עוד לפני 7 באוקטובר הרימו ביהודה ושומרון קול צעקה אל מול התעצמות חמאס בשטחים, אבל אף אחד לא העלה בדעתו איזה אסון מחכה בפתח. יותר משנה אחרי, מספר ישראל גנץ, יו"ר מועצת יש"ע וראש המועצה האזורית בנימין, על הבוקר השחור שבו נפלו כל האסימונים, על כמות החללים הבלתי נתפסת מהאזור ועל התפיסה המורכבת של סוגיית החטופים וגם על התקווה שהוא תולה בשובו של טראמפ לבית הלבן
השנה שחלפה מאז 7 באוקטובר הייתה הקשה בתולדות המדינה אבל גם היפה באחדותה. עמישראל, מושג מסוכסך ונפיץ, עממי לעיתים, שבותר והתפצל לקרעים מאז הרפורמה, הותך בדמיו והתלכד מחדש. גם ישראל גנץ, ראש המועצה האזורית בנימין ויו"ר מועצת יש"ע הטרי, פגש את האחדות הזאת, חוצת העמדות והמגזרים. "מאז הטבח עבדנו סביב השעון", הוא מספר. "הציבור שלנו התגייס בהמוניו. כל מי שהיה לו כלי נשק רץ לסייע לדרום, וכשאצלנו נפלו חללים, הגיעו אלינו אחים וחברים מהצפון, מהדרום ומהמרכז כדי להיות איתנו, לתמוך ולחבק. אני זוכר שבחודש הראשון למלחמה אפילו לא יצאתי הביתה. ממש ישנתי במשרד".
אשכרה?
"הייתה לי ספה קטנה לישון עליה, אכלנו פה, שתינו פה כי העבודה הייתה מרובה והסיכון גבוה. היינו בשיח מתמשך עם ראשי הרשויות בדרום ובצפון, הוצאנו אוטובוסים כדי למלט משפחות מהעוטף, שלחנו משאיות עם ציוד למפונים וחיפשנו מקומות לקלוט אותם, וכשהתקשרו מיחידות מובחרות להגיד שצריך עשרה רכבי סוואנה, העברנו מיד. זה לא היה 'אני עוזר לך כדי שאתה תעזור לי', אלא תחושה של 'אנחנו צריכים לעבור את הכאב והקושי ביחד'. ביום השלישי למלחמה מצאתי כמה שעות לעוף דרומה לשער הנגב. דיברתי עם יוסי קרן, ממלא מקום ראש המועצה אופיר ליבשטיין, שנרצח בטבח. שאלתי אותו, אחי, מה אתה צריך, והוא אמר, אני מסתובב פה בין הגופות, התושבים וכוחות הביטחון, ובגלל שאני מחליף חדש אין לי עדיין אוטו ממוגן. תוך שעתיים היה לו רכב ממוגן ירי. צריך משאית? הורדנו משאיות. אמרתי לו, תחזיר כשתוכל, זה לא 'שלי שלך ושלך שלי', אנחנו יחד בסיפור הזה".
כל ראשי הרשויות הגיבו ברוח הזאת?
"כן, הקפדתי להיות אצל ראשי רשויות כל שבוע, גם בדרום וגם בצפון, לבדוק במה אפשר לעזור מול הממשלה, וראיתי שהם עבדו באחדות מופלאה למען כולם. בנימין שילמה את המחיר הגבוה ביותר במלחמה הזאת. נכון להיום יש 47 חללים מבנימין וכ־100 חללים מכל יהודה ושומרון. אני משתדל להגיע לכל משפחה, להיות איתה בהודעה, בהלוויה, בשבעה, והחיבוק שאני מקבל מראשי הרשויות מרגש ומחמם לב. הם כל הזמן מבררים איך אפשר לעזור, וזה בכל התחומים ומתחילת המלחמה. מתקשר ראש רשות למשל, אומר, שמע, מצאתי מישהו שמוכר וסטים, אעזור לך להגיע אליו. או שמעבירים מפונים לאחד היישובים הסמוכים אלינו ואנחנו מגיעים אליהם ושואלים מה צריך. באחת הפעמים אמרו לי, יש לנו מקום אבל הוא לא ראוי למגורים. אמרתי, קחו 150 אלף שקל, תביאו קבלן ותשפצו".
הערבות הזאת לא הייתה קיימת לפני המלחמה?
