ביבס, אחיה הצעיר, היחיד, של עופרי היה ילד יפה תואר, שחור תלתלים ונבון "עם חיוך שובה לב וריסים ארוכים", אומרת אחותו וקולה היציב, התכליתי, נשבר לרסיסים. "מרוב שהיה ממיס לבבות, חשבו שהוא בת". כשגדל, הפך לחסון וחזק, בנוי לתלפיות, "אבל כשחייך, מיד ראו את נפשו הטובה, הרגישה". באותו הטוב ובאותה הרגישות נהג במשפחתו הקטנה.
"ירדן תמיד שם את שירי והילדים במרכז, הרבה לפני עצמו", מספרת עופרי ביבס־לוי. "הוא דאג לכולם ובמיוחד לאריאל ולכפיר. הוא היה האבא הכי חרדתי שהכרתי. כל הזמן פחד שהילדים ייפגעו. עם כל דבר קטן רץ איתם לרופא. היה מבלה במרפאות בערך שלוש פעמים בשבוע, על כל שטות. היינו צוחקים עליו שהוא חרדתי מדי, והוא צחק עלינו שאני ובעלי היפים כאלה, משחררים מדי עם הילדים. אם אריאל הרים מגרפה בגינה, ישר היה נבהל, אולי הוא עלול להיפגע. אם הוציאו את כפיר הקטן לשמש, מיד דאג, אולי הקרינה מזיקה".
הליכוד הכריז על עוצר ראיונות | ואטורי ירה: "אפשר לנהל במטוס את המלחמה"
בן כספית נגד ינון מגל: מי שהפעיל את "מכונת הרעל" אתמול צריך להיעצר
ב־7 באוקטובר אירע הדבר הנורא ביותר למשפחתו. אשתו שירי, אוחזת בילדיה הרכים, זועקת באלם, נחטפה על ידי מחבלי חמאס לעיני המצלמות. בעלה ירדן, שהקדים ויצא להצילם, נחטף אף הוא ותועד על אופנוע כשהוא פצוע ומוקף המון זועם המבצע בו לינץ'. "ירדן עשה את הדבר שהכי תואם את האופי שלו", אומרת עופרי בכאב. "הוא אמר, אני אצא החוצה אל המחבלים, הם ייקחו אותי ואני אקריב את החיים שלי כדי ששירי והילדים יישארו בטוחים בממ"ד".
בסרטון אכזרי נוסף חמאס מספר לו שאשתו וילדיו נהרגו בהפצצות.
"עד הסרטון הזה ירדן חשב ששירי והילדים בישראל. הוא בכלל לא ידע שהם נחטפו והיה בטוח שהם נשארו בבית. ואז הוא קיבל את הידיעה של חמאס, שטען שהם נהרגו. זו סיטואציה שקשה לתאר אותה. בן אדם בשבי במשך חודשים, משוכנע שלפחות המשפחה שלו בטוחה, ובאים ומספרים לו את הדבר הכי נורא, את הידיעה הכי מרה שאפשר לקבל. חמאס אמר את מה שאמר והשאיר אותו במנהרה לעכל ולהתאבל. זו תמונה שאני אפילו לא יכולה לדמיין לעצמי".
יכול להיות שהוא קיווה שזו מניפולציה של חמאס?
"מאוד פחדתי שהראו לו איזו הוכחה, אבל אחרי שנילי מרגלית השתחררה מהשבי, היא סיפרה לנו איך בדיוק זה התרחש. נילי אמרה שהמחבלים הגיעו אליה וביקשו ממנה שתספר לירדן, בזמן שמצלמים אותו, שכל משפחתו נהרגה. והיא סירבה. אמרה להם, אני לא מוכנה ולא מסוגלת. אז הם פנו לחטוף אחר והכריחו אותו לתרגם לירדן מערבית לעברית את ההודעה על משפחתו.
נילי סיפרה שמיד אחרי שהם תיעדו אותו מקבל את הבשורה המרה הם לקחו אותה משם ושחררו אותה. היא אמרה לנו, אפילו לא נתנו לי לנחם את ירדן, לחבק אותו, לחזק אותו. פשוט צילמו ולקחו אותי. אבל אנחנו נאחזנו בהבנה שלא הייתה להם הוכחה ששירי והילדים לא בחיים. ובגלל שאין לנו ודאות, אנחנו מחכים לכולם".
ביום שני הבא תמלא שנה ל־7 באוקטובר. שנה תמימה מורכבת ממאות ימים, עשרות חודשים ושבועות, אלפי שעות של דם ורעב, עינוי ובעתה עבור החטופים. ובעוד מספר החטופים החיים פוחת והולך, משפחותיהם הופכות לצללים מהלכים. אין לתאר את האפלה האופפת אותם.
