למחרת מתקפת 7 באוקטובר, הסופר וההיסטוריון הפרופ' מיכאל בר־זהר כבר ישב מול המחשב. ואחרי עשרות ספרים (35 ליתר דיוק) שכתב לאורך קצת יותר מ־60 שנה, בהם הביוגרפיות של דוד בן־גוריון ושמעון פרס לצד ספרי תעודה רבים המגוללים את ההיסטוריה של מדינת ישראל, הוא הבין שלפניו עומדת מלאכת כתיבה אחרת, אולי מורכבת יותר מכל מה שהכיר עד עתה.
לילה ללא שינה עבר עליו, כמו על רוב תושבי מדינת ישראל, ואחרי צפייה בלתי פוסקת בשידורים ובידיעות שהגיעו מעוטף עזה, הוא החליט לכתוב את מה שלימים הפך ל"חרבות ברזל, לבבות שבורים: מלחמת ישראל בציר הרשע" (הוצאת ידיעות ספרים), ספר שנכתב במקביל בשתי שפות: עברית ואנגלית.
"התחלתי לזפזפ בין הערוצים וראיתי את הזוועות המגיעות מהעוטף, לצד הפגנות פרו־פלסטיניות שהחלו לצוץ בערים הגדולות ברחבי העולם. ההבנה הייתה כי אם אמתין, יהיו מי שיעוותו את הפרק הזה בהיסטוריה על ידי שקרים וסילופים בגלל שנאה וקנאות נבערת, והבנתי שכעת זה הזמן לספר את האמת, לא בעוד שנה ולא בעוד חמש שנים, ובטח לא בעוד עשור. אלא עכשיו", מסביר בר־זהר. "כתבתי את הספר בעת ובעונה אחת גם באנגלית, מכיוון שהבנתי שהציבור היהודי באמריקה עומד במבוכה אל מול הזוועה המתרחשת וכל כך לא מבין איך זה קרה ולמה זה קרה, וגם הוא צריך לקרוא את הדברים כמו שהם".
מכיוון שהספר נכתב תוך כדי המאורעות עצמם, האמוציות אינן חפות מהכתיבה, שנעה בין עובדות ורגש, בין היסטוריה וניתוח תוך כדי תנועה של מאורעות בלתי נתפסים. ייתכן שזו הסיבה לכך שהוא נקרא גם על ידי מי שחווה את המאורעות הללו בזמן אמת בישראל, זאת אומרת על ידינו, בנשימה עצורה. ספר היסטוריה, שהוא עדיין מציאות חיינו בימים אלה.
"הכתיבה עצמה הייתה מאוד אמוציונלית", הוא מספר על התהליך שעבר במשך מספר חודשים, "נדרש לכתוב את האמת, את מה שבדיוק קורה, על פי האינפורמציה הקיימת באותו רגע נתון".
לא עבודה קלאסית של היסטוריון.
"אני בטוח שאם מישהו יכתוב ספר דומה בעוד עשור הוא מן הסתם ימצא הרבה יותר חומרים, וייתכן שאולי חומרים מדויקים יותר. אני מניח שעשיתי פה ושם טעויות בדרך. אך מנגד, מלאכת הכתיבה באופן מקביל למאורעות כמו שהם מתרחשים, היא האמת האמוציונלית של הדברים. וכך קרה".
במהלך הכתיבה יצא לך לדבר עם אנשים בישראל ובעולם?
"היה גם מסע לאמריקה, וישבתי עם חברים אמריקאים ובעצם פניתי לכל המקורות שאני יכול להשיג אבל עם סייג אחד, לא פניתי בכלל לפרשנים. בוודאי גם את שמת לב שמהיום השני או השלישי למלחמה הם כבר התחילו לזייף. אי אפשר היה להתעלם מכך שאותם פרשנים שדיברו בצורה כל כך נחרצת אמרו את ההפך של הדברים כעבור כמה שבועות, וזה משהו שאגב ממשיך עד עצם היום. זה מאוד הטריד אותי".
לאורך כתיבת הספר וככל שחלפו השבועות אל תוך אחת המלחמות הקשות שידעה ישראל, הייתה לפרופ' בר־זהר תחושה שאנשים עדיין לא ממש מבינים עם מי יש להם עסק, ושההתמודדות מול חמאס היא לא משחק ילדים.