"עד 7 באוקטובר אני דאגתי לתושבים שלי בבנימין, ראשי רשויות בדרום ובצפון היו צריכים לדאוג לקווי העימות באזור שלהם, כל מגזר דאג לאנשיו. לפני המלחמה, לא רק אצלנו, בכל מדינת ישראל ההתנהלות הייתה סוג של הסתכלות מה כל אחד יכול להשיג למען התושבים שלו. ובצדק, בסוף אתה צריך לדאוג לאנשים שלך, לייצג אותם הכי טוב שאפשר. אבל אם החרדי חושב שהוא צריך לדאוג רק לחרדים, והחילוני רק לחילונים, והצפון לצפון והדרום לדרום, זה לא עובד, צריך להסתכל בראייה כללית, וזה קשה, כי יש אינטרסים. מה שקרה לנו מאז הטבח זה איזון אינטרסים. נפל האסימון שהאתגר של הצפון מסכן את האזרחים בדרום, והאתגר ביהודה ושומרון מסכן את האזרחים בהרצליה ובכפר סבא".
"כולנו מתמודדים עם אותו האויב ואותו הסיכון, וכשחייל נופל, פתאום מתברר שאח שלו חרדי והחברים במחלקה שלו הם מכל המגזרים ומכל האזורים, ומפה לשם אתה מגלה שאי אפשר להתנהל במדינה הזו על מרחב אִיום אחד. אני פוגש כל כך הרבה משפחות שגאות בזה שהילדים שלהן שנפלו במלחמה הלכו לחלץ אחרים מתוך תחושת שליחות ואהבה למרות שהאחרים לא היו שייכים למגזר שלהם. אני אומר בכאב וגם בגאווה שגם אם במשך שנים שכחנו את זה, הדור של השנה הזאת לימד אותנו שהעם גדול הרבה יותר מסך חלקיו. השנה הזאת, שנה של מלחמה, לימדה אחדות ושיתוף פעולה ובנתה קשר דם בין יהודה ושומרון למגזרים האחרים מתוך הבנה שהאתגרים משותפים ונשיאת הנטל משותפת לכולם. אני רק מתפלל שנשמור על זה, ושגם בשנה הבאה כל אחד יעשה הכל לא רק למענו, אלא למען הכלל".
שלושה שבועות לפני חג סוכות, חודש לפני הטבח בנגב המערבי, קיים ישראל גנץ ביחד עם ראשי המועצה בבנימין מסיבת עיתונאים מול משרד ראש הממשלה והתריע על הטרור הגואה של חמאס בעזה וברחבי בנימין. איש לא שיער אז שהזעקה תגשים את עצמה בזוועת עולם בחג שמחת תורה. "ראינו את התעוזה של האויב הולכת וגדלה", מספר גנץ. "זה נמשך ביתר שאת בשנה האחרונה, ואחרי שראינו מה קרה ב־7 באוקטובר, המצב ביהודה ושומרון הרבה יותר מדאיג".
מה אתם רואים בשטח?
"כשכוחות מיוחדים נכנסים לפעילות בכפרים, זורקים עליהם מקררים וצבע, ילדים מנסים לתקוף ג'יפ ולשרוף אותו. הפיגועים עברו אל הכביש הראשי, בחווארה, בתחנת הדלק בעלי, חזרו גם פיגועי הירי, ואנחנו רואים שהתעוזה עולה גם בסוגי המטענים. היום אנחנו יכולים להגיד שאיראן נכנסה חזק לתמונה, אבל לפני 7 באוקטובר אף אחד לא ראה בחמאס ביו"ש זרוע של איראן, והצבא אמר שאלו פיגועי בודדים למרות שהרגשנו שההרתעה יורדת ויש משהו חדש בטרור שלא הכרנו. קראנו שוב ושוב לצבא ולממשלה, אמרנו להם, משהו אחר, קשה ומפחיד יותר, קורה פה. לימים הבנו שהאיראנים נכנסו לגזרה שלנו והם מתגברים את המחבלים בנשק ובטכנולוגיות".
שלושה שבועות אחרי אותה מסיבת עיתונאים מדינת ישראל התעוררה לעולם חדש. "הייתי בתל אביב, ראיתי את הטילים והבנתי מיד שאנחנו במלחמה. בשבע בבוקר כבר הייתי בדרך לבנימין, כינסתי את ראשי המועצות ואמרתי לכולם, חבר'ה, אנחנו הבאים בתור. ידעתי שיש חמאס בעזה וחמאס באיו"ש ושיש להם נשק. אמרנו, תוך חמש דקות זה מתפרק עלינו".
מה עשיתם בקשר לזה?