"בהתחלה עוד חשבנו, שבוע והם בבית", אומרת עופרי. "אני זוכרת את נקודת הזמן של החודש. היינו מזועזעים. אמרנו, חודש שלם חלף והם עדיין שם. ואז החודש הפך למאה ימים ולחצי שנה. מצד אחד הספירה הזאת הכי כואבת בעולם, ומצד שני היא כבר מאבדת משמעות.
ואסור לתת לזה לאבד משמעות, כי בשביל ירדן, שירי, אריאל, כפיר וכל שאר החטופים, כל שנייה היא נצח וכל יום הוא גיהינום, ומשהו בספירה הנמשכת הזאת מתחיל לנרמל את הסיטואציה. כבר עכשיו אני שומעת שמדברים על יום השנה לחטופים בשבי. אנחנו עוד לא שם, וכבר בטוחים שנגיע ליום הזה. אנשים פשוט מקפיצים אותנו לשם. מבחינתם זה כאילו ברור שהם לא יהיו פה עדיין".
איפה ההבדל, מבחינתך, בין תחילת השנה לסופה?
"אני זוכרת שבשלב מאוד מוקדם הייתי אומרת שכל יום מרגיש לי יומיים, ושכל שבוע מכפיל את עצמו. בתחילת השנה התחושה הייתה שהדברים זזים כל כך לאט מהכיוון של לנסות להוציא אותם. ועכשיו, כשאנחנו כמעט סוגרים שנה, זה שוב מכפיל את עצמו. אז מצד אחד אני מרגישה כמו שנתיים, כמו נצח, ומצד שני, אני גם מרגישה כאילו 7 באוקטובר היה אתמול.
כי אנחנו עדיין חיים את 7 באוקטובר. אני לא חושבת שנוכל לחזור לחיים של שגרה כל עוד הם שם. אין מצב. אני לא יכולה לדמיין את עצמי מתיישרת, מזדקפת, חוזרת לנשום כל עוד הם שם. אני כבר לא יודעת באיזה עוד מילים ואיזה אופנים אפשר לצרוח שכל כך הרבה זמן חלף והם עוד שם".
ומה את מרגישה עם הקרבה ליום השנה?
"בעיקר כעס. אני עדיין לא מצליחה לתפוס את העובדה שאח שלי ירדן ואשתו שירי והאחיינים שלי אריאל וכפיר פשוט נלקחו מביתם ומוחזקים בעזה בזמן שאני יושבת ומדברת איתך. אני אפילו לא יודעת איפה הם נמצאים, אבל בטוחה שהם שרויים בתנאים איומים ובפחד תמידי. זו סיטואציה לא נתפסת. בכל פעם שאני עוצרת לרגע כדי לדמיין את זה, קשה לי לקום. הם כל הזמן בראש שלי.
אין שנייה שהראש שלי נקי ממחשבות עליהם. זה כמו ענן שנמצא מעליי ואי אפשר להתנער ממנו לרגע או לא לחשוב עליו. זה אומר לא להיות שמחה באופן מלא, ולא להיות אמא באופן מלא ורעיה ואחות ודודה וגיסה. תמיד אומרים, חצי מהלב שלנו שבוי בעזה, וזה ממש ככה. חצי מהנפש, חצי מהגוף תמיד שם. אני לא אני באופן מלא, וכשזה נמשך כבר 11 וחצי חודשים זה הרבה יותר קשה.
מדברים על איזה נרמול, ושמתרגלים, אבל אצל משפחות החטופים מתרחש תהליך הפוך: ככל שהזמן עובר הסיטואציה הופכת קשה יותר ובלתי אפשרי להמשיך את החיים. יש לי ילדים שמאוד מושכים לשגרה ולהמשכיות, אבל אנחנו תקועים ב־7 באוקטובר. אנחנו עדיין חיים אותו.
יש שאומרים, עסקת החטופים מופקרת כי שחרור המחבלים יוביל לפיגוע הבא, אבל החטופים עדיין בעיצומו של הפיגוע הקודם, פיגוע 7 באוקטובר, וכל יום שחולף מאריך את הפיגוע לאורך כמעט שנה. אז להפחיד אותי בפיגוע הבא, כשהפיגוע שלנו מתמשך - זה רק עוד כותרת ועוד פרובוקציה".
שירי, ירדן והילדים אריאל וכפיר הפכו לסמל החטופים.
"אני חושבת שזה בגלל שהתמונה של שירי והילדים הייתה בין תמונות החטיפה הראשונות שהתפרסמו באותו יום. בשלב שבו היא התפרסמה אף אחד לא ידע מי הם. ראו את שירי עוטפת את הילדים בשמיכה, עם הפנים המבוהלות, ומתחת היה כתוב שישראלית נחטפה לעזה. זו הייתה התמונה הכי מוחשית של החטיפה, גם מבחינת איכות הצילום.