"את מדברת עם אנשים חכמים ומשכילים שאומרים לך, אבל בסך הכל כולנו בני אדם וכולנו רוצים את אותו הדבר (הישראלים וחמאס - ט"ל), אך התפיסה הזו היא מעוותת ולא נכונה. כולנו אכן בני אדם, אבל לא כולנו רוצים את אותו הדבר".
קצת מפתיע אותי שדווקא אתה אומר את הדברים האלה.
"לאנשי העולם החופשי הליברלי ישנה תפיסה מאוד מסוימת שבמסגרתה אנחנו רואים בזה שעומד מולנו תמונת מראה של עצמנו. אנחנו חושבים שמה שעובר לנו בראש גם הצד השני חושב בדיוק כמונו. זאת אומרת, שגם הוא רוצה חיים טובים, גם הוא רוצה מכונית ובית וטיפול רפואי טוב וכיוצא בזה. אבל לצערי זה לא נכון. במקרה זה עומדים מולנו אנשים שכל חלומם ושאיפתם כל השנים הם להשמיד אותנו והם חולמים על זה מאז ומתמיד. אני מבין שזה קשה מאוד להבנה, אבל זה גם חלק מהמציאות בשטח. יש להם דרך חשיבה אחרת, או כמו שאמר חברי אביגדור קהלני, אנחנו צריכים לדבר עם הערבים בערבית ולא ביידיש. הגיע הזמן שנעשה את זה".
אתה איש מפא"י במקור, התפיסה שלך כלפי עזה השתנתה לאורך השנים?
"היא תמיד הייתה כזאת. הייתי מאוד קרוב בזמנו למשה דיין, בתקופה שהוא היה משה דיין הגדול, ומאוד התרשמתי אז מהאזהרות שלו. קודם כל, דיין הבין את הערבים, הוא דיבר אליהם בכבוד וגם הם השיבו לו בכבוד הזה. פגשתי לאורך השנים הרבה מנהיגים ערבים שהתייחסו אליו, אל 'מוסא דיין', בכבוד. אגב, זו הסיבה שמנחם בגין מינה אותו בזמנו לשר החוץ, בטענה שהוא היחיד מכל הפוליטיקאים בישראל שלערבים יש יחס של כבוד אליו. ואותו דיין חזר ואמר, אל תשכחו שלמעשה אנחנו עקרנו אותם מאדמת אבותיהם. הם אוכלים את עצמם כשהם רואים מעבר לגבול איך אנחנו מקימים מדינה, בונים ומתפתחים. וזו הסיבה שהוא כל הזמן הזהיר מפני הסכנה הזו".
צמד המילים שנפוץ בשבועות הראשונים למלחמה, ואני מניחה שימשיך להיות נפוץ בתקופה הקרובה, הוא "קריסת הקונספציה". כהיסטוריון, וכמי שבקיא אולי יותר מכל אחד בקונספציות במדינת ישראל, אתה היית מופתע?
"לדעתי שלושה גורמים גרמו לפיצוץ הזה, ואלה אותם גורמים שגרמו בדיוק למלחמת יום הכיפורים. הזלזול, היהירות והיחס כלפי הערבים והתחושה שהם לא מסוגלים לעשות דבר שכזה. כשמדברים על הזלזול, היו התצפיתניות שהתריעו ולא רק הן, וזה דבר אחד. הקונספציה שלפיה הם מורתעים ולא רוצים מלחמה איתנו, ואי־הכרת הצד השני, שזה הדבר החמור ביותר בעיניי. האנשים כאן שלא מבינים את כל הסיפור. לפני חמש שנים כתבתי על כך מאמר בעיתון שבו נאמר שצריך לחסל את חמאס כי חמאס מתכוון לחסל אותנו. לא הייתה שום תגובה. אחר כך ראיתי דוח של אביגדור ליברמן, כששימש שר הביטחון, שניבא את הדברים שקרו, וגם מזה התעלמו. וגם כאן, כמו ביום הכיפורים, קרה אותו הדבר בדיוק. הקונספציה שטענה שמצרים לא תתקוף, לצד אי־הבנה מוחלטת של הערבים. אף אחד לא התייחס לסאדאת ברצינות, חשבו שהוא טיפש והתייחסו אליו כמו לטמבל. הסיבה שלא הבינו אותו היא כי לא רצו להבין אותו".
