אפרת רייטן: "פוליטיקאים מוציאים הצהרות ריקות - הציבור נחוש ואינטיליגנטי"

מאז 7 באוקטובר ח"כ אפרת רייטן נלחמת למען המפונים ועבור ניצולי ה"נובה", שומרת על קשר עם החברים מבארי ומנסה ליצור אלטרנטיבה לממשלה. כל זה קורה כשבמקביל בעלה הוא סא"ל במילואים והבן שלה נלחם בעזה ועכשיו בלבנון. בראיון ל"מעריב" היא מסבירה למה בחרה שלא להתמודד על ראשות מפלגת העבודה, למה ראש הממשלה חייב ללכת הביתה ואיך מערכת היחסים עם גדעון סער עברה משיתוף פעולה להשמצות סביב העבר שלה בערוץ הילדים.

לא מזמן אפרת רייטן וגדעון סער היו חברים לאותו הספסל ואותם המסרים. יו"ר תקווה חדשה ויו"ר סיעת העבודה תקפו את בנימין נתניהו וממשלתו בכל הכוח, בכל פלטפורמה, אבל בהבדל אחד: הוא לא ראה בעיניים, היא הראתה איפוק גם כשביקרה בחריפות. "חברי כנסת מהליכוד היו אומרים לי במסדרונות שהם מאוד מעריכים את הסגנון שלי גם כשאני מעבירה עליהם ביקורת נוקבת", מחייכת רייטן. "הם אמרו, את נותנת בראש, אבל בצורה נקייה". ובעוד רייטן מפתחת עמוד שדרה מברזל, סער הפך את עורו וחבר לממשלה. 

"בשבועות האחרונים גם יצאתי נגד הכוונה של שר המשפטים לוין להציג את כל שופטי העליון כמועמדים, מהלך שנועד למנוע את שיטת הסניוריטי ולהכניס פוליטיזציה עמוק לתוך מינוי נשיא העליון. נאבקתי נגד הניסיון של לוין להתלבש על ההחלטה של גדעון סער כשהיה שר המשפטים לעשות שימוע לשופטי העליון. הייתי היחידה בוועדה שהתנגדה נחרצות לרעיון הפוליטי הזה, שהיה הדגל של סער. יכול להיות שגם זה הצית בו איזה זעם והפר את שיווי המשקל שלו", היא מוסיפה.

הרשת הגיבה בחריפות לדברים שסער אמר עלייך, זה ניחם אותך?
"זה לא היה רק ברשת, זו הייתה התקשורת, זה התבטא בטורים וזה היה גם ברחוב. אנשים ניגשו אליי ואמרו לי, אנחנו הצבענו לגדעון סער ועכשיו הוא איבד את הקול שלנו. זה ניחם אותי, זה חיזק אותי. חשבתי לעצמי שאם הציוץ שהעליתי בתגובה לנאום שלו קיבל את החשיפה הכי גדולה אי פעם, 180 אלף צפיות ועשרת אלפים לייקים, אז כנראה שזה נגע להרבה אנשים בסנטימנט".

זו לא הפעם הראשונה שהעיסוק בעבודתה הישנה של אפרת רייטן - לעולם כוכבת ערוץ הילדים - הופך אותה למטרה. מצד אחד, זה שירת אותה כשנחתה בכנסת מצוידת בכלים שהשיגה ושכללה בטלוויזיה וגם בעיסוקה הקודם כעורכת דין. כשהגיעה לאולפנים כדי לקדם את האג'נדה הפוליטית שלה, היא הרגישה שם בנוח. ידעה לדבר, לזהות סאבטקסט, לקלוע למה שעיתונאים רוצים להגיד או לשמוע. היא הרי הייתה שם לפניהם וחלקם גם הכירו אותה מהפרק ההוא. מצד שני, העיסוק האובססיבי בעבודתה מלפני 20 שנה לא עשה לה טוב. "אמרתי לעצמי שייהנו, שידברו, שיזכרו, שתהיה להם נוסטלגיה", שיתפה באותה תקופה. "רוצים לדבר על מישהי שהיא רק בראש שלכם? בואו, תוציאו".