אחר כך התפרסם גם הסרטון ובו ממש ראו את האקט של החטיפה כשכל המחבלים מסביב. הדבר הנוסף שהפך אותם לסמל היה העובדה שכפיר הוא החטוף הכי צעיר, הוא היה בן פחות משנה כשנחטף. לכן זה כל כך נגע לכולם. התמונה שלהם בלטה גם בגלל שני הראשים הג'ינג'ים וגם בגלל שהפנים של שירי סיפרו את כל הסיפור.
ומהר מאוד היא רצה בכל העולם והפכה לאחת התמונות הבולטות מאותו יום. סיבה נוספת היא שלצערנו כפיר ואריאל נותרו הילדים היחידים שלא יצאו מעזה. זה העצים את הסיפור שלהם".
קיוויתם שהם ייצאו ראשונים משום שהיו קטנים כל כך?
"כמו כולם חיכינו שהם ייצאו. הייתי משוכנעת ששירי והילדים יהיו ברשימות, אבל הייתה לי הרגשה בבטן שהם לא יהיו הראשונים, כי אמרתי אולי חמאס ירצו להתעלל בנו עוד קצת, הרי הם יודעים כמה כולם מחכים לילדים האלה. אבל כן הייתי בטוחה שהם ייצאו בהמשך. וביום שהתפוצצה העסקה האחרונה, ההסבר של חמאס היה ששירי והילדים נהרגו בהפצצה של צה"ל.
זה היה ב־29 בנובמבר, ומאז אנחנו באוויר, תלויים בין שמיים וארץ. אין לנו ודאות לכאן או לכאן, וחוסר ודאות הוא הדבר הכי קשה בעולם. אבל מצד שני, זה גם מה שמחזיק אותנו ונותן לנו תקווה שיש סיכוי שמה שחמאס אמרו עליהם הוא שקר".
חמאס אמר גם על חנה קציר שנהרגה בהפצצות, ולבסוף היא חיה ושוחררה בפעימה הראשונה מהשבי.
"הסיפור על חנה התברר מהר מאוד כשקרי, ואצלנו כל כך הרבה זמן חלף מאז שחמאס אמר שהם נהרגו. ככל שהזמן עובר, קשה יותר להחזיק בתקווה, כי מעבר לדברים שחמאס אמר, אנחנו יודעים מה התנאים בשבי, ועבור שני ילדים קטנים מדובר במצב מסכן חיים. אחרי 11 וחצי חודשים אי אפשר שלא לחשוש לחייהם".
יכול להיות שהעובדה שהיו סמל פעלה לרעתם?
"זה משהו שנדע להגיד רק בדיעבד, כשנבין איפה הם ומה עלה בגורלם והאם הם הפכו לקלף מיקוח שחמאס שמר לעצמו. הרבה שאלות יישארו פתוחות גם אחרי שיחזרו. הם יוכלו להשלים לנו פרטים, אבל דברים אחרים לא נדע לעולם".
בצה"ל מאמינים שהילדים ואמם נמצאים בידי תנועת אל־מוג'אהדין הפלסטינית, זה מקל או קשה יותר?
"מצד אחד זה נותן תקווה שאולי חמאס לא באמת יודע מה מצבם כי הם לא בידיים שלו, מצד שני זה גם מפחיד. אני לא יודעת אם הייתי מעדיפה שיהיו בידי חמאס. יש הרבה אנשים שמאמינים שהם בין החטופים שמקיפים את סנוואר, אבל אין לנו שום אינדיקציה לזה, ומבחינתי אין בזה אמת".
וירדן?
"קיבלנו הוכחות שהוא בחיים, אבל גם לגביו שום דבר לא ודאי. אחרי הסרטונים הגיעו רק הערכות וגם הן נכונות לזמן שבו הן נמסרו לנו. זה מרגיע ונותן אוויר לנשימה לכמה דקות שבהן הפרטים נמסרים, אבל מיד אחר כך החרדה והחשש לחייו ממשיכים להכות בנו, כי ראינו עם ששת החטופים שנרצחו, שיומיים לפני שמצאו אותם הם עוד היו בחיים".
איך רצח ששת החטופים השפיע עלייך?
"זה בעיקר עורר בי המון כעס, כי אולי לציבור זה גרם לתדהמה גדולה, הוא לא ציפה לדבר נורא כל כך, אבל אנחנו צעקנו והתרענו על זה כל כך הרבה פעמים. זה היה הפחד הגדול ממש מהיום הראשון שדיברו איתנו על לחץ צבאי. ידענו שאם חמאס ירגיש שהוא במצוקה, הוא יוציא את החטופים להורג.
אני באופן אישי, ואני לא מדינאית או אשת צבא דגולה, שאלתי בשבועות הראשונים, כשרק התחילו לדבר על לחץ צבאי, מה יקרה אם מישהו שמחזיק במשפחה שלי ירגיש שלוחצים עליו יותר מדי. מה מבטיח לי שהוא לא יוציא אותה להורג, הרי אין לו מה להפסיד, או שתופסים אותו או שהורגים אותו, אז למה שלא ייקח איתו את החטופים. מבחינתי זה היה תרחיש כל כך צפוי, שהיה צריך לעשות הכל כדי להימנע ממנו.