"פרסנו את ההגנה בתוך היישובים. הקפצנו את כיתות הכוננות, וכל מי שהיה לו נשק נפרס על הגדרות. ילדים מילאו שקי חול, ובני הנוער נשלחו לתצפיות עם משקפות, כי בשעות הבוקר המוקדמות הבנו פתאום שכולם עוזבים את העמדות ורצים למילואים. גייסו את כולם ונשארנו עם יישובים ריקים. אני זוכר שהגעתי לגבעת הראל, שמונה גברים נשארו שם מתוך מאה משפחות, כל השאר עזבו את היישוב כדי להילחם, כי כולם קרביים, כולם לוחמי סיירות. גם אלו שלא קראו להם לקחו את הנשק והתייצבו. אז עליתי מול אלוף הפיקוד ומול שר הביטחון, הצלחתי לתפוס אותם בבוקר הנורא ההוא ואמרתי להם, תשלחו לנו מאגים, תשלחו רימונים ועוד ציוד, כי עוד שנייה זה אצלנו ואנחנו לא יודעים ליזום מתקפה. אנחנו מאומנים בחדירה של מחבל או שניים, לא נערכנו להתקפה של אלפי מחבלים על היישובים. והצבא הבין והקפיץ כוחות. היום אנחנו יודעים שאם לא הייתה תגובה חזקה ב־7 באוקטובר, היינו באמת הבאים בתור".
איך הפלסטינים הגיבו ב־7 באוקטובר?
"לאורך כל היום קיבלתי טלפונים מיישובים ששומעים המון ירי. קליע אחד פגע גם בבית שלי בפסגות. במסגדים שמענו קריאות של 'אטבח אל־יהוד' ו'בואו נעלה על היהודים'. תהלוכות של אנשים התחילו להתאסף ברחובות עם נשקים ודגלי חמאס. הנס הגדול היה שיש שיתוף פעולה מאוד הדוק בין ההתיישבות לבין הצבא והמשטרה ביהודה ושומרון, ולכן מהר מאוד נערכנו והוחלט מי עושה מה. מיקמנו כוחות להגנה. קיבלנו דיווחים שהצבא מתחיל לירות ברגליים בתהלוכות ובולם את ההסתערות. 12 מחבלים נהרגו ב־7 באוקטובר כשהיו בדרכם ליישובים, ומאז נהרגו כ־800 נוספים רק ביהודה ושומרון, עשרות אלפים נעצרו, וזה לפני שהצבא עשה בכלל טיפול עומק. אלו מספרים מצמררים".
מאיפה היה לכם צבא ב־7 באוקטובר?
"לא היה הרבה, אבל כשיש לך זמן להתארגן, אפילו רבע שעה לפני כן, התמונה שונה לגמרי. בעוטף המחבלים פרצו ליישובים לפני שכיתות הכוננות הספיקו להתחמש ולהתפרס, ואז כבר בלתי אפשרי היה להילחם עם מאות מחבלים שטובחים בתוך היישוב. הנס ביהודה ושומרון היה שבגלל שלא התחילה אצלנו התקפה בו זמנית, הזמן הספיק גם לכיתות הכוננות וגם לכוחות הצבא, גם אם לא היינו רבים, להתפרס ולייצר עליונות".
מה המשמעות של האיום הזה היום, כשהצבא מתמקד בדרום ובצפון?
"חמאס הבעיר את יהודה ושומרון. ארגוני טרור פלסטיניים ביהודה ושומרון מגבירים מאמץ להוציא פיגועים ולהתסיס את הרחוב סביב המלחמה. ב־9 באוקטובר יצא סקר ש־%86 מהערבים אצלנו תמכו בפעולת חמאס בעזה. ומיד אחר כך ראינו ניסיונות רבים לתקוף, להתארגן. אנחנו רואים מטענים עם הפעלה מרחוק שלא ראינו בעבר והברחה עם רחפנים. זו עליית מדרגה משמעותית. גזרת יהודה ושומרון היא אחת מזירות הלחימה העיקריות מחוץ לרצועת עזה, והפחד הגדול שלי הוא שכשנסיים את המלחמה בדרום ובצפון, נגיע לעוד 7 באוקטובר שיסתער עלינו באיו"ש, רק בהבדל אחד: האורך של רצועת עזה הוא 20 קילומטר, ואצלנו זה מאות קילומטרים בין עפולה לבאר שבע שיכולים להיפרץ במאות נקודות".
"אנחנו רואים כמה אש יש בג'נין ובטולכרם מול החיילים, והפחד שלי ששוב נגיד: יהיה בסדר. אבל לא יהיה בסדר, אם לא נטפל בגזרה שלנו כמו שמטפלים בח'אן יונס, ברפיח ובכפרי לבנון. 7 באוקטובר התחיל בבוקר נורא פסטורלי. עד השעה שש וחצי השמיים היו יפים ואנשים יצאו לרכוב על אופניים. גם מאחורי גדר הביטחון שלנו, 30 סנטימטרים סך הכל, אנשים רצים ומטיילים ולא קורה כלום, אבל אם מדינת ישראל וכוחות הביטחון לא ינקו את התשתיות אצלנו, זה יכול לקרות גם פה".
