדשת אכיפה בררנית. תחילה, הכל נראה חביב ולא מזיק, אבל עד מהרה יצא המרצע מהשק. ברק קבע את כללי המשחק – ומכאן הדברים החלו להידרדר. במחנה השמאל חגגו כל הדרך אל מוקד הכוח האולטימטיבי שהועמד לרשותם.
ראש הממשלה אובד עצות: מהומות אלימות בבריטניה בעקבות רצח שלוש ילדות
ביידן שינה טון עם נתניהו: "תפסיק למרוח אותי"; גלנט והרמטכ"ל הצטרפו
הכל שפיט, קבע ברק. מלוא כל הארץ משפט, הוא הוסיף – ודהר קדימה. שערי בית המשפט נפתחו לרווחה. המגבלה שהדריכה את שופטיו בשנים עברו הייתה כלא הייתה. “זכות עמידה”, קבע ברק, יש לכל אחד; מה שתרם להגשת עתירות ביזאריות למכביר.
בד בבד, גם פרחה שיטת מינויים קלוקלת לבית המשפט העליון. רק מי שסבר כמו ברק, יכול היה להצטרף לשורותיו. יש “משלנו” – ויש מי שלא. כך, למשל, נפסלה פרופ’ רות גביזון מלבוא בשעריו של המוסד שברק עמד בראשו. במקומה התמנו כל מיני “אומרי הן” שכישוריהם נפלו לאין שיעור מאלה של מועמדים ראויים שכל חטאם היה שהם חשבו שדרכו של ברק תוביל לאובדן אמונו של הציבור במערכת המשפט – ולאנרכיה חשוכת מרפא.
כך הפכה המגלומניה לסימן ההיכר של השופטים. אין נושא שהם מושכים את ידיהם מלעסוק בו. ביטויים הזויים נולדים חדשות לבקרים – וכל ניסיון לעצור את טשטוש המושגים נתקל בתגובות זעם של “ליברלים” למיניהם.
אינני רוצה להרחיק לכת בהתבטאויותיי, אולם נדמה לי שיש לא מעט שופטים שתרמו לכאוס שנפל עלינו ב־7 באוקטובר. עם זאת, מה שהתרחש בין כתליו של בית המשפט העליון עד לאותו מועד הוא כאין וכאפס לעומת מה שקורה שם עכשיו. הרסן הותר לחלוטין. עותרים הזויים ממלאים את מסדרונותיו – והחגיגה לא נפסקת. החלטות, על גבול הטרללת, נולדות כלאחר יד באין גורם שיכול לעצור את מה שקורה שם.
קצת באיחור, אולי, אבל השינוי חייב לבוא. לדוגמה, תקופת כהונתו של נשיא בית המשפט העליון צריכה להיות מוגבלת. לאחריה, עליו לפרוש מכס השיפוט. זה נהוג, אגב, בערכאות נמוכות יותר. אבל מה שחשוב עוד יותר הוא הגבלת משך הכהונה של שופטים מן המניין. כשאני מתבונן, למשל, בפניו הזחוחות של יצחק עמית, כשהוא פולט הערות ציניות, סרות טעם, לטעמי, אני בטוח שאין הוראה מתחייבת יותר.
בה בעת, כמובן, יש לעשות לשינוי בהרכבה של הוועדה לבחירת שופטים. מה שקורה שם הוא מתכון בטוח להצפת בית המשפט העליון במקורבים לא ראויים. אני עוד זוכר עד כמה היה קשה לפלס את דרכו של אדמונד לוי. ברק התקשה לבלוע את מועמדותו.
אינני יודע כיצד לסיים את רשימת המלצותיי הצנועה מבלי לומר שחשוב, בעיקר בימים אלה, להחזיר מקצת מהשפיות לחיינו; והמקום הנכון להתחיל בו נמצא באולמות של היכל המשפט. אם לא נעשה זאת, תופעות כמו אלה שנראו שם לאחרונה יקבלו תאוצה מבהילה. לפני שיהיה מאוחר מדי, הרפורמה נדרשת עכשיו.