רצח ששת החטופים עורר בי כעס, כי אפשר היה למנוע אותו. החטופים היו יכולים להיות היום בבית אם היה מתווה שמחזיר אותם ואם הממשלה הייתה חותמת על הסכם לשחרורם. מעבר לעובדה שמשפחות החטופים הפכו למשפחה אחת גדולה, היינו בקשר קצת יותר קרוב עם חלק מששת החטופים שנרצחו. הם שרדו את 7 באוקטובר, ושרדו פציעות איומות, והצליחו להחזיק מעמד 11 וחצי חודשים בגיהינום בתנאים תת־אנושיים, ובסוף החיים שלהם הסתיימו בירייה בראש רק בגלל שהחוטפים שלהם הרגישו שצה"ל מתקרב וסוגר עליהם".
עופרי וירדן ביבס נולדו וגדלו בקיבוץ צאלים. ירדן ושירי עברו לקיבוץ ניר עוז, עופרי התגוררה עם בעלה דוד ושלושת ילדיהם ברמת הגולן. שבועיים לאחר החטיפה, גילתה שהיא בהריון. "ההריון התקדם במקביל לכל מה שהתרחש בשנה הזאת", היא אומרת בעצב. "והיה בי הרבה כאב ששירי וירדן בכלל לא יודעים עליו. כל הזמן קיוויתי שהם יחזרו עד הלידה, שיהיו איתנו בברית. ועכשיו התינוק אפיק כבר בן שלושה חודשים והם עדיין לא פה".
היא בת 38, מרפאה בעיסוק. אחיה ירדן רתך במקצועו ושירי גננת. "שירי וירדן הכירו דרך חברים משותפים הרבה שנים לפני שהפכו לזוג, אבל מהפגישה הראשונה איתה הבנתי שהיא בחורה לחתונה ולילדים. היה לי ברור שזה הכיוון שלה, שזה מה שהיא רוצה. היא הייתה אישה מאוד שקטה ועדינה, בת זוג מדהימה לירדן, מאוד רגישה אליו ולמצבי הרוח שלו ואמא משקיענית ויצירתית.
היו לה ידי אומן והיא ידעה להכין דברים מקסימים לילדים. אני חושבת שבסיטואציה הבלתי אפשרית שבה היא מצאה את עצמה בבוקר השבת הנוראה ההיא, יצאו ממנה חוזקות שגם היא לא הכירה בעצמה. דברים שאני בטוחה שלא האמינה שתצטרך להתמודד איתם, וכמו שהיא עטפה את הילדים ברגע החטיפה, אני בטוחה שהיא ממשיכה לעטוף אותם בשבי ולנסות לייצר להם את הכי טוב ונורמלי שאפשר ולתת להם תחושה שהם בטוחים ואהובים ושיש תקווה".
ספרי על הילדים.
"שואלים אותי הרבה עליהם, ותמיד אני מרגישה שזו שאלה כואבת, במיוחד על כפיר. כי אני לא יודעת מי הילד שהוא היום. הרי בגילו כל חודש כל כך משמעותי, ובשנים הראשונות, בטח בשנה הראשונה, ילדים כל כך משתנים. לא ראיתי את כפיר כמעט שנה, אני רק יכולה לספר שהוא היה תינוק רגוע וחייכן, שהגיב לכל מי שהושיט אליו ידיים, והיה מאוד מתכרבל וחמוד ומאוד היה קל להצחיק אותו".
ואריאל?
"אריאל הוא ג'ינג'י עם כל האנרגיות שמתלוות לזה ועם משיכה למכוניות וכדורים וטרקטורים, אבל כמה שהיה אנרגטי, וכמה שהיה מושך תשומת לב בכל מקום שהגיע אליו, בסופו של דבר הוא ילד מאוד ביישן, שלוקח לו זמן להיפתח ולהתחבר. הוא לא היה מהילדים שעושים המון רעש. אני זוכרת אותו בבית שלו, במקום הכי בטוח וחופשי, משחק עם הבת שלי שמח, מאושר ויצירתי. הם בני אותו הגיל".
ואיך הבת שלך מגיבה לעובדה שהוא חטוף?
"היא מאוד דואגת לו. שואלת עליו בלי סוף. סיפרנו לה את כל מה שידוע לנו במילים שמתאימות לגילה. אמרנו שאנשים רעים לקחו את אריאל, אנחנו לא יודעים כרגע איפה הוא ומתי הוא יחזור, אבל אנחנו מחפשים אותו ומקווים שיהיה סוף טוב לסיפור. לפני כמה חודשים היא שאלה אותי בהיגיון של ילדה, 'אם שירי, כפיר ואריאל עדיין לא פה, אז כנראה שהם מתים?'. אמרתי לה, 'אנחנו לא יודעים, ייתכן שהם בחיים ויכול להיות שהם מתים, אבל אנחנו לא מפסיקים לרגע לחפש אותם ולחכות להם'".