איך אתה יכול להיות בטוח?
"יש לזה סממן מאוד ברור, אם ג'יפ צה"לי יכול לנסוע בבטחה לבד, אז מצבנו פחות גרוע. אבל כשיש הפרות סדר, הצבא נכנס היום לכפרים בגדודים ובחטיבות. היום ג'יפ צה"לי כבר לא נוסע לבד מאחורי הגדר. וכשאנחנו שומעים שצה"ל חיסל את מפקד גדוד מחנה הקסבה אנחנו בהלם, כי מה זה אומר, שיש אצלנו גדוד של מחבלים? וכשחוסל מח"ט ג'נין, יש שם אלף מחבלים? כשאני שומע את הדיווחים, אני לא אומר, וואי איזה שיחוק, אני אומר, מה? ידעתם שיש חטיבה, ידעתם שיש שם גדוד ונתתם לזה לקרות? הרי עד היום סיפרתם לנו על טרור בודדים".
באמת נשמע לא להיט.
"זו סכנה קיומית, לא פחות. אפשר רק לדמיין את הטנדרים של שדרות נוסעים במרחבי עפולה, נתניה, הרצליה ותל אביב במקביל. הרבה יותר קל להגיע מגדר ההפרדה לכפר סבא ולנתניה מאשר להגיע לשדרות, ויהיה הרבה יותר קשה לטהר את המקומות האלה. יש אצלנו טנדרים, יש נשק, מה ימנע את 7 באוקטובר הבא? אסור לאזרחי ישראל להגיד: יש גדר שתשמור עלינו. אני אומר בצער, זה לא שומר, זה לא יכול להגן, ואני אומר את זה לא מזווית התיישבותית אלא מעיניים של מי שחי בשטח ומכיר את המציאות האמיתית".
כנראה שגם שר הביטחון לשעבר הבין את זה. כי בביקור שערך גלנט לפני כשבועיים בבנימין, במפגש עם ראשי הרשויות הוא הצהיר: "ביהודה ושומרון אנחנו כרגע מכסחים את הדשא, אבל יגיע הזמן שיהיה צריך לעקור את היער".
נתניהו פיטר את גלנט, כ"ץ יעקור את היער?
"אני לא נכנס להחלטות של ראש הממשלה ולא יודע מה היה בדיוני הקבינט. באופן אישי אני מאוד מעריך את שר הביטחון יואב גלנט, שעשה במשך שנים רבות, כולל בתפקיד האחרון, למען ההתיישבות ביהודה ושומרון ולביטחון תושבינו ותושבי ישראל. אני גם מעריך מאוד את ישראל כ"ץ, שאומנם רק נכנס לתפקיד אבל מאחוריו שנים רבות של ניסיון בתפקידו כשר המודיעין וחבר בקבינט המדיני־ביטחוני. לא מזמן נפגשנו עם השר כ"ץ ושמענו ממנו את תפיסתו הביטחונית, שאומרת שאם מדינת ישראל רוצה לנצח את הטרור ביו"ש, אז צה"ל צריך לעשות את מה שהוא עושה בעזה, שזה כולל להעתיק את האוכלוסייה האזרחית לאזורים הומניטריים ולפרק את תשתיות הטרור. אנחנו מברכים אותו על התפיסה הזו ומקווים שהוא יפעל לכך".
כבר עכשיו הגבול המזרחי נסגר.
"מדינת ישראל החליטה סוף־סוף להביא לשם אוגדה, ובאיחור של 20 שנה הצבא התחיל להשתמש בטילים מהאוויר, ואפילו מטוס קרב מפציץ בטולכרם, זה לא היה פה עשרות שנים, אבל זה קורה בגלל ההבנה שמתקפה מגזרת איו"ש יכולה להגיע בתוך חצי שעה לנתניה, לכפר סבא ולתל אביב, ובנסיעה זה לוקח גם עשר דקות, וזה קורה בגלל שההתחמשות התרחשה כאן כפי שהתרחשה בעזה. במו עינינו ראינו שכלול באמצעי החבלה בשנה האחרונה. פתאום יש פה מטענים שמעיפים פנתר. פנתר! לא היו דברים כאלה פעם. ויש ירי על הכבישים וחוליות פיגוע מקצועיות. והרוצחים שיוצאים חמושים יודעים את המלאכה והם מחסלים שלושה שוטרים ואחר כך עוד מצליחים לברוח".