אבל הרבה אחרי העבודה בטלוויזיה רייטן עבדה כעורכת דין במשרד גולדפרב־זליגמן, שנחשב לאחת הפירמות הגדולות בישראל. מתוקף היותה שותפה במחלקת ליטיגציה, ניהלה סכסוכים מסחריים, אבל פרחה דווקא בתיקים שעסקו בנושאים חברתיים. היא ייצגה את הרופאים במאבקים מנהליים, את עמותת לילך ואת עמותת תסמותק, למען ילדים עם תסמונת דאון, שסבלו מאפליה של קצבאות וגמלאות, ועסקה בתביעות דיבה ולשון הרע. במובן מסוים, זו הייתה תקופת הכנה לפעילותה הציבורית. רייטן, בפשטות, העתיקה את המשרד המרווח במגדל אלקטרה ללשכתה בכנסת והחליפה לקוחות במצביעים.

ואז גם גילתה שיש בעיות שממשיכות איתה הלאה. "מדינת ישראל לא מקשיבה לנשים", היא אומרת. "לא הקשיבו לתצפיתניות בדיוק כמו שלא הקשיבו למדריכות באסון נחל צפית. כשייצגתי את ההורים של הנערים שנספו באסון הנחל, גיליתי שהייתה שם מדריכה צעירה שהתריעה על הסכנה ביציאה לטיול במזג האוויר הסוער, וזלזלו בה, הקטינו אותה. למרות שהייתה בתו של סגן מפקד יחידת החילוץ, ראש המכינה אמר לה שהיא היסטרית. אבא שלה נאבק בשם ההורים השכולים להקים ועדת חקירה מול סביבה של יהירות וזחיחות".

"וזה בדיוק מה שעושה היום אייל, אבא של התצפיתנית רוני אשל ז"ל. משימת חייו היא להגיע לחקר האמת, לעשות צדק ולהקים ועדת חקירה ללימוד הכשלים, לתיקון ולשינוי. רוני נרצחה בגלל שזלזלו בהתרעות שלה ושל החברות שלה בדיוק כמו שהתעלמו מהמסר של נשים רבות בצבא וגם בכנסת. מדינת ישראל צריכה לעשות חשבון נפש גם בעניין הזה", היא מוסיפה. 

אנחנו נפגשות בשבוע שבו תקפה ישראל באיראן. "התקיפה מעידה על כמה דברים קריטיים שאולי נשכחו בתוך מדמנת הפוליטיקה וקמפיין הארס נגד הטייסים, חיל האוויר וצה"ל", היא אומרת. "מתברר שאין תחליף למקצועיות, למומחיות ולתכנון. היכולות הצבאיות בתקיפה הן הסיבה לביטחון ותזכורת לכל מי שמזלזל בלימודי ליבה ובהשקעה בהשכלה גבוהה. התוצאות גם עומדות בסתירה גמורה לחוק ההשתמטות על רקע הצרכים הביטחוניים המתרחבים של ישראל. בתקיפה הזאת השתתפו ארבע טייסות נשים, מציאות שעומדת בסתירה גמורה לממשלה שמדירה נשים וגורמים בכירים בה מטיפים נגד שירות נשים בצבא".

לדעתך האמריקאים היו שותפים מלאים לפעולה?
"אני לומדת מהתוצאות שהיה תכנון מוקדם ומוקפד עם האמריקאים, שהעניק לישראל יתרונות שלדעתי לא פורסמו לציבור. ברור שיש משמעות לעיתוי ולסמיכות לבחירות בארצות הברית. יש כאן דיל נרחב עם אינטרסים וניהול אמריקאי". 

"הם אמרו, אתם מייצגים את ישראל הדמוקרטית, החזקה, לא נתניהו, לא סמוטריץ' ולא בן גביר, שמבחינתנו הם לא ישראל. גם בארצות הברית השיח היה דומה. אפילו המפלגה הדמוקרטית אמרה, כל מה שאתם אומרים ועושים משפיע על יהודי ארצות הברית באופן אישי, ולכן כשיש אמירות, מעשים וחוקים קיצוניים, אנחנו לא מצליחים להסביר אותם והאנטישמיות עולה. הם אמרו לנו, אתם חייבים להרחיק את הקיצונים ולפעול לעתיד אחר".