אריאל היה בן 4 וכפיר הפעוט היה בן 9 חודשים בלבד כשאירעה חטיפת בני משפחת ביבס לרצועת עזה. החטיפה התרחשה בשטחי קיבוץ ניר עוז. האב ירדן נחטף בנפרד. בטבח נרצחו גם הוריה של שירי, יוסי ומרגיט סילברמן, וביתם הוצת כליל. רק שבועיים לאחר מכן נמצאו גופותיהם.
בבוקר ההוא שלח ירדן ביבס הודעה לאחותו כדי לעדכן אותה על מצב הלחימה בקיבוץ. הוא כתב לה שיש ירי רקטות ולאחר מכן סיפר על מחבלים שנכנסו לקיבוץ. בסביבות 9:45 שלח ירדן הודעה נוספת, "הם בפנים". זמן קצר לאחר מכן שלח את ההודעה האחרונה למשפחתו "אני אוהב אתכם". "תחילה הפיצו רק תמונה", מספרת עופרי.
"ובעלי ואני הסתכלנו עליה ואמרנו, זה לא אמיתי, זה לא יכול להיות. חשבנו שזה פוטושופ של חמאס. עוד לא הבנו שחטופים אנשים. חשבנו רק שמחבלים חדרו ליישוב. מאוחר יותר התברר שככל הנראה שירי הסתתרה באיזו פינה בממ"ד עם הילדים, ואריאל שמע שפורצים לבית שלו. הוא ראה את ההורים שלו מבוהלים, שמע יריות דרך הדלת ובעצם נפרד מאבא שלו.
אנחנו יודעים שירדן נישק אותם לשלום, נפרד מהם ויצא במטרה להקריב את עצמו. הוא האמין שאם ימצאו אותו, יסתפקו בו ולא יפגעו או יחטפו אישה וילדים". אבל אז תועדה המשפחה ברגעי החטיפה ולאחריהם הופצו הסרטונים ברשת והפכו ויראליים.
"בסרטון נראה מחבל אומר לחבריו, תכסו אותה, אנחנו מוסלמים ולא נפגע בה, ואני הבנתי שהכוונה היא שלא יהרגו אותה, אבל הם לא יכולים להגיד שהם מגוננים על נשים וילדים כשהם חוטפים אותם, אחרי שהם פרצו באלימות לבית שלהם, וירו בחדרי הבית. שום דבר לא אנושי או הומניטרי בסיטואציה הזו, אבל המחבלים מנסים לצייר לעולם כאילו הם שומרים עליהם, כאילו יש משהו הגיוני או אנושי בזוועה הזאת.
באחד הסרטונים שומעים את שירי אומרת ‘די, די', מאוד חלש, מאוד בשקט, מעין זעקה אילמת. ראיתי איך היא מסתכלת לצדדים, איך היא מחפשת את ירדן, וגם אני חיפשתי רמז לירדן בסרטון ולא מצאתי. אבל ראיתי את הפחד על הפנים של שירי וגם את התשישות אחרי כמה שעות בממ"ד. היא נראתה מאוד לבנה, מאוד מיובשת. מאוד מבוהלת. וגם על הפנים של אריאל רואים בלבול מאוד גדול. הוא מסתכל ומנסה להבין מה קורה סביבו. אני מאמינה שהוא לא פחד כי הוא לא לגמרי הבין את הסיטואציה. אני חושבת שהוא היה בהלם".
מאוחר יותר הופץ סרטון של ירדן שבו הוא נראה מדמם מראשו ומחבלים מתעללים בו. "זה מאוד־מאוד קשה", אומרת עופרי. "אני לא מאחלת לאף אחד לראות מישהו שיקר לו, מישהו שהוא אוהב, בכזאת סיטואציה אלימה, להבחין בפחד בעיניים של ירדן, באימה של הלא נודע ומה עומד לקרות בשנייה הבאה.
רואים בסרטון שמכים אותו במה שנראה כמו מברג, ומזווית אחרת זה נראה כמו אבן גדולה. בכלל לא ידענו אם הוא שרד את הסיטואציה, ורק אחרי כמה שבועות, כשהחטופות הראשונות שוחררו מהשבי, הן סיפרו שהוא שרד את הפציעה ונותר בחיים. מאוחר יותר חמאס הפיץ את הסרטון שבו בישרו לו על מות שירי והילדים וראינו שהוא חי במו עינינו".
מה החטופות סיפרו על המצב המנטלי שלו?
"העדויות שיש לנו הן שעוד לפני שסיפרו לו על שירי והילדים הוא כבר היה במצב נפשי לא טוב. הוא כל הזמן דיבר על שירי והילדים, מאוד דאג להם, כמעט לא אכל וכמעט לא ישן. ובסרטון שהתפרסם מאוחר יותר ראיתי שהוא אכן ירד לפחות עשרה קילו".