"ב־1 בספטמבר היינו עסוקים בהיערכות לפתיחת שנת הלימודים וראינו רכב חשוד שעצר בצד הדרך. אני אומר בגילוי לב, היה נראה לי שטות. ובכל זאת הזמנו חבלן והתברר שזו מכונית תופת עם מצלמה ושידור למרחוק שהייתה אמורה להעיף אוטובוס של תלמידי עטרת שעמדו לצאת מהיישוב. ואתה שואל, איך מדינת ישראל הייתה מתמודדת עם אוטובוס ילדים באוויר. הרכב הגיע מטולכרם. מישהו תכנן את המסלול. ידע איפה להציב את הרכב ולהרכיב עליו אמצעי צפייה מרחוק. זו טכנולוגיה אחרת. זה תעוזה אחרת. זה איום אחר. באותו ערב הייתי בטקס חנוכת אולפנה ובירכנו הגומל. ניצלנו. היה לנו נס אדיר. אבל הייתה גם ההבנה שאנחנו כבר לא מתמודדים עם מישהו שזורק אבן. היום אנחנו מתמודדים עם מרחב איום שלא היה פה שנים".
למה לא התרעתם כשהתחלתם לראות את הסימנים?
"התרענו שוב ושוב וצחקו עלינו, אמרו שאנחנו מגזימים. ואני אומר את זה בכאב, כי הרי חפצי חיים אנחנו. לפני שנתיים אמר לי איש צבא בכיר, עזוב, זה אקדחים, זה פלילי. באיזשהו מקום מאוד זלזלנו ביריב. כמדינה אמרו לנו, עזוב, זה לא דרמה, הקונספציה אמרה, יכול להיות שיתקפו את יהודה ושומרון, אבל הם לא יתקפו את מדינת ישראל. אנשים אמרו, הם הרי בחרו לגור שם, וזו אמירה לא רק כואבת, אלא גם הכי מסוכנת שיכולה להיות, כי הגדר היא שטות, וטולכרם צמודה לגדר וליישובי עמק חפר ונתניה. אנחנו רואים את העברות האמל"ח ואיך הם חוצים את הגדרות מדי יום, מה חשבנו לעצמנו כשאמרנו שיכול להיות שחמאס יתקוף את המתנחלים אבל את מדינת ישראל הוא לא יעז לתקוף? הם העזו ויעזו. ואולי אנחנו הבאים בתור".
ביש"ע תולים תקוות רבות בנשיא הנבחר דונלד טראמפ שיסייע להחזרת הביטחון בכל הגזרות, לרבות יהודה ושומרון. בשנתיים האחרונות, ובשנה האחרונה ביתר שאת, גנץ וחבריו התכוננו בדיוק לרגע הזה. "רקמנו קשרים ואפילו דיבורים על פעולות מעשיות שקשורות ליהודה ושומרון עם בכירים בצוות של טראמפ", הוא אומר.
אחת הפעולות הייתה הטלת סנקציות על מתנחלים אלימים.
"סנקציה זו פגיעה בריבונותה של מדינה דמוקרטית. אני לא מכיר מדינה שבאה למדינה אחרת ופועלת נגד אישים או גופים בתוכה. הסנקציות גם לא מדברות על אלימות. הן אומרות שכל מי שמפריע ליציבות או לחזון של ארצות הברית במזרח התיכון אפשר להטיל עליו סנקציות. זה מדרון חלקלק. אם אתם רוצים שהם לא ייכנסו לארצות הברית, זכותכם, אבל יש מערכת משפט בישראל, אתם לא יכולים לטפל בהם במקומה. ארצות הברית היא ידידה קרובה של ישראל ותומכת בנו מאז תחילת המלחמה, אבל אנחנו מצפים ממנה להבין שאנחנו מכירים את המציאות בשטח טוב יותר מכולם. אני מקיים יחסי עבודה הדוקים מול סנאטורים וחברי קונגרס משתי המפלגות כדי לבסס קשר שבו הם מדברים איתנו ולא עלינו. אנחנו מקיימים סיורים ביהודה ושומרון עם מנהיגים משתי המפלגות שמבקרים ונחשפים למציאות בשטח, וגם אנחנו מגיעים עד אליהם לביקורים בסנאט ובקונגרס. מביקור לביקור עוד ועוד דמוקרטים ביקשו לשמוע על יהודה ושומרון, כי הם מבינים שחל שינוי בחברה הישראלית, שרואה את יהודה ושומרון כחלק ממדינת ישראל".
אתה מצפה שממשל טראמפ יבטל את הסנקציות?