אז למה לא התמודדת לתפקיד יו"ר המפלגה כדי לקדם את ההמלצות האלה?
"כשהפריימריז נפתחו התלבטתי קשות. חשבתי מה יהיה נכון למפלגה, לציבור, לא רק לעצמי. ניתחתי את הקריירה שלי וראיתי שאף פעם לא קפצתי מהר. כל הקריירות שלי היו ארוכות, ההתקדמות בתוכן הייתה לאורך זמן, כי אני מחבקת ניסיון ולמידה והבשלה. אני לוקחת החלטות בצורה רציונלית, אחרי הרבה מאוד התלבטות ומחשבה. אני לא קופצת ולא עושה דברים מהמותן. אז בחנתי את האופציה להתמודד בפריימריז על ראשות המפלגה בצורה שקולה ומחושבת. ידעתי שבשביל להיות יו"ר מפלגה אצטרך לעסוק הרבה מאוד בפוליטיקה, לשים את כל הכוח והאנרגיות והעוצמה בהנהגה, אבל הנשמה שלי נמשכה להיות עם הציבור, לפעול ולעזור מתוכו. אז החלטתי להמתין. אני חושבת שאם זה יקרה יום אחד, זה יהיה בעיתוי נכון יותר".

שזה טוב ויפה, אבל גם קצת מסוכן, יכול להיות שבעיתוי הנכון כבר לא תהיה מפלגה.
"לקחתי את הסיכון. עשיתי את הדבר הנכון. אני ממשיכה כיו"ר סיעה שמול שלוש הכ"פים של מיקי זוהר והליכוד יש בה שלוש אל"פים: אכפתיות, איכות ואופק. זה עמוד השדרה שלנו. כסף, כוח וכבוד כבר היו לי בקריירות אחרות".

שלושה ימים לפני טבח 7 באוקטובר ביקרה אפרת רייטן בבארי. חלק מהחברים שהשתתפו במפגש ההוא, שתועד בצילום, נרצחו או נחטפו. יו"ר סיעת העבודה ערכה סיור בבית הדפוס של הקיבוץ. בצד השמאלי של הצילום נראה שחר צמח ז"ל, חבר כיתת הכוננות שנלחם במרפאה עד הכדור האחרון ונרצח באכזריות מיד לאחר שאמר: "אל תירו, אני לא האויב שלכם".

רייטן: "ב־7 באוקטובר ניסיתי להסתמס עם שחר והוא לא ענה, כתבתי לאבשלום הרן, שנרצח ושכל משפחתו נחטפה, והוא לא ענה, ורק עם צבי אלון, שהזמין אותי לסוכה שלו בבארי, הצלחתי לדבר. הוא ישב בממ"ד ללא טלוויזיה וכל הזמן שאל, איפה הצבא, ואני אמרתי לו, אל תדאג, הם בדרך אליך".

שנה לאחר מכן, ב־7 באוקטובר, שבה וחזרה לבארי. "הוזמנתי לאזור על ידי קהילת ה'נובה', שקארין אלהרר ואני הקמנו את השדולה שלה בכנסת. אנחנו פועלות מול משרדי הממשלה בכל הקשור להנצחה ולזכויות של הנפגעים. אבל כמה ימים לפני המפגש שמעתי שגם קהילת בארי מקיימת טקס ועצרת זיכרון בקיבוץ, אז בדחילו ורחימו שלחתי הודעה למנכ"ל בית הדפוס, שאמו נרצחה, וביקשתי להשתתף. זכרתי אותו מהיום הראשון, כשנודעו ממדי הזוועה אבל הוא לא ידע עדיין מה עלה בגורלם של הוריו, ועדיין עמד על כך שבית הדפוס יחזור לפעול בהקדם האפשרי. והוא אמר, תני לי לבדוק, ובערב שלח הודעה ואמר שקיבלתי אישור להצטרף. אז באתי ועמדתי בצד. ואחר כך התחלנו ללכת וראיתי את הבית של כרמל גת ואת הבית של אלו שהזמינו אותי לסוכה לשירה בציבור והלב שלי בכה".