כהיסטוריון שרגיל לכתוב את הדברים ברטרוספקטיבה, עד כמה קשה הייתה לך כתיבה כזו תוך כדי תנועה?
"ניסיתי להתעלם מכל מה שאומרים מסביב, מכל הרכילות, מכל הדברים שאין להם בסיס במציאות. כל דבר שאינו עובדה שאפשר להסתמך עליה ולומר ככה בדיוק זה קרה. ואת יודעת, זה מאוד קשה, כי את פותחת היום טלוויזיה ורואה כאמור את כל הפרשנים, את כל הידענים ואת כל המומחים, ואז את אומרת לעצמך, בואי לא נתעלם ממה שאומרים, בואי נראה גם מה העובדות אומרות. וכאן למעשה הייתה לי הסתייגות גדולה מהפעולה של משפחות החטופים, שלדעתי הלכו בדרך לא נכונה".
למה הכוונה?
"המחאות. זה אחד הדברים הכי נוראיים שקורים לנו עם סיפור החטופים. לצערי, אני פסימי לגמרי ממה שיקרה, כי אנחנו לא במשא ומתן עם שוויצריה אלא עם השטן בעצמו. ובעניין זה, מתחילת הלחימה קבעה ישראל שתי מטרות שמסיבות רבות היו מנוגדות אחת לשנייה: מטרה אחת היא לנצח ולחסל את חמאס, והמטרה השנייה היא להחזיר את החטופים. אבל איך יהיה מו"מ עם חמאס? למה שהם יבואו איתנו לעסקה כשאנחנו רוצים לחסל אותם? ואחרי שתי המטרות האלה, הציבור די הלך שולל, ובמידה רבה עדיין מאמין שאחת קשורה לשנייה. בכך אני לא בטוח".
בר־זהר מוסיף שההליכה למחאה והפגנות היא אותה השגיאה שעשו תנועות המחאה הפוליטית לפני פרוץ המלחמה. לטענתו, מארגניה לא הבינו שבמציאות הישראלית מחאות לא משפיעות. "כל מה שקרה בהפגנות, כינוסים, הודעות, הצהרות, התעטפות בדגלים זה דבר נפלא מבחינת התחושה של האנשים שנמצאים שם ומרגישים מעורבים ותורמים, אבל זה לא יביא לשום דבר, לצערי הרב".
אז מה כן יביא לשינוי?
"קודם כל צריך להבין שבמציאות הישראלית הפגנה ומחאה ציבורית לא מעניינות את הממשלה. יש לחברי הממשלה קודם כל כיסאות בכנסת, וכל השאר לא מעניין אותם. אז אנחנו יכולים להפגין מיליון פעמים, ושוב, אולי זה נותן סיפוק גדול לאנשים שחשים שהם עושים משהו למען האזרחים, למען המשפחות ולמען עצמם, אבל זה לא עושה שום דבר".
אתה אומר דברים לא קלים ואפילו מתסכלים, אני מניחה, בעיקר עבור בני הדור שלי. אז מה האלטרנטיבה בדמוקרטיה, אם מחאות לא עוזרות? מנגד, גם המציאות בשטח מראה שזה לא באמת מזיז לאף אחד.
"אתן לך דוגמה. תראי מי הם אנשי המחאה. אנשים שהלכו להפגנות הם צעירים, דור שבאמת כואב לו. את שואלת איך הם באמת יכולים לשנות? בבחירות עצמן. זה הדבר היחיד שבאמת יכול לשנות את המצב. אז הם צריכים לקום ולומר, בואו נקים חזית לאומית, בואו נקים חזית של הכוחות משמאל ומימין שרוצים לשנות משהו במדינה ורוצים ללכת יחד. בואו נכפה על הפוליטיקאים של האופוזיציה מכל הצדדים הליכה משותפת".
אופוזיציה, ותקן אותי אם אני טועה, אף פעם לא באמת הייתה פה.
