הצהרה מיוחדת נערכה היום (ראשון) באודיטוריום מטה משפחות החטופים, לציון שנה מאז יצאה לדרך העסקה האחרונה לשחרור החטופים, כשברקע מהדהדת הודעת חמאס מאמש על מותה של אחת החטופות - ידיעה שעדיין נבחנת בצה"ל. במהלך האירוע, שורדי שבי ובני משפחות החטופים מסרו הצהרה נרגשת בדרישה דחופה להשבת כל החטופים בפעימה אחת.
ממטה המשפחות נמסר: "השנה שחלפה מאז העסקה שזעזעה את המדינה הותירה רבים מאוכזבים, כאשר 101 החטופים שנותרו בשבי חשו כי הם הקרובים ביותר לשוב הביתה, אך שום עסקה נוספת לא יצאה אל הפועל". מלבד הדרישה להחזרת החטופים בהקדם, ההצהרה כללה גם דרישה לשיקום החיים של השורדים וקבורה ראויה לנרצחים ולחללים, בתנאים שמכבדות את כבודם של המשפחות והמדינה.
שורדת השבי רז בן עמי ששוחררה לאחר 57 ימים ובעלה אוהד עדיין מוחזק בשבי אמרה: "לפני 415 ימים חטפו אותי מהבית שלי בפיג'מה את בעלי חטפו בבוקסר וחולצה את התמונה שלו מאותו בוקר ארור, כולכם בוודאי זוכרים. ביום שישי הקרוב, תמלא שנה לחזרתי משבי החמאס שנה לחירות שלי שנה שאני מנסה לשקם את עצמי ולא באמת מצליחה כי אוהד, אישי היקר, עדיין מוחזק במנהרות החמאס בעזה".
"ביום שחזרתי, הייתה בי שמחה גדולה כשפגשתי את הבנות שלי. במהלך כל התקופה בשבי, העסיקו אותי המחשבות מה עלה בגורלם. התחבקנו, בכינו, כמו שלא בכינו מעולם גיליתי עד כמה הבנות האהובות שלי, גיבורות שנלחמו להחזיר אותי לכאן, אותי ואת אבא שלהם. אני לא מאמינה שעברה שנה ואוהד עדיין שם. המחשבות עליו לא נותנות לי מנוח, אם רק היו מצליחים להבין מה זה להיות בתת תנאים במנהרות, מוקפים במחבלים 54 ימים, אין סיכוי שיהיו נותנים לחטופים להישאר שם 415 ימים".
"הבנות ואני עושות כל מה שאנחנו יכולות כדי להחזיר אותו ואת וכל החטופים אבל בסוף זה בידיים של ראש הממשלה. את מה שאני יודעת, אני יודעת מהחדשות בדיוק כמו כולם אף אחד לא טורח לעדכן אותנו. הלב שלי כמו של רבים אחרים החסיר פעימה יחד עם הפרסומים של דובר חמאס אתמול. בכל פעם זה מפעיל אותי מחדש אני לא מתיימרת להיות פוליטיקאית אני בסך הכל אישה ואימא שרוצה את בעלה בחזרה בבית".
"אז חיפשתי בגוגל את ההגדרה לניצחון המוחלט והבנתי שהביטוי הזה, ניצחון מוחלט שמציגים לנו כחיסול היכולת הצבאיות והשלטוניות של חמאס במקום לשחרור החטופים שלנו ובסך הכל מילים גדולות, לא צריך להיות גאון כדי להבין שזה לא הולך ביחד, הרי החטופים נמצאים בידי החמאס וכבר ראינו שלחץ הורג אותם ולא מביא לשחרורם. מעטים המקרים בהם זה צלח ולכן הדרך היחידה להחזיר את החטופים היא בהסכם אז די, כל הגורמים אומרים שבשלו התנאים לעסקה נגמרו התרוצים, זה הזמן להחזיר את החטופים וכמה שיותר מהר כי את החורף והמנהרות אין לדעת מי ישרוד".
