יותר מאשר העובדה שגדעון סער הצטרף לממשלה, הוא בחר לנטוש את האופוזיציה ואת ההשתייכות לתפיסות העולם שהיא מייצגת.
הרי גדעון סער הוא איש ימין אידיאולוגי. יש שיגידו שהוא אחת הדמויות היותר ניציות בפוליטיקה הישראלית. עובדה זו תמיד הפכה אותו לנטע זר בשורות מחנה המרכז-שמאל שאליו הוא השתייך בשנים האחרונות ואף הרכיב איתם ממשלה.
הצידוק היחידי למהלך הזה מבחינתו היה תפיסת העולם "רק-לא-ביבי", וההסכמה לשבת עם יריבים אידיאולוגים, הייתה במטרה לסלק את נתניהו מהשלטון. זה עבד בצורה סבירה כל עוד הוויכוח אכן היה סביב דרכו האישית של נתניהו וסוגיות כמו שלטון החוק, אופי הדמוקרטיה הישראלית ומערכת המשפט.
אבל אסון השבעה באוקטובר טרף את כל הקלפים והחזיר לראש סדר העדיפות הלאומית את הפן הביטחוני והמדיני. גם בתקופה שהיה יחד עם חברי המחנה הממלכתי בתוך ממשלת החירום, סער וחבריו למפלגת "תקווה חדשה" השמיעו קו אחר ויותר מיליטנטי שבסופו של דבר הוביל אותם לנטוש את הממשלה ואת השותפות עם בני גנץ.
כעת הושלם סיבוב הפרסה, ואחרי שנים של עוינות אישית, סער טוען שהוא שם את הכל מאחוריו ומסתכל קדימה, לטענתו לטובת מדינת ישראל. לא צריכים להיות תמימים, לחשוב שאין משקעים, שכנראה בתוך תוכו יחסי נתניהו-סער ימשיכו להיות בעיתיים, ואולי אפילו יתפוצצו בעתיד הקרוב, אבל נדמה שסער קיבל החלטה אסטרטגית לנתק את עצמו מהאופוזיציה, והוא עשה את זה בצורה הבוטה ביותר שיכל.
נאום ההשבעה שלו לשר במליאת הכנסת היה רצוף ביקורת נוקבת נגד האופוזיציה ובראשה יו"ר יש עתיד, יאיר לפיד. סער הטיח בו כתב אישום חריף כמו "אם היו מקבלים את עמדתך על הפסקת אש בלבנון - חסן נסראללה היה עכשיו עדיין חי" וגם עקיצות כמו "אני לא אחווה כאן את דעתך על תפקודך", אמירות שמלמדות על בוז עמוק. המתקפה של סער לא פסחה על חברי כנסת אחרים שעד לפני רגע הוא חלק איתם את אותו הצד הפוליטי ואף ירד נמוך שתקף את ח"כ אפרת רייטן והגחיך אותה בצורה רדודה ("אותך יזכרו בעיקר מערוץ הילדים").
זה לא כזה משנה האם הדברים שנאמרו מבוססים על עמדות אמיתיות או על רגש מתפרץ, בפועל סער בחר לבצע "תכנית התנתקות" מגוש האופוזיציה בצורה שלא מותירה מקום לספק היכן הוא ממוקם עכשיו. סער כעת יצטרך לפלס מחדש את דרכו במערכת הפוליטית, אחרי שאת הגשר מהאופוזיציה הוא שרף עד היסוד ומהעבר השני בקואליציה ממתינים לו בחשדנות גבוהה.
סער וחברי סיעתו ממשיכים להצדיק את המהלך הדרמטי בתור "מעשה פטריוטי" וההיסטוריה היא שתשפוט האם זה נכון. מה שברור שהרבה אמוציות נחשפו היום, שמוכיחות כי בפוליטיקה הישראלית, בסופו של דבר, הכל אישי.