"כי היום כולם מתווכחים אחד עם השני. ואני מאמין שדווקא אלה שיגיעו מלמטה יצליחו לעשות את זה. ראשי המפלגות משופשפים מדי וכל אחד דואג לעצמו, לפיד לא יסתדר עם גולן, שלא יסתדר עם גנץ, וההוא לא יישב עם ליברמן וכן הלאה. לכל אחד יש את הדעות שלו. הדגש צריך להיות שיקום כוח ענק שבמקום רק להפגין יקים את הבסיס והחזית האחידה, שתוכל אחר כך לרוץ לבחירות עם אנשים מכל הצדדים, מכל התפיסות, מכל העדות, וביניהם גם דתיים וחילונים כאחד. כלומר, הכוונה היא ליצור בארץ את המציאות שיכולה לנצח בבחירות. בסופו של דבר זה נשאר המוצא היחיד, כי כאמור, ההפגנות לא יפילו את הממשלה".
אתה מציע פה פתרון שנשמע כמעט בלתי אפשרי במערכת הפוליטית בישראל, ואתה גם מכיר אותה מבפנים, אחרי שכיהנת במשך שתי קדנציות כח"כ ממפלגת העבודה.
"אני שומע ראשי מחאה שאומרים, אז בסופו של דבר אנחנו מוכנים ללכת גם לפוליטיקה. מה זה בסופו של דבר? זה לא שתעשו טובה לאף אחד, זו היא הדרך. פוליטיקה, אגב, היא דבר מאוד לא סימפטי, ואני אומר זאת אחרי שהייתי בכנסת שמונה שנים. זה קצת כמו לשחק כדורסל עם יד קשורה מאחורי הגב. קורים שם דברים לא נעימים. אנשים מספרים לך, אנשים מבטיחים לך, וזה לא מתיישר במציאות. יש קונספירציות, מזימות ורגליים ששמים לכל מי שיכול לסכן אותם".
בר־זהר טוען שהתחושה שפשתה בקרב המחנה האופוזיציוני שאוטוטו לוקחים את השלטון ברגע שיש בחירות, וזאת אחרי ניתוח הסקרים של גנץ בעבר וכיוצא בזה, הייתה בין היתר מה שהטעה במידה רבה את הכושר להניע, ולעשות דברים שיובילו לשינוי אמיתי.
"אני מכיר את לפיד טוב ומעריך אותו. הוא הרי בא לנתניהו ב־8 באוקטובר והציע ממשלת אחדות לאומית, אבל את הצעד שאחרי זה הוא לא עשה. אם הוא היה יושב עם גנץ ונתניהו וגלנט ואיזנקוט באותו קבינט מלחמה, הוא יכול היה להיות בצד של אלה שיכלו למעשה להטות את הכף אליהם. אבל בסוף מה שקרה הוא שישבו בקבינט גנץ ואיזנקוט, נעלמו ובסוף הלכו הביתה".
אז מה זה שינה?
"כוחות שלא רגילים למצב של אופוזיציה זו בעיה. גנץ ואיזנקוט לא עמדו בראש תנועה פוליטית, ולפוליטיקה יש כללים משלה שלפעמים צריך להשתמש בהם. ויש עוד עובדה שהיא קשה לעיכול, שאין היום באופוזיציה אף מנהיג שיכול לקום ולהתמודד מול נתניהו בכישורים שלו. אין אף אחד עם אותה רמה של מנהיגות וניסיון שיש לו. אני מכיר אותו היטב הרבה שנים, העברנו יחד את החוק לבחירה ישירה של ראש ממשלה, והוא, כאדם שמומחה בפוליטיקה, יודע בדיוק איך לשחק עם כל הגורמים. בכך הוא גובר על גנץ ואיזנקוט, הם לא מסוגלים לעמוד מולו כאלטרנטיבה ברורה".
כי הם אנשי צבא ולא מדינאים?