"לכולם ברור שהסנקציות צריכות להיות הדבר הראשון שיבוטל ולאחר מכן נתחיל בגיבוש תוכנית מהירה להחלת ריבונות. אנחנו בקשר יומיומי עם האנשים החשובים בארצות הברית, ואני אומר בצורה מאוד ברורה שזה יכול לקרות מהר משחשבנו. זה המשך ישיר של ההתפכחות מהמלחמה. הציבור הישראלי מבין שמה שיגן על ישראל הוא מצב שבו מרכז הארץ יהיה בריבונות ובשליטה מלאה שלנו ולא של האויבים שלנו. אני מעריך שטראמפ יקדם מה שמדינת ישראל תבחר שטוב לה לקדם, ועדיין האחריות היא לא על טראמפ אלא על ממשלת ישראל והעומד בראשה, ועליה לנצל את ההזדמנות הזו".
ומה לגבי "תוכנית המאה"?
"אני בקשר הדוק עם הכוורת של הנשיא טראמפ, ושמעתי מהם לא אחת ש'תוכנית המאה' הייתה טעות. אנחנו נמשיך לפעול כדי שאותה טעות לא תחזור לשולחן ובמקומה תגיע תוכנית טובה יותר, שכוללת החלת ריבונות על יהודה ושומרון".
לגנץ בטן מלאה גם על המשטרה הפלסטינית, למרות שיתוף הפעולה המרשים עם כוחות הביטחון הישראליים מאחורי הקלעים וחרף העובדה שהרשות הפלסטינית לא הצטרפה למהומות השנאה ב־7 באוקטובר. "המשטרה הפלסטינית הייתה שם קוד של גוף שאמור לשמור על הביטחון שלנו", מבאר גנץ. "בפועל, היא מאמנת כוחות באפגניסטן לכיבוש שכונות, צניחה ממטוסים, הכל מופיע בסרטונים שלה שעולים ברשתות. רבים מהכוחות המיוחדים של הרשות הפלסטינית ביצעו לאחרונה פיגועים, למרות שתפקידם לדאוג שלא יהיו טרוריסטים בשטח. בפועל לא רק שהם פה, הם גם מקבלים גיבוי מקצועי מלא ועורכים ישיבות אבל בעקבות חיסול סנוואר. אני יכול להבין שמדינת ישראל אומרת, אם יש גנב ברמאללה או בחברון, אנחנו לא רוצים לתפוס אותו, שלרשות יהיה כוח שיטור משל עצמה. אבל היום זה כבר לא כוח שיטור, זה צבא עם עשרות אלפי לוחמים, כולם מצוידים בנשקים ארוכים שמתאמנים בכיבוש שכונות. וזה מדאיג".
לא ראינו היפוך קנים מצד הרשות ב־7 באוקטובר.
"גם באחד המבצעים בדרום, הג'יהאד ירה טילים וחמאס לא הצטרף ואמרו, חמאס לא מצטרף כי הוא מורתע. זה שהרשות לא הצטרפה לחגיגה לא אומר שזה לא יקרה מחר. אתמול אולי לא השתלם להם ואולי מחר זה ישתלם. גדל פה צבא של עשרות אלפי חיילים שבחר לא לתקוף אותנו, מה יקרה אם מחר יעלה מישהו אחר לשלטון ויחליט להסתער? מדובר בצבא שיכול לכבוש כל עיר במדינת ישראל. זה תרחיש היפוך קנים ריאלי לגמרי".
מה אתה מציע?
"לגבי הרשות, להפריד בין יכולות שיטור ליכולות צבאיות. ולגבי יהודה ושומרון, לסיים את המלחמה בדרום ובצפון ולהתחיל אצלנו. לנקות פה בדיוק כמו שם. אין שיטה אחרת. צריך לנקות את האזור מנשק, בית אחרי בית, בדיוק כמו שעושים בדרום ובצפון".
אנחנו מסוגלים בכלל לעמוד בחזית שלישית?
"כשהיינו בסדיר לקחו אותנו למסע, וכשהיה נדמה שהוא הסתיים, התברר שיש עוד המשך ועוד מקטע. עשו את זה כי אסור לחייל להישבר, כי כשאתה נשבר אתה מפסיד. אם נתעייף נפסיד הכל. גמרנו בדרום ובצפון כדי לחטוף בבטן הרכה במרכז הארץ? היתרון הגדול הוא שאחרי שנשמיד את יכולות האויב בצפון ובדרום נוכל לקבוע את הקצב, מאיפה מתחילים, בדרום יהודה ושומרון, ממזרח או ממערב".
חיילי המילואים והסדיר עייפים ממלחמה ארוכה ומתוסכלים מחוק גיוס שראש הממשלה, שאתה מקורב אליו, מקדם, המאפשר לציבור גדל והולך להשתמט מנשיאה בנטל".