איפה היית ב־7 באוקטובר?
"באיכילוב. לא יכולתי להיות בבית. נסעתי לבית החולים לתרום דם ולעזור. אני זוכרת שהגיעו המונים, כולם רצו לתרום או לעזור בארגון יוזמות. ולמחרת נסעתי לים המלח לפגוש את החברים שלי שפונו מקיבוץ בארי. זו הייתה תחילת שלב הפליטים. אנשים עוד ירדו מהאוטובוסים, צללי אדם בהלם מוחלט, מוכי טראומה, היו שחיפשו את ההורים ואת קרובי המשפחה, ולמרות שהלובי היה הומה אדם, היה גם שקט כזה מוזר ומלא אימה.

"ראיתי את ההתארגנות של אנשים שבאו לעזור והקימו חדרי בגדים ופיג'מות ואוכל וצעצועים. וכבר למחרת אחים לנשק הגיעו והתחילו להעביר ביגוד ותרומות בצורה מסודרת. כל מה שהמשפחות היו צריכות הגיע דרכם כמעט מיד. זה היה מופתי ומרגש, ולכן אני לא יכולה לשאת את הקמפיין האכזרי והנבזי שמכונת הרעל מכוונת נגדם. הם הרי הגיעו במקום המדינה. שאלו מה צריך, הרימו טלפונים לחברות אופנה ולחברות מזון, ותוך יומיים הגיעו משאיות אוכל ובגדים חדשים. ככה הם פעלו בכל התחומים ובכל הגזרות.

"ראיתי את האנשים שפתחו את בתיהם וליבם, את העוצמה והתעצומות שיש לחברה הישראלית בשעות משבר. זו הייתה עוצמה שיודעת להבדיל בין טוב לרע, בין יחד ואופק לבין סיסמאות ריקות ופוליטיות. והפער הזה המשיך להתעצם עד היום, כשהמדינה לוקחת את עצמה בידיים מול הסיסמאות השיווקיות והסחבת של משרדי הממשלה".

אבל באותו השבוע לא היה זמן להתעכב על סיסמאות. "היה צורך דחוף לטפל בנוכחות של חברי כנסת בכל הקשור להלוויות", היא מספרת. "רבתי עם משרדי הממשלה כדי לאפשר לחברי הכנסת שלה לקבל אישורים להשתתף בהלוויות הנרצחים. רבתי אפילו על קניית זרים להניח על הקברים. הכל הלך כל כך לאט ומייגע, עד שבשלב מסוים אמרתי, אין בעיה, הצוות שלי יטפל בזה. וישבתי עם היועצות והעוזרות הפרלמנטריות כדי ללקט פרטים ומועדי הלוויות לשבץ אליהן את חברי הכנסת".

למה צריך לריב על זרי פרחים להלוויות?
"כי משרדי הממשלה מאוד בירוקרטיים גם בזמנים כאלה. פניתי לכולם, והגורמים הפקידותיים אמרו שיש כללים והנחיות מיוחדות לנוכחות חברי כנסת בהלוויות בזמן מלחמה. היה צריך לעבוד קשה כדי לקבל החרגות. אמרתי להם, מה הכללים האלה קשורים אלינו, אנחנו הכנסת ואנחנו מרגישים צורך להיות שם".

