עובדת רשות שדות התעופה טענה שבכיר ממנה אנס אותה באלימות ותבעה אותו, אולם בית המשפט המחוזי לא השתכנע כי אכן מדובר היה באונס, אך השופטת אירית קלמן קבעה כי מדובר בממונה שניצל את מעמדו לקיום יחסים אינטימיים עימה ופסקה כי התובעת תקבל פיצוי של כ-130 אלף שקלים, כולל שכר טרחה.
התובעת עבדה ברשות שדות התעופה במחלקת שירותי פנים מטוס בתפקיד מנקה מטוסים. לטענתה, בתקופת עבודתה חוותה הטרדות מיניות, מעשי אונס ואלימות שבוצעו על ידי הנתבע, עובד בכיר ממנה. באמצעות עו"ד רוני אלוני סדובניק, התובעת טענה בתביעה כי הממונה עליה כפה עליה יחסי מין, אנס אותה ונהג כלפיה באלימות לאורך תקופה ממושכת. היא תיארה מסכת של הטרדות מיניות, שהחלו בחיזורים מילוליים והסלימו למעשים פיזיים.
לדבריה, היא חששה להתלונן בשל מעמדו של הממונה ורצונה לקבל קביעות בעבודה. התובעת טענה כי סבלה מנזקים נפשיים כבדים, כולל פוסט-טראומה, ודרשה פיצויים בסך מיליוני שקלים. היא הגישה חוות דעת פסיכיאטרית, שקבעה לה 70% נכות.
הממונה הכחיש מכל וכל את טענות התובעת לגבי כפייה והטרדה מינית. לטענתו, התקיימה ביניהם מערכת יחסים רומנטית בהסכמה מלאה, שהחלה ביוזמת התובעת ונמשכה כשמונה חודשים. הוא טען כי היחסים התבססו על אהבה ותשוקה הדדית, וכי הוא זה שהחליט לסיים את הקשר. כמו כן, הנתבע הכחיש את קיומם של יחסי מרות ביניהם, וטען כי התלונה הוגשה רק לאחר שהתובעת חששה מפיטורים, כשלושה חודשים לאחר סיום היחסים.
השופטת קלמן שניתחה בפסק דינה את מכלול הראיות והעדויות, קבעה כי אכן התקיימו יחסי מרות בין השניים. היא הדגישה כי הנתבע ניצל את מעמדו לקיום יחסים אינטימיים עם התובעת. השופטת כתבה: "היחסים האינטימיים עם הנתבע בוצעו מתוך ניצול יחסי המרות, הכוח והעוצמה שהיה לו למול עובדת חלשה, שכל רצונה לקבל קביעות, לפרנס את משפחתה ונראה שהייתה מוכנה לעשות הכל על מנת לממש רצון זה. הנתבע היה מודע לכך היטב וניצל זאת על מנת לכפות עליה הסכמה לקיום יחסים אינטימיים".
השופטת עוד הוסיפה: "ספק אם לנתבע היו ברשות את הכוחות שייחסה לו התובעת, אולם מהעדויות שנשמעו התקבל הרושם שהוא נהנה מחזות זו וניצל זאת לטובת יחסים אינטימיים עם התובעת".
עם זאת, השופטת לא השתכנעה מטענות התובעת לגבי אונס ואלימות. היא קבעה: "הגעתי לכלל מסקנה שלא עלה בידי התובעת להוכיח מעשי אינוס, עשרות מקרים של אלימות והטרדות מיניות ברף הגבוה".
השופטת ציינה כי נמצאו סתירות בעדותה של התובעת, אשר פגעו באמינותה לגבי הנזק. השופטת לא קיבלה את חוות הדעת הפסיכיאטרית שהגישה התובעת, אשר קבעה 70% נכות. במקום זאת, היא אימצה את קביעת המוסד לביטוח לאומי, שקבע לתובעת 30% נכות.