"אמרתי לראש הממשלה, לשרים ולחברים בציונות הדתית שמצד אחד אי אפשר לגייס חצי מיליון איש בכוח, ומצד שני, מה שהיה לא יכול להימשך. המחיר הוא כבד מנשוא. ישבו איתי אתמול נשות מילואים שלא ראו את הבעלים כמעט שנה במצטבר, כי הם מסכנים את הנפש יום־יום ואי אפשר שציבור שלם לא יהיה חלק מהדבר הזה. אבל צריך להבין ששינויי עומק לא עושים ביום אחד. כדי שהדברים יקרו צריך לרדת לפרטים ולראות איך תופרים את המסגרת. ככה זה עובד. דרוש שינוי, זה ברור וכולם רוצים אותו".
"אני מאמין שגם הציבור החרדי מבין שצריך שינוי, אבל האמירות של הכל או כלום לא יובילו לפתרון. גם את רומא לא בנו ביום אחד. תהליכים מורכבים עושים בעדינות, לא בלעלות על עצים. צריך למצוא את הדרך. ביצירתיות, למצוא פתרונות שמכבדים את הציבור ושהוא מסוגל לחיות איתם. כבר אי אפשר להגיד, זה לא מתאים לי, זה לא לרוחי כי הנה הכינו לך מסגרת ותצטרך להתאים את עצמך אליה. החשבון פשוט: במלחמה איבדנו כ־800 חיילים, יש לנו מעל 5,000 פצועים, זה שתי אוגדות מול מרחב איום גדול. אז כדי להגן על עצמנו אנחנו צריכים עוד אנשים".
מנחם ישראל גנץ, בן 46, מכהן כראש המועצה האזורית בנימין מ־2018. בתחילת השנה נבחר לכהונה נוספת בבחירות לראשות בנימין כמועמד יחיד, ובמאי האחרון נבחר גם לראש מועצת יש"ע. הוא נשוי ואב לשבעה ילדים ומתגורר בהתנחלות פסגות. לפני כן היה סגן ראש מועצת בנימין, המועצה הגדולה ביותר בישראל, וניהל את הקמת היישוב עמיחי למפוני עמונה. בסוף השבוע שעבר חילץ גנץ פלסטיני שהיה מעורב בתאונת דרכים בצומת בנימין והציל את חייו. גנץ הגיע לרכבו של הפלסטיני רגע לפני שזה עלה באש, שלף אותו מהרכב ואף חזר למכונית הבוערת כדי לוודא שאין בה לכודים נוספים. לאחר מכן הצטנע גנץ: "לא סיפור גדול. אדם נקלע למצוקה, שמחתי להיות שם כדי להושיט יד".
גנץ קיבל לידיו מותג חלש, שגם סבל מבעיות פנימיות ומהתנגדויות אופוזיציוניות מצד חלק מראשי המועצות. עם היבחרו הצהיר שהוא נחוש להפוך את יש"ע לגוף דומיננטי ולשנות את המציאות ביהודה ושומרון החל מתשתיות ותוכניות אב ועד הסדרת חקיקה. "אני רוצה נורמליזציה", מחדד גנץ, "שתושב יהודה ושומרון יהיה עם אותן חובות ואותן זכויות כמו תושב בקיסריה והרצליה".
מה לעשות, תושבי הרצליה וקיסריה לא מתגוררים בשטחים שנויים במחלוקת.
"תושבי יש"ע זכאים למים ולמחלפים כמו כל אזרח, אבל תוכניות האב של מדינת ישראל לא מביאות בחשבון את יהודה ושומרון. ב־2016, כשהייתי סגן ראש המועצה, לא היו מים בימי שישי בברז ביישובים שילה ועדי. נסעתי ליו"ר רשות המים ואמרתי לו שאין לנו מים בברזים. אז הוא אמר, מי שאחראי על בנימין הוא אלוף הפיקוד. אמרתי לו, אלוף הפיקוד לא יכול לשאוב מים עם קש ולמלא לנו את המכלים, ובסוף אתה יו"ר רשות המים ואחראי על העובדה שתושבים גרים במקומות חוקיים בלי מים. ואז הוא אמר משהו שהפיל לי את האסימון: למרות שתושבי יהודה ושומרון הם חצי מיליון יהודים בערך, ועוד מיליון וחצי ערבים שגם הם נוהגים לשתות, וכמובן גם מים לחקלאות, ולמרות שהכל ביחד מגיע לכרבע מצריכת המים של כלל אזרחי מדינת ישראל, עדיין הוא לא יוכל להניח לנו קו למים אלא אם הוא מתוכנן בדרכים הראשיות בתוכניות אב. ובמילים אחרות, ייקח יותר מעשור כדי להשלים את מערכת המים ביש"ע ברמת תשתיות נאותה כמו במרכז הארץ".