מה דעתך על מחדל 7 באוקטובר?
"מחדל 7 באוקטובר הוא תוצאה ישירה של מדיניות הממשלה וקודם כל ובראש ובראשונה העומד בראשה, בנימין נתניהו, שבמשך שנים נהג על פי ההחלטה החד־משמעית לא לאפשר לאבו מאזן להתחזק ולהפוך לגיטימי. הוא ממש עבד בזה. הוא הבין שהוא נסמך על הימין הקיצוני והמשיחי, שבלעדיו לא תהיה לו ממשלה, ולכן האסטרטגיה שלו הייתה לעשות הפרדה בין הזירות, מצד אחד לכתר את עזה ומצד שני לחזק את חמאס. גם כשהרשות הפלסטינית הטילה סנקציות כלכליות על הרצועה, הוא היה זה שהציל את חמאס. והכניס את קטאר לתמונה. והביא לשם את הכסף במזוודות, במזומן, כי בנקים לא היו מוכנים להפוך צינור להעברת כספים לארגון טרור. נתניהו נתן לחמאס את הגושפנקה ואת הכלים לגדול ולהתפתח למפלצת שפגשנו בשנים האחרונות ליד הגדר ובסופו של יום ב־7 באוקטובר, וכל הזמן הזה הוא שלח את הפקידים בחשאי לקיים מערכת יחסים ביטחונית עם הרשות הפלסטינית, אבל בכל מקום ובפומבי הוא תקף את אבו מאזן כלא לגיטימי".

ומה על חלקם של הצבא, השב"כ ואמ"ן במחדל? הנתק בין הדרג הבכיר לזוטר, טיפוח הרעיון של צבא קטן, מתוחכם?
"יש כל כך הרבה אשמים גם בדרג המדיני וגם בדרג הצבאי. יש מקום לכולם. אבל בעוד הארגונים היו אמיצים מספיק להתריע ולהניח על השולחן תוכניות לשינוי הפרדיגמות, ובעוד הצבא לקח אחריות ועושה עבודה מפוארת, מי שניהל את המדינה ולקח החלטות שגויות ועסק במדיניות של עצימת עיניים וזרה חול בעיני הציבור, לא לקח אחריות וממשיך לעשות את אותן השגיאות הנפשעות גם היום.

"בכל מה שקשור לביטחון, אני תמיד הולכת על הדברים הברורים: יש פה מנהל, ראש ממשלה שאחראי בכל יום על הרבה מאוד החלטות גורליות שבהן הוא יכול לבחור בין עצמו לבין המדינה, ותמיד הבחירה שלו תלויה בהישרדות פוליטית וכוח. כולם, גם הדרג הצבאי, צריכים לתת דין וחשבון. אבל אין ועדת חקירה שתבחן את הכשלים שהיו. ובעוד אמון הציבור בצבא גבוה מאוד למרות הקמפיין המרושע והנבזי של כלי התקשורת של נתניהו, שמנסים לפגוע באמינותו, ראש הממשלה והשרים ממשיכים לעצום עיניים ולהמשיך את אותה המדיניות".

איזו מדיניות?
"הסכנה בטבעת האש הייתה ידועה לנתניהו הרבה לפני שדיברו בה בפומבי מול הציבור. ועדיין גם היום הוא משאיר את השלטון האזרחי של חמאס על מכונו. שלטון חמאס עדיין חי ובועט בעזה. אנחנו פוגעים בכוח הצבאי שלו בצורה יוצאת דופן, אבל כדי למוטט את השלטון האזרחי צריך לעשות דברים נוספים. כשהממשלה לא עובדת על חלופה שלטונית לחמאס, היא מאפשרת לו להמשיך לשלוט בה, לחלק את הסיוע ההומניטרי, להיות אחראי על התברואה והבריאות, זו הונאה, כי בעוד שמוכרים לנו את מיטוט חמאס, הממשלה עדיין משאירה את שלטונו על כנו ומחזקת את אחת הזרועות המשמעותיות של טבעת האש".

אז מה את מציעה? הרי אי אפשר להפקיר את הציבור בעזה שזקוק לתברואה ושירותי בריאות.
"ליצור אלטרנטיבה שלטונית ליום שאחרי. לא שלטון צבאי ולא שלטון יהודי. יש מדינות מערביות שיש להן אינטרס שחמאס לא יישאר בעזה, ויש את סעודיה והאמירויות. למה אין פסגה של כל מי שיש לו אינטרס בשיקום ושינוי הרצועה? בפסגה משותפת אפשר לברוא אלטרנטיבות ברורות לשלטון חמאס".