"מדינאי זה משהו אחר, זה לא פוליטיקאי. צריך להבחין בין המושגים, ואני מאוד מדקדק בזה. נתניהו הוא פוליטיקאי. אני לא בטוח שהוא המדינאי הכי מזהיר שהיה, ויש לי מספיק סיבות לחשוב כך. אבל כשאתה מעמיד מולו מישהו, הוא יודע להבין את הפוליטיקה. הוא יודע להבין שאם יעבור זמן ויהיו הישגים, הוא יכול להצליח. תראי שהיום הוא לאט־לאט מטפס בחזרה, כי השבט שלו נשאר שבט. וכמו שאומרים: הליכוד זה שבט, והעבודה היא חוג רעיוני".
מה אתה חושב על יאיר גולן?
"הוא בחור מקסים וחבר טוב שלי. אבל יש לו כל מיני דעות, והוא פתאום יוצא עם דברים כל כך קיצוניים שהוא מקפיץ אנשים נגדו. הוא לא יכול לשבת עם לפיד ולא עם ליברמן, וכאן שוב מתחיל כל העניין האישי, לכן אני אומר שאין ברירה, וצריך תנופה חדשה שתבוא מלמטה".
למפלגת העבודה יש עוד תקומה לדעתך, או שהגיע הזמן לסתום עליה את הגולל?
"הייתי המון שנים איש מפלגת העבודה ועזבתי אותה. זו לא המפלגה הבן־גוריונית הצודקת שהכרתי. והיום אנשים רואים את המפלגות הקיימות
די בסלידה ובצדק, כי יש כל כך הרבה אינטרסים אישיים, וכל כך הרבה התעלמות מנקודות שונות של צדק, יושר ומוסר, וערכים יהודיים אמיתיים. אם הייתה קמה תנועה חדשה של שמאל־מרכז, ואולי יותר מרכז מאשר שמאל, שפניה לביטחון והתיישבות, שהייתה דוגלת בערכים שהבאנו איתנו בתפיסה של הציונות, אני חושב שזה היה יכול למשוך הרבה אנשים.
"שוב, אני רואה את זה במחאה, שיכולה הייתה להיות בכיוון אחר לגמרי, משהו שמאחד ומלכד את כולם. החברה הצודקת הייתה אחד מהסמלים שלנו ונלחמנו בשבילו. בן־גוריון אמר שמדינת ישראל תלויה בשני דברים, בכוחה ובצדקתה. אבל איפה עם הסגולה? איפה עם הספר? חלמנו עליו פעם כשישבנו ותכננו את החזון המחודש של מדינת ישראל ברפ"י. ישבנו בן־גוריון, ודיין, ופרס וטדי קולק, ס. יזהר, יצחק נבון ונתן אלתרמן במשך לילות שלמים, ורקמנו את החלומות על ישראל החדשה. היום זה איננו".
אתה כותב באחד הפרקים בספר, בהקשר של הסברת הזוועות לעולם, משפט שאני לא מצליחה לשכוח, והוא שאתה מודע לכך שצריך להיות אובייקטיבי אבל לא ניטרלי, ושבתקופה הזו אסור לאף אחד להיות ניטרלי. תסביר.
"אנחנו כיהודים כל הזמן מנסים להוכיח לעולם שאנחנו מסתכלים על הדברים בצורה מנותקת לגמרי. כזו שאין בה שום נימוקים או אידיאולוגיה או מניעים שונים, ואנחנו יכולים באופן מאוד כן וצודק להבחין בדברים כמו שהם באמת קורים. משמע ניטרליים. אבל בסופו של דבר, כשה'ניו יורק טיימס' כותבים ביום השנה לטבח שהיהודים והפלסטינים מציינים את יום הטבח כאילו קרה דבר דומה בשני המקומות, הדבר הזה הוא בלתי נתפס. אתה לא יכול לתאר את מה שקורה פה ומה שקורה שם בצורה ניטרלית. אתה לא יכול להיות ניטרלי, אתה כן יכול לכתוב באופן אובייקטיבי".