"כמה מחלפים יש בכביש 6 מזרחה? אפס. כי כשתכננו את כביש 6 בתוכנית אב, לא הביאו בחשבון שחצי מיליון תושבים יהודים חיים בחלקו המזרחי של הכביש וגם הם צריכים להגיע הביתה. נכון להיום, כל פרויקט במדינת ישראל שהוא לא חלק מהתוכניות האסטרטגיות, המדינה אומרת לנו, תיקחו אותו מכסף פוליטי. ואז אנשים אומרים, משקיעים מיליונים בכבישי יהודה ושומרון. הבעיה היא שמדינת ישראל בכלל לא לקחה אותנו בחשבון בתוכנית האב, ולכן כל מה שחסר לנו אנחנו צריכים לבקש. וזה לוקח זמן רב ועולה הרבה יותר ביוקר".
אולי משום שהחוק ביהודה ושומרון קובע שהריבון הוא שלטון צבאי ולכן הוא האחראי עליכם?
"זו בדיוק הבעיה. בכל הצרכים הדחופים הגופים אמרו, שהצבא יטפל, אבל הצבא לא עושה תוכניות אב, ולכן אנחנו נופלים בין הכיסאות. כל עוד לא היו מספיק תושבים ביהודה ושומרון, הצלחנו איכשהו להסתדר, אבל כשהמספרים גדולים, זה פשוט לא עובד. ואת זה אני רוצה לשנות. מועצת יש"ע צריכה לוודא שתוכניות האב של מדינת ישראל מכסות גם את יהודה ושומרון".
מה עוד תרצה לשנות?
"אחד היעדים המרכזיים הוא חיבור תושבי יהודה ושומרון לשאר תושבי מדינת ישראל. אחת הדוגמאות היפות היא תשעה באב האחרון, כשהבאנו אוטובוסים מיהודה ושומרון לכיכר החטופים. ישבנו יחד עם משפחות החטופים, התפללנו יחד, שרנו יחד. זו הייתה תחושה של התרוממות רוח. וזה היה כל כך חשוב להבין שאין הם ואנחנו, אין חטופים שם ואנחנו פה, כולנו כואבים ביחד".
אתה והמגזר שאתה מייצג תומך בעסקת חטופים בכל מחיר?
"אין אזרח בישראל שלא רוצה לראות את החטופים בבית. והשאלה היא מצד אחד אם אנחנו לא מחזירים 101 חטופים ומסכנים מיליונים נוספים, ומצד שני איך עושים הכל כדי להביא אותם הביתה. לכן הנושא הזה מאוד עדין, וצריך לבחון כל עסקה לגופה. לדעתי האישית, ככל שעוסקים בזה יותר בקול וברעש, ככה המחיר עולה".
אבל המשפחות היו בתחילה בשקט וזה לא עזר.
"אני לא חושב שזה לא עזר. בתור מנהל מערכת גדולה, למדתי שזה שלא הגעת לקצה, לא אומר שלא התקדמת".
אנחנו מדברים על יותר משנה, למען השם.
"אני מאוד מסכים, אני פוגש את משפחות החטופים, ואני רואה גם אנשים שמחרפים את נפשם כדי לנסות להציל אותם. אני מתפלל על זה יום־יום ושעה־שעה, וצריכים לעשות הכל כדי להחזיר את החטופים בריאים ושלמים הביתה, אבל לא להחזיר חלק ולסכן את השאר. ולכן צריך פה הרבה מאוד עדינות והרבה מאוד שקט".
נדמה שיש לא מעט תושבי בנימין שתומכים בגישה של סמוטריץ' ובן גביר, שלא מוכנים להחזיר את החטופים בכל מחיר.
"יש כאלה שזועקים את זעקת החטופים, ויש כאלה שמוכנים לשלם את המחיר הכי כבד בעולם ולמסור את חייהם כדי להחזיר אותם הביתה. ישבה אצלי אשת מג"ד שבעלה משרת יותר מ־200 ימי מילואים בשנה האחרונה ובכל פעם שהוא עוזב את הבית בדרכו לחזית הוא מאמין שהוא יוצא לנסות להחזיר את החטופים ולקדם את שובם. אני פוגש נשים של נופלים שאמרו, בעלי אולי לא ישב בכיכר הבימה אבל הוא עשה כל מה שהיה יכול כדי להחזיר אותם ובסוף השאיר אלמנה ויתומים. הציבור שלנו לא רק זועק את הזעקה אלא גם עושה ומסכן את חייו כדי להחזיר את החטופים ולמנוע חטופים נוספים. יש כאלה שמקבלים פטור ממילואים ויוצאים להפגנות ותולים שלטים, ואני לא מזלזל בזה חלילה, ויש אנשים אצלנו שעוזבים אישה וילדים ומסכנים את הנפש ואת המשפחה כדי להחזיר את החטופים. בעיניי זו הגבורה העילאית שתושבי יהודה ושומרון מצטיינים בה".