יכול להיות שהחיסול של סינוואר יהיה שובר השוויון?
"דינו של האדם הנתעב הזה היה מוות בייסורים. טוב שסוף־סוף הוא סיים את חייו, אבל אם לא יהיה כאן ניהול ולקיחת החלטות אחראית, נגיע למצב של כאוס של אחרי מלחמה כמו לבנון וסוריה ומדינות אחרות שבהן היה כאוס. אם ישראל לא תתכנן חלופה ראויה ודחופה, כוחות פשע או ג'יהאד ישתלטו על המרחב. זה לא ישרת את מדינת ישראל לאורך זמן, כי ההיסטוריה מלמדת שדווקא במצבים של חולשה וכאוס עולים הכוחות המסוכנים".

חיסול סינוואר עשוי לקדם את עסקת החטופים?
"העובדה שהחטופים עדיין בעזה, גברים ונשים, צעירים ומבוגרים, מספר כל כך גבוה, כמעט לא הגיוני, היא כתם מוסרי, ערכי, ביטחוני, חברתי, אנושי וגם צבאי. זו התגלמות ההפקרה. הפקירו את החטופים ביום הטבח, נטשו אותם לאחר מכן, והיום מנסים להקריב אותם במסגרת ההחלטות של הממשלה לשים את החזרת הבנים והבנות שלנו במקום משני מבחינת סדרי העדיפויות של המלחמה. זה קרה במשמרת שלהם.

"אני לא מצליחה להבין איך הם לא קמים יום־יום מהמיטה ויוצאים מהבית עם קרע בבגד, דש קרוע, כדי להתחיל לפחות איזה סוג של חרטה. הרי נשים שם עוברות גיהינום, גברים שם עוברים גיהינום, ובזמן הזה הממשלה מדברת על המשך מטרות המלחמה ושרים ערלי לב מדברים על המשך המלחמה וקודם כל שיפא ואחר כך רק רפיח, ואז נסראללה ועכשיו איראן, כל פעם משהו אחר שמרחיק את סיום המלחמה והבאת החטופים בסוג של ניתוק, במבט זגוגי כזה שמעדיף איזה רעיון משיחי או פוליטי".

יש לא מעט משפחות מקרב החטופים שמעדיפות ואף דורשות את המשך הלחימה.
"מי שחושב שהחטופים יחזרו הביתה בעקבות המלחמה טועה או משלה את עצמו. אני פוגשת את המשפחות האלה בכנסת. הן מבקשות להמשיך להילחם לעומת המשפחות שנלחמות על הילדים שלהן שיש מהם עדיין סימן חיים. אני בכלל לא מבינה את התפיסה שאומרת, אם נשחרר היום אז בהמשך ימותו אחרים ותהיה פגיעה בהרתעה. מה הדילמה בכלל? הרי ברור שאם אפשר, צריך להציל חיים עכשיו ומיד".

את מוכנה לעסקה בכל מחיר?
"החיים שווים כל מחיר. ואני גם לא קוראת לזה 'עסקה', זה הסכם להשבת חטופינו. מי שקורא לזה אחרת מכחש לעצמו ולאחרים. זה בדיוק כמו אלו שאומרים שהמלחמה גובה מחיר. סליחה, מחיר זה כסף. ומוות של ילדים לעולם לא יהיה מחיר. אין מחיר לחיים, ומה שאפשר להציל היום אי אפשר יהיה להציל בעוד חודש ובעוד שנה, לעומת המשך לחימה שאפשר יהיה לחדש במידת הצורך. צריך להחזיר את החטופים, זו לא דילמה, זו חובה. כבר היום אנחנו נמצאים בנקודה שאני חוששת שיהיו מתוכם כאלה שלא נדע איפה הם. זו זוועת עולם.