בהסכם הפסקת האש בסוף נובמבר התחייב חמאס לשחרר את שירי והילדים, אך לא עמד בדיבורו. ישראל ראתה באי־שחרורם הפרה של ההסכם. בתגובה טען חמאס כי שירי וילדיה נהרגו והאשים את צה"ל במותם בתקיפה אווירית. הידיעה התקבלה בספקנות ונטען כי מדובר בטרור פסיכולוגי.
כשפורסם הסרטון שבו נראה ירדן מקבל את הבשורה המרה, צה"ל התחייב לבדוק את טענת חמאס, אך לא סיפק אישוש או הפרכה לידיעה שהם אינם בין החיים. ביוני האחרון הציג צה"ל לקרובי משפחת ביבס סרטון שצולם ככל נראה בדרום רצועת עזה ובו תיעוד של שירי והילדים מספר שעות לאחר החטיפה ב־7 באוקטובר כשהם במוצב בח'אן יונס.
בראיון בכאן 11 התבטא בני גנץ באשר לגורלם של בני משפחת ביבס ואמר כי מדינת ישראל "תחשוף זאת כשהתנאים יבשילו לכך". הוא לא נשאל מה כוונתו, אך היו שפירשו את דבריו כהודאה בכך שאלה אינם בין החיים. "מבחינתנו, זו אמירה חסרת אחריות וחסרת בסיס או אחיזה במציאות", אומרת עופרי בפסקנות.
מיד לאחר שהתברר שכל הילדים החטופים חזרו מלבד ילדי משפחת ביבס והוריהם, פתחו קרוביהם בקמפיין עולמי שדרש את שחרורם המיידי. עצרות לשחרור המשפחה התקיימו במספר מוקדים בארץ ובעולם, לצד הפגנות קבועות מול ביתו של מזכ"ל האו"ם אנטוניו גוטרש.
בסוף דצמבר הציגו השגרירויות והקונסוליות הישראליות ברחבי העולם תמונות של המשפחה, ובימי ההולדת של כפיר ואריאל בשבי הדליקו את בנייני המשרדים שלהם בכתום כאקט של סולידריות והעלאת המודעות לזוועת חמאס ובכוונה לגייס את דעת הקהל בעולם בקריאה לשחרר את בני המשפחה.
"הייתי בתוך אדרנלין מאוד גדול, ומהר מאוד נכנסתי לעשייה אינטנסיבית", מספרת עופרי. "הייתי משימתית. זה לא רק היה צורך השעה אלא גם סוג של התמודדות. לא היה אפילו מקום לרגש. רק רצון לחפש את ירדן ואת שירי והילדים ולעשות הכל כדי להחזיר אותם כמה שיותר מהר. אבל ככל שהזמן עובר ואנחנו לא מצליחים להחזיר אותם, נהיה לי קשה אפילו להסתכל על התמונות שלהם, לצפות בסרטונים שלהם.
משהו מההגנות הראשונות שהגנו עליי בהתחלה מתחיל להתפורר. כמעט שנה עברה, והעובדה שאנחנו לא מגיעים לתוצאות מטריפה את הדעת".
בהזדמנויות שונות ובאירועים ציבוריים המוניים צוינו ימי ההולדת של אריאל וכפיר ביבס. ב־18 בינואר, תחת הכותרת "יום ההולדת העצוב בעולם", צוין יום הולדתו הראשון של התינוק בכיכר החטופים, וב־5 באוגוסט צוין גם יום הולדתו החמישי של אריאל ביבס. במסגרת הקריאה הציבורית בארץ ובעולם להשבת משפחת ביבס משבי חמאס, הפך צבע שערם הכתום לסמל.
עופרי הייתה ראש חץ הפעילות מטעם משפחת ביבס. היא הרבתה להופיע בתקשורת, טסה לחו"ל לפגישות עם אנשי ממשל וציבור בעלי השפעה, ארגנה כנסים והייתה הרוח החיה בהפגנות. "הייתי מאוד ממוקדת ומאוד עסוקה", היא אומרת, "אבל עם התקדמות ההריון ועם ההבנה שהילדים שלי צריכים אותי בבית ושאני לא יכולה להיעלם להם כל פעם לשבוע וקצת, הורדתי פעילות ואני מנסה לעשות דברים מהבית. אבל אז גם מתפנה קצת מקום למחשבות ולעצב וגם לכעס על ההתנהלות של הצבא והממשלה".
מה מפריע לך בהתנהלות הצבא?
"הגברת הלחץ הצבאי על חמאס לא הוכיחה את עצמה בשום שלב, אולי חוץ מהעסקה הראשונה להחזרת החטופים, שהיו בה הרבה מאוד משתנים שלא קיימים היום. אומרים שלחץ צבאי יביא לשחרור החטופים, אבל כמו שאני רואה את הדברים, הלחץ הצבאי היום מתבטא בזה שצה"ל היה כמעט בכל האזורים, הטבעת סביב החטופים הולכת ומתהדקת, וזה מעלה את הסיכון שעוד חטופים יירצחו בדומה למה שקרה עם השישה האחרונים.
