נשיא ארצות הברית, ג'ו ביידן, נשא את הנאום הנשיאותי באחרון שלו בעצרת הכללית של האו"ם אתמול בבוקר, שעון ניו יורק. ראש הממשלה בנימין נתניהו צפוי לעלות על אותה במת הנאומים יומיים לאחר מכן, ביום שישי, כאשר לא רק ביידן, אלא רוב ראשי ובכירי המדינות כבר יעזבו את העצרת הכללית. נתניהו וביידן לא יפגשו בניו יורק - וטוב שכך. ספק אם יש לנשיא האמריקאי היוצא מה להגיד לנתניהו.
ביידן חותם את הקדנציה ואת הקריירה הפוליטית שלו כשהמזרח התיכון מביא לו ולממשלו בעיקר אכזבות מהנעשה (ובעיקר - ממה שלא נעשה) ודאגות מתסריטי ההמשך האפשריים.
ביידן בהאשמה מפתיעה כלפי העולם: "לא רק עזה צריכה לעורר זעם"
דו פרצופית? הנשיא משדר מסרים של שלום אבל באיראן קורה משהו אחר לגמרי
מי זוכר שעוד לפני שנה התכנית האמריקאית למזרח התיכון הייתה מבטיחה ונוצצת. הסדר אזורי היסטורי שיעגן את מעמדה של ערב הסעודית כאחת המדינות שמובילות את הברית האזורית הפרו-מערבית, נגד איראן וחבריה, הרחבת הסכמי אברהם בהסכם שלום בין ירושלים וריאד. אך בספטמבר 2024, חודש וחצי לפני הבחירות, בישורת האחרונה, התכנית המזרח-תיכונית הגדולה הוכנסה למגירה הרחוקה בחדר הצדדי במחלקת המדינה. התכנית לא מתה, היא עוד מחכה לשעתה - בתקווה שהשעה תגיע והדינמיקה במזרח התיכון לא תגרור את ארצות הברית לכיוון ההפוך מזה שסומן בתכנית השאפתנית הזאת.
בינתיים מה שמעסיק את ממשל ביידן בגזרה המזרח-תיכונית הוא המאמץ לבלום הסלמה בגבול הצפוני של ישראל ולנסות ולהחיות את המאמץ להביא להסדר בגבול הדרומי של ישראל, בין ישראל לחמאס.
לצד זאת, אי אפשר שלא לזהות הבדל מהותי שבהתייחסות האמריקאית למתקפות הישראליות נגד חיזבאללה, לעומת התגובות של הבית הלבן על פעולות צה"ל ברצועת עזה. קשה וגם לא נכון להשוות בין "חרבות ברזל" ל"חיצי הצפון", כיוון שמדובר בשני אירועים ביטחוניים שונים מהותית, אסטרטגית וטקטית.
ההשוואה ברמה המדינית מוכיחה כי מבחינת וושינגטון הלחימה הישראלית בעזה נגד חמאס והלחימה הישראלית בלבנון נגד חזבאללה - אלה שני עולמות שונים. וושינגטון מפגינה סבלנות רבה מאוד לעליית המדרגה במתקפות שישראל מבצעת נגד מטרות חזבאללה בלבנון. ברמה הגיאופוליטית, למול הסכסוך הישראלי-פלסטיני, הממשל האמריקאי נטול כל סנטימנט כלפי ארגון הטרור חיזבאללה, שמבחינת וושינגטון לא מייצג את ממשלת לבנון או העם הלבנוני, אלא את הבוסים שלו בטהרן. בוושינגטון גם זוכרים היטב כי בכירי חיזבאללה לקחו חלק פעיל בפיגוע נגד כוחות המארינס בביירות בשנת 1983, שבו נרצחו 241 חיילים אמריקאים, והיו גם מתקפות נוספות.
נסתייג ונדגיש כי בשני במקרים המטרה במרכזית של ארצות הברית היא - להביא לרגיעה ולמנוע הסלמה מסוכנת שעלולה לגרור את האזור כולו ואיתו - גם את ארצות הברית - לעימות צבאי אכזרי כולל.
ועדיין - וושינגטון מפגינה סבלנות רבה מאוד לעליית המדרגה במתקפות שישראל מבצעת נגד מטרות חיזבאללה בלבנון. אמירות כלליות ומאופקות למדי של בכירי הממשל מעידות כל כך שבארצות הברית רואים את הפעולה הישראלית בלבנון באופן שונה מזה שבו האמריקאים רואים את הלחימה הישראלית בעזה, כולל ההשפעה הפוליטית האפשרית שלה לאור הבחירות הקרובות.
ברמה הגיאופוליטית, לתפיסת הממשל המכהן, המלחמה בעזה היא חלק אינטגרלי של הסכסוך הישראלי-פלסטיני, והסוגיות של הזכות של הפלסטינים להגדרה עצמית, כיבוש והתהליך המדיני כסעיף בתוך ההסדר האזורי העתידי - כל אלה הם חלק מהאירוע, לכן האיזון הוא קריטי.
במישור הפוליטי תמיכה בלחימה שישראל מנהלת נגד חיזבאללה לא עלולה לסכן את ממשל ביידן אלקטורלית.
המצביעים הפרו-פלסטיניים שאותם הדמוקרטים פוחדים לעצבן ולאבד, לא רואים במחבלי חיזבאללה אותם לוחמי החופש שהם רואים במחבלי חמאס. הנרטיב הפרו-פלסטיני והאנטי-ישראלי מייחס לחיזבאללה ולארגוני הטרור הפלסטיניים סטטוסים שונים. הממשל יכול להרשות לעצמו לפרגן לישראל בעקבות חיסול בכירי חיזבאללה ולהישאר יחסית פסיבי אל מול הפעולה הצבאית של ישראל בלבנון - מבלי לחשוש לשלם על כך מחיר אלקטורלי.
הסבלנות האמריקאית לא מבטיחה לישראל ניצחון בלחימה נגד חיזבאללה, אך בהחלט מעניקה מרחב תמרון לטובת המאמץ המלחמתי.