"כמות הנרצחים בשבי שידענו שנחטפו והוחזקו בחיים היא כתם על הנהגת המדינה, שהעדיפה לוותר עליהם ולהקריב אותם. אני רואה את זה בעיניים, אני ממש לומדת את הלך הרוח והאסטרטגיה של ראש הממשלה, שנשענת על המדיניות של סמוטריץ' ובן גביר בנושא הזה. ולכן כשאני מדברת עם הבן שלי, בכל פעם שהוא נכנס לעזה או ללבנון אני אומרת לו, לך ותעשה כמיטב יכולתך להחזיר לנו את החטופים. שזה יהיה הדבר המרכזי בראש שלך, לא הממשלה ולא המפקד נותן לך את הפקודה הזאת, זה אמא ואבא שלך, זה הערכים שלך מהבית". 

היא בת 52, מתגוררת ביפו ומתמרנת בין בנה הלוחם בחטיבת הקומנדו (אוגדה 98) לבעלה, סא"ל במילואים שמשרת כבר 150 ימים באוגדה 36. זמן רב חלף מאז שדור שלם למד לאכול ולשיר ולגמול את עצמו מחיתול על פי ההנחיות המגניבות בקלטות הילדים שלה. אבל רייטן עצמה, הרבה אחרי שחתמה את הפרק ההוא בחייה, ליקטה הרהורים לשליחות ציבורית לכל אורך המסלול שחישבה מחדש.

בסופו של דבר, הכניסה לפוליטיקה התרחשה כמעט באקראי. עם סיום הסאגה המשפטית בין מרב מיכאלי לעמיר פרץ, שקדה מיכאלי על רשימות לפריימריז ובמקביל החלה לערוך סדרים דחופים במנגנוני המפלגה. נציגיה פנו אל רייטן לבדוק אם תהיה מוכנה לשבת בוועדת החוקה של המפלגה, והיא השיבה בחיוב. כבר בפגישתן הראשונה מיכאלי הזמינה את רייטן להצטרף ונענתה בסירוב. "אמרתי שאין לי זמן ושאני מחויבת לתיקים גדולים, אבל הבטחתי לעזור במטה, לנהל משברים ולהציע ייעוץ משפטי", היא נזכרת. "מרב התעקשה שאתפקד לפריימריז, התלבטתי ובסוף הסכמתי לנסות".

הניסיון הסתיים במקום הרביעי ברשימה לכנסת ובבחירות למפלגה שאף שכולם הספידו אותה, זכתה ב־7 מנדטים. מאז מיכאלי ורייטן פועלות במקביל, כל אחת בדרכה. "מרב עדיין מקפידה להגיע לוועדת חוץ וביטחון, וגם פעילה בכל הקשור לענייני החטופים. אבל היא פחות נוכחת בתקשורת ובשדה הציבורי", מספרת רייטן.

לעומת יאיר גולן?
"מרב העבירה את השרביט ליאיר בצורה מאוד חלקה ומכובדת. הוא אחד האנשים הכי אמיצים ונחושים שפגשתי. מערכת היחסים שלנו התחילה עוד בממשלת השינוי, כשהיה סגן שרת הכלכלה אורנה ברביבאי ואני יו"ר ועדת הרווחה. קידמנו נושאים משותפים, ואחרי 7 באוקטובר קיימנו ישיבות בארבע עיניים כדי להתארגן לבאות".

למה גולן שינה את שם המפלגה ל"דמוקרטים"?
"זו החלטה שלו. היו לי על זה שיחות רבות איתו, ואני עדיין יו"ר סיעת העבודה. יש לי סנטימנט עמוק לשם הזה. אני חושבת שהוא מגלם בתוכו היסטוריה ומורשת".

וגם חיכוכים בלתי פוסקים ותככים בין המנהיגות הבכירה.
"נכון, אבל אני עדיין מכבדת מורשת".

לפני גולן, מיכאלי לא עברה את אחוז החסימה, עכשיו הדמוקרטים הרבה מעליו, איך את מסבירה את הסקרים החדשים?
"אני חושבת שיאיר הוא האיש הנכון במקום הנכון, וזו אחת הסיבות שבחרתי לא להתמודד נגדו. בזמן מלחמה והכרעות יש לו יכולת להנהיג, והקריירה הצבאית והפוליטית שלו ברורה ומנומקת. ראיתי את זה כשנסענו לליברפול לוועידה של הלייבור וניהלנו שיחות עומק מעניינות בדרכים הארוכות ברכבות. יש לו ראיית עולם ברורה והרבה ידע".