כשמדברים איתי על לחץ צבאי כפלטפורמה להשגת תנאים טובים לעסקה, אני אומרת ש־11 וחצי חודשים לימדו אותנו אחרת. אנחנו לא במקום טוב יותר. לפני 11 וחצי חודשים היו לנו יותר חטופים להציל ויותר חללים להביא לקבר ישראל, וככל שהזמן עובר הסיכוי למצוא את החללים ולהחזיר חטופים בחיים הולך וקטן וההפקרה של 7 באוקטובר נמשכת כמעט שנה".
במהלך השנה מתנהל משא ומתן ברמת עצימות משתנה סביב מתווה לעסקה.
"אנחנו דנים מדצמבר על אותו מתווה מורכב של פעימות, אבל בשבועות האחרונים הבנתי שהוא הפך לסוס מת. כל הדיבורים סביב המתווה הם ניסיון של ראש הממשלה וייתכן שגם של הצד השני להציג מצג שווא שאנחנו מנסים להגיע להסכם, כשבפועל יש גרירת רגליים ארוכה שעלתה עד כה בחייהם של 27 חטופים שנחטפו בחיים ומתו בשבי.
ברור לי שאם לא נצא משם, יהיו עוד רבים. גם אנחנו בתור משפחה מחכים חודשים על גבי חודשים שידפקו אצלנו בדלת. לפעמים זה מרגיש שזה רק עניין של זמן בגלל התנאים ובגלל הסכנה שירצחו אותם, בזמן שבצד שלנו נמנעים מלקבל החלטות שצריך ואפשר לקבל".
אילו החלטות צריך לקבל?
"שישראל מוכנה לסיום המלחמה ומוכנה לסגת מעזה תמורת כל החטופים. שאפילו אחד לא יישאר מאחור. צריך להצהיר את זה ולעמוד מאחורי ההצהרה הזאת ולא להתקפל בגלל לחץ קואליציוני או לחץ מבחוץ. אני חושבת שאלו הם שני הסעיפים העקרוניים בדרישת חמאס כבר מלפני שנה, ואלו הסעיפים שישראל לא הייתה מוכנה בשום שלב להגיד שהיא מסכימה להם ולעמוד מאחוריהם בפה מלא ובלב שלם.
וזה לא רק החטופים. זה גם הבאת החללים לקבורה והבאת השקט לצפון, וחתימה על הסכם אזורי והשבת המפונים לבתיהם. אני לא חושבת שהממשלה הזאת, שבזמן כהונתה התרחש המחדל הגדול הזה, ולמרות זאת בחרה להישאר ולנהל את המערכה, יכולה אחרי שנה להציג לנו תוצאות מדיניות שנותנות איזה שקט, איזו תקווה. הצפון עדיין בוער, אנשים עדיין מפונים מבתיהם, ואין שום צפי להצלת החטופים ולהחזרת החללים לישראל".
יש לא מעט משפחות שכולות שממשיכות לתמוך בלחץ צבאי.
"קשה לי להבין אותן. הרי ראינו את התוצאות של לחץ צבאי. אני חושבת שהדרך היחידה להציל את החטופים היא באמצעות מתווה להצלת חיים. אפילו המילה 'עסקה' מוזילה ומורידה את ערך החיים של החטופים ואת כאבן של משפחות החללים, שמחכות להביא את יקיריהן לקבורה ולהתחיל להתאבל עליהם כמו שצריך וכמו שמגיע להם.
אני חושבת שראש הממשלה שלנו, שיש לי הרבה ביקורת עליו, אם יש משהו שהוא רוצה שיקרה, הוא קורה. ואם הוא באמת היה רוצה בלב שלם שכל החטופים יהיו בבית, הוא היה מוצא דרך במהלך כמעט שנה שלמה לחתום על מתווה שיחזיר אותם. אבל בפועל הוא הופך את החטופים לכף מאזניים. מבחינתו הם עומדים מול ביטחון המדינה.
וזה שקרי לחלוטין. ביטחון המדינה יתחזק כשנשמור על הערכים והמוסר והמחויבות הבסיסית של מדינה לאזרחיה. הסיבה ש־7 באוקטובר התרחש זה לא כי המדינה לא יכלה להתמודד עם האיום, אלא כי הייתה שורת כשלים שצריכה להילמד ולהיחקר כדי למנוע את המחדל הבא. ומה שימנע את 7 באוקטובר הבא זה אם החטופים יחזרו, כי כל אזרח צריך לדעת שהמדינה שלו עושה את הכל כדי להחזיר חטופים, ואם זו לא התחושה, הכל נשבר ומתפורר".