את המשפט על אובייקטיביות מול ניטרליות למד הפרופ' בר־זהר על בשרו בתחילת הקריירה שלו, כשהיה רק בן 27 ושימש כביוגרף הרשמי של דוד בן־גוריון. "היה לי משבר אדיר איתו ובדיוק בהקשר הזה של אובייקטיביות". בר־זהר מספר שאת הביוגרפיה הראשונה על הזקן הוא כתב כשבן־גוריון עוד היה בחיים. "בספר הזה תיארתי את בן־גוריון בהתנהלותו מול פרשת לבון ודרישתו לוועדת חקירה ממלכתית, וטענתי שהוא צודק בהחלט מכיוון שזו הדרך המשפטית היחידה לדעת מי נתן את ההוראה המפורסמת הידועה לשמצה. אבל ההתנהלות של בן־גוריון הייתה נוראה, ואני, שחייתי איתו וישבתי איתו, ידעתי את האמת. תארי לך אדם שמופיע בפני קהל ואומר שצריך להקים ועדת חקירה ממלכתית שתשפוט, ואחר כך הוא אומר שלבון רמאי ושקרן ולמעשה חורץ את דינו".
האזכור הזה בספר לא היה לרוחו של בן־גוריון. "הוא רצה לתלות אותי. אני זוכר שהוא קרא לי לפגישה בסוויטה הנשיאותית של מלון המלך דוד בירושלים, עמד מולי ושאג. ואני עומד נבוך בן 27, כשלפניי עומדת חתיכת היסטוריה, בן־גוריון עם עיניים בורקות, שיער סומר, והוא צועק עליי, למה כתבת ככה, זה לא לכבוד".
מה עשית?
"אמרתי לו, בן־גוריון אתה המנהיג הפוליטי שלי. הלכתי אחריך למפא"י, הלכתי אחריך לרפ"י, אבל כשאני יושב לכתוב, הנאמנות שלי היא לא לך אלא להיסטוריה. אני כותב את מה שאני מעריך כדבר הנכון. הוא העיף אותי משם, ואני חשבתי שבכך הלכה לי הקריירה. למחרת, בישיבת האשכבה של מפלגת רפ"י, שבה הוחלט שחוזרים למפלגת העבודה, ישבנו בן־גוריון ואני כל אחד מצד אחר. ראיתי את המבטים הרצחניים שהוא שולח אליי. אבל אחרי הצהריים ניגשה אליי בתו רננה ואמרה לי: מיקי, אבא שואל אם יש לך ארבעה עותקים של הספר לתת מתנה לנכדים. כמובן שניגשתי אליו בעצמי, נתתי לו את הספרים ואמרתי לו שהתכוונתי לכתוב עוד שניים או שלושה כרכים, אבל בידיעה והבנה שהוא לא רוצה את שירותיי יותר. ואז בנימה הבן־גוריונית הוא אמר לי 'מה השאלה. אתה הביוגרף שלי'. בסוף זו גדולה של אדם שיודע שאני לא אהיה מלחך פנכה, ויכול לכתוב גם דברים ביקורתיים".
מתוך היכרות צמודה וארוכת שנים עם בן־גוריון, חלפה בראשך בשנה החולפת המחשבה מה הוא היה עושה בסיטואציה הזו?
"בן־גוריון היה אקטיביסט וביטחוניסט מכל הבחינות, והוא היה יוצא למלחמה הזו. חלק מהתנאים הבסיסיים שהוא קבע זה הקמת צה"ל, להעביר תמיד את המלחמה אל שטח האויב, לא להסתבך עם מעצמה זרה ולהיות מסוגלים להילחם בכמה זירות בעת ובעונה אחת מול כל האויבים שלנו, שבמידה מסוימת זה בדיוק מה שקורה היום. הוא בנה תוכנית של העברת הצבא ממקום למקום, וזה מה שהיה במלחמת השחרור. במלחמת ששת הימים דיין הלך באותה הדרך עם חזית רמת הגולן, כל עוד הייתה חזית מצרים הוא התמקד בה, משהגיעה הפסקת האש מול נאצר, דיין הרים טלפון לדדו ואמר לו תעלה על רמת הגולן".
דיברנו על אי־קיומה של אופוזיציה, וראינו לא רק שיתוק מערכות טוטאלי בשבועות הראשונים שאתה גם כותב עליו בספר, אלא גם ביקורת שמופנית כלפי נשיא המדינה על כך שהוא מתעקש להיות ניטרלי. גם אתה הגשת בעבר מועמדות לנשיאות ופרשת.