הניסיון מלמד שערכים בלבד לא יכולים להביא מפלגות לשלטון או אפילו לקואליציה, צריך לתרגם אותם לעבודה ולכוח אופוזיציוני משמעותי, מקום שאתם לא מצטיינים בו לאחרונה.
"ערכים זה מצוין, כי זו אבן שואבת שאמורה לחבר חברים ומצביעים, אבל בסופו של יום צריכה להיות אצלנו עבודה שיטתית של צבירת כוח ועוד דמויות משמעותיות שיצטרפו לעבודה בגלגולה החדש".

לגולן היסטוריה לא מחמיאה של התבטאויות קיצוניות.
"זו לא התפיסה שלו, זו ההתבטאות. אני חושבת שהוא מאוד ישיר, ולפעמים זה מקשה על האוזן של האדם הסביר, אבל כשמסתגלים ומקשיבים למהות של הדברים, רואים שהוא מבטא את התפיסות של המחנה הליברלי־דמוקרטי במדינה".

לכנות מתנחלים "תתי־אדם" זה ליברלי־דמוקרטי?
"צריך להבין מה היה ההקשר. יאיר דיבר על פורעים ומנתצי מצבות, הוא אמר, זה לא יהודי, אנחנו שסבלנו מפוגרומים לא יכולים להרשות לעצמנו דברים כאלה".

לאחרונה עולה הטענה שהאופוזיציה ואתם בתוכה חלשה, לא מגיבה כפי שמצופה מאופוזיציה לוחמנית בעיתות משבר.
"אני חושבת שאין לנו מספיק ארגון. מצד אחד יש מולנו ארגון שהתגייס בצורה של מכונת רעל והוא מתנהל כמו רשת עכביש שמתפזרת ומתפשטת באופן מתואם להפליא. ממש אפשר לראות את דף המסרים, את המשמעת, את שיתוף הפעולה וההבנה שכולם מתייצבים מאחורי המנהיג הנבחר. אבל אצלנו יש תחרות בין המנהיגים על מי הראש, ואין שיתוף פעולה. לכל אורך השנתיים האחרונות כשהייתי באופוזיציה קראתי להתאחד סביב מטרות ורעיונות משותפים, ממש עבדתי בזה, כי יש אצלנו כל כך הרבה מהמשותף".

דווקא האופוזיציה די הטרוגנית.
"זה נכון, השקפת העולם של הסיעות הערביות שונה בתכלית מהשקפת העולם של ישראל ביתנו. אבל עדיין יש מספיק נושאים שאפשר להתלכד סביבם, כמו הקדמת הבחירות, השבת החטופים או הקמת ועדת חקירה ממלכתית. האופוזיציה מוכרחה להתלכד סביב המטרה להחליף את השלטון. לא משנה מי כרגע יוביל או לא, יש אנשים טובים וראויים, ויש אנשים שנתנו את כל חייהם למדינת ישראל, וכולם יכולים להוביל. אם אתה שם את האגו לפני המטרה, אתה מתחרבש, אתה נופל לקמפיינים של הקואליציה, הם מנהלים אותך.

"אני יכולה להגיד על עצמי שלא באתי לפוליטיקה כדי לעשות קריירה. מה שמוביל אותי זה המטרה. אני רוצה להיות חלק מהשינוי והתיקון, ואני יודעת לשים את האגו בצד ולהגיד, אני רשומה כחלק מההצלחה של ההנהגה גם אם השם שלי לא רשום עליה. מבחינתי, האנשים שמובילים את האופוזיציה היו צריכים להגיד כהנחת עבודה, באנו להציל את מדינת ישראל. יכול להיות שלא תהיה לנו קריירה בסוף המהלך, אבל ברגע האמת, כדי להציל את מדינת ישראל צריך להתגייס בלי חישובים פוליטיים, ואחר כך אלוהים גדול והציבור ישפוט".