יש הטוענים ששחרור מחבלים יביא ל־7 באוקטובר הבא, דוגמת שחרור יחיא סינוואר בעסקת שליט.
"7 באוקטובר לא קרה בגלל שחרור מחבל כזה או אחר. סנוואר לא הפך להיות מי שהוא בגלל שהשתחרר מהכלא, אלא בגלל שורת מחדלים לפני 7 באוקטובר וביום עצמו. מדיניות של שנים, התעלמות מאזהרות, טעויות צבאית ומדיניות הביאו עלינו את האסון הזה. היכולת למנוע אסון חדש תלויה ביכולת שלנו ללמוד מהטעויות שנעשו ולא לשקר ולהגיד ששחרור מחבלים ימנע את 7 באוקטובר הבא".
יש משפחות שכולות שלא מוכנות להפסקת המלחמה בעת הזאת.
"החיילים הגיבורים מסרו את חייהם לטובת מטרת המלחמה העיקרית - השבת החטופים לביתם. כדי שהישגי המלחמה יישמרו, חייב להיות קודם כל מתווה שיציל את החטופים ויביא לשקט. אפילו ראש הממשלה כבר ירד מהססמאות של 'הניצחון המוחלט'. אפילו הוא מבין שלחסל את חמאס לא יקרה רק בכוח צבאי ושלהישגים הצבאיים צריכים להתלוות הישגים ערכיים ומדיניים".
למה משפחות חטופים מתנגדות לעסקה?
"אני חושבת שההתנגדות העיקרית היא החשש שמדובר במתווה של פעימות, שבגללו לא כולם ישתחררו. זה חשש מוצדק. העניין הוא שראש הממשלה שב ומצהיר שתמיד נוכל לחזור ולהילחם, והוא לא מביע שום רצון להגיע לסיום הפעימה השלישית שתחזיר את כל החטופים, וכל הזמן הוא משאיר לעצמו פתח גם בדיבורים וגם במתווה להמשיך ולהילחם.
המשפחות שומעות את זה, ומודאגות בצדק שלא נגיע בכלל למתווה השלישי. אני חושבת שגם הצד השני שומע את הדברים ואומר לעצמו, למה לחתום על פעימה ראשונה ושנייה כשהפעימה השלישית מוטלת בספק והסיום של המלחמה לא ברור וחתום? אני חושבת שאם המתווה היה נחתם מתוך רצון אמיתי להגיע לסיום המלחמה ולהחזרת החטופים כולם, היום כבר היינו בסוף המלחמה עם כל החטופים והחללים בבית".
מה דעתך על ההתנגדות של בן גביר וסמוטריץ' לעסקה בטענה שהיא מופקרת?
"אני חושבת שהם המופקרים. הם אלו שהפקירו את הערכים, את המדינה ואת העתיד בשם אידיאולוגיה שכולה ססמאות. מדברים איתי על התיישבות בעזה, שהיא לא מציאותית ולא יכולה להתקיים, ומנהלים את המשבר מאז 7 באוקטובר בשיח אלים ומפלג. אני מנסה לא לתת משקל גדול מדי לדברים שלהם.
רק לפני כמה חודשים ישבתי מול סמוטריץ' ואמרתי לו, 'תסביר לי מה בדיוק התוכניות שלכם, איך החיים שלנו עומדים להיראות במדינה בעוד שנה', והוא לא ידע לענות לי על זה. הוא שתק. לכל השאלות האחרות הוא ענה ולזאת לא השיב, כי חוץ מלזרוק סיסמאות לאוויר הם לא יודעים מה יהיה פה מחר.
"החיים של המשפחה שלי הם כלי במשחק הפוליטי. מאשימים אותנו שאנחנו עושים פוליטיקה בתוך המאבק להשבתם, וזה כל כך לא נכון. אנחנו לא עושים פוליטיקה. אין לנו זמן וכוחות לפוליטיקה. אנחנו באים בדרישה הכי בסיסית למדינה שלנו, שתוציא את המשפחות שלנו מהגיהינום".
ועד שזה יקרה, עופרי ביבס־לוי מתגעגעת עד כלות לאחיה, גיסתה ואחייניה כתומי השיער. "אם הייתי יכולה לדבר איתם, הייתי מספרת להם כמה שהם חסרים לנו. וכמה הפכו למפורסמים בעל כורחם, וכמה מדינה שלמה רוצה ומחכה לשובם. אני כבר מפחדת לבקש מהם להיות חזקים עוד קצת, כי אנחנו מבקשים את זה מהם כבר 11 וחצי חודשים, והקצת הזה מתחבר ומתארך ותכף מגיעה שנה וזה לא פייר.
אני מרגישה שאני משקרת להם כשאני מבקשת מהם להחזיק מעמד עוד קצת, שעם הזמן הופך לכל כך הרבה. ובכל זאת אני עדיין מתחננת אליהם שימשיכו להחזיק מעמד".