"הסרתי את מועמדותי כשראיתי שזה משחק מכור. היו הרבה אנשים שהבטיחו שיחתמו עבורי, אבל ביום לפני ההגשה נעלמו כל התומכים שלי. בדיעבד התברר שהמנהיגים שלהם במפלגות כפו עליהם להצביע בעד הרצוג. כך הבנתי שהדבר סגור ושזה משחק מכור ולא התמודדות, אז ירדתי מהעניין. את תפקיד הנשיאות ראיתי כמו שבן־גוריון ראה, הוא כינה את תפקיד הנשיא, תפקיד נורא הוד. אדם שצריך להשרות על הציבור את החשיבה הנכונה, את הערכים הנכונים, להיות המנהיג המוסרי והרוחני העליון של המדינה. הוא לא יכול להיות ראש הממשלה, אבל בהחלט יכול לומר מה שיש לו להגיד. ולהתייחסותך, נשיא בתקופה הזאת חייב להתבטא בצורה חד־משמעית ולא להיות ניטרלי. להיות אובייקטיבי. לא צריך להיות מאחד תמיד. לפעמים צריך לעמוד מכיוון אחד ולומר: זו הדרך הנכונה ואני תומך בה. לנשיא יש השפעה מוסרית עצומה, ואת זה אני לא רואה, זה לא נעשה וחבל לי".
לפני כמה שבועות הציע ראש הממשלה נתניהו את השם "מלחמה התקומה" לחרבות ברזל עם רפרנס עבה למלחמת הקוממיות. יש שיאמרו שיש בין שתי המלחמות קווים מקבילים. לדעתך קצת הגזמנו?
"קצת הגזמנו, אני חושב. מלחמת הקוממיות הייתה מלחמה של לחיות או לחדול. הממשלה הזמנית ישבה אז 48 שעות לפני הקמת המדינה ודנו אם להקים מדינה או לא, ואז אחד פליקס רוזנבליט, לימים פנחס רוזן, אמר: בואו נקרא לצבא ונשמע מהם. יגאל ידין, שהיה הרמטכ"ל בפועל, אמר שהסיכוי הוא 1:1. משמע או הצלחה או השמדה. שם זה היה גורלי, וגם הממדים היו אחרים".
וגם פחות פוליטי.
"פוליטיקה לא הייתה. הייתה חרדה לקיומנו. בשנת 48' השואה הייתה מונחת מאחורי הראש של כל אחד. ואלו היו זיכרונות מאוד טריים. פחדו משואה שנייה. הסכנה הזו, למרות כל מה שקרה לנו, לא הייתה הפעם. גם בהקשר של מלחמה רב־זירתית, צריך לקחת בחשבון שגם היום לא כל הכוח הצבאי שלנו מנוצל, ושיש לישראל גם את דימונה, וגם כוחות שאנחנו יכולים להדוף, אם לא לנצח".
למרות הדברים הלא פשוטים שכותב וטוען בר־זהר, הוא מבקש לומר לקראת סיום שהוא אופטימיסט חסר תקנה. "אני משוכנע שאנחנו כמובן ננצח במלחמה הזו, ואני מכיר קצת את היכולות שלנו. בנוסף, יש לנו עם נפלא שאין כדוגמתו בעולם כולו, אין אנשים כאלה וזה לא ייאמן. לצבא שאנחנו באים בטענות כלפי המפקדים שלו, יש גם את דרג השטח. תראי את המילואימניקים שלנו, איזה בני אדם. אני חושב שבסופו של דבר, בתוך תקופה לא כל כך ארוכה אנחנו נתעשת, וההתעשתות הזו כבר החלה. וכשאני קורא את מה שמפרסמים בחו"ל על המתרחש בישראל, אני מבין שהם מפספסים את הנקודה הכל כך חשובה הזו שאין בשום מקום אחר בעולם. הם לא מכירים את העם הזה, הם לא מבינים שבנוסף לכוח הצבאי יש לעם שלנו כוח אדיר שלא פלא שהוא חי, ומחזיק מעמד וממשיך ליצור ולעשות. אז אנחנו ננצח בזכות זאת. רק בשנה האחרונה עלו ארצה לא פחות מ־31 אלף יהודים, בשעת מלחמה. כך שאני מניח שגם יהודי העולם מבינים שכאן בישראל זה המוקד"