"אוהדי אהובי תהיה חזק וסליחה, סליחה שאתה עדיין שם. עם שלם מחכה לשובך אני מחכה לחיבוק שלך הבנות מחכות לחיבוק שלך וביחד נתחיל להשתקם".
שורדת השבי גבריאלה ליימברג, ששוחררה לאחר 53 ימים יחד עם בתה מיאה ואחותה קלרה מרמן הדגישה את דחיפות המצב: "אני כאן כי הכל כבר נאמר ועכשיו חייבים מעשים. אין להם זמן, אין לנו זמן. במשך 53 ימים דבר אחד החזיק אותי, הידיעה שאנחנו עם ישראל, אנחנו העם היהודי מקדישים את החיים, אנחנו לא משאירים אף אחד מאחור".
"זה ההבדל הגדול בינינו לבין כל עם אחר. זה ההבדל הגדול בינינו לבין כל מדינה אחרת. במשך 53 ימים ידעתי שהמשפחה שלי נלחמת להחזיר אותי עם כל שאר החטופים. ידעתי שהם עושים כל מה שביכולתם כדי להחזיר אותנו. עלינו להמשיך את המאבק כדי שכולם יחזרו. בשבי ניהלתי שיחות בדמיוני, שחיזקו אותי".
"בניתי דיאלוג עם יקיריי, רקמתי את הסרטים כדי לשמור על אופטימיות ודמיינתי את היום שאחרי. חשבתי על החזרה. קשה לי להאמין שנותרה בקרב החטופים עוד תקווה, והם יכולים לדמיין את חזרתם. שבי זה גהינום. כל רגע החיים עלולים להסתיים אף אחד לא יכול להתכונן לתנאים כאלו. זה סבל ממושך".
"את לואיס ואת פרננדו הותרנו מאחור, בידיעה שהם יחזרו מספר ימים בודדים אחרינו. בלב קרוע הם נותרו בידי האויב. אך סברנו אחותי, המשפחה ואני שיעברו ימים בודדים עד שנראה אותם בבית ונתאחד. חלפו יותר מ-70 ימים עד שהם חולצו במבצע. לפני שנה אני יחד עם עוד 104 חטופים וחטופות חזרנו הביתה בעסקה. 105 חטופים חיים. יותר ממה שניתן להחזיר בכל מבצע חילוץ".
"פעימה אחת חייבת להחזיר את כולם. 101 חטופים וחטופות הלב שלי כואב ולכן אני כאן. אני לא מסכנה. אני שרדתי. חזרתי וזכיתי לקבל את כל משפחתי חזרה. עתה מה שאני רוצה ודורשת שיקרה עבור כל משפחות החטופים. אני מבקשת ודורשת מכל עם ישראל, העומדים בראשה שיפעלו באותו אופן. אנחנו כעת צריכים את הפעימה הזאת. פעימה אחת שתחזיר את כולם".
שורדת השבי דניאל אלוני, שוחררה לאחר 49 ימים יחד עם בתה אמיליה, חשפה את המציאות הקשה שאחרי השבי: "למה לוקח מעל שנה להגיע לעסקה נוספת שתשחרר אותם מהגיהינום? כיצד עוד נוכל לשכנע את העוסקים בבהילות ובתכיפות הנדרשת? אני תוהה עד כמה ביתי ואני היינו חשובות להם. האם יכלו לעשות יותר כדי לשחרר אותנו קודם לכן, על מנת שנהיה פחות מצולקות עם פחות משקעים שאותם נסחב למשך שארית חיינו? למרות שאולי מבחוץ זה נראה אחרת, אנחנו עדיין לא יצאנו מהמנהרות".
"המחנק, הצחנה, הן התחושות שעדיין אופפות ומלוות אותנו. הידיים שחטפו אותנו, הידיים שנגעו בנו כשירדנו למנהרות, המבטים החודרים, הרעים והמאיימים, כנראה ילוו אותנו כל חיינו. זיכרון אירועי השיבה באוקטובר והימים הארוכים בשבי - עדיין משתקים אותנו מפחד. ולמרות זאת, אנו עושות כל מאמץ לקיים חיים רגילים".
"עדיין אנו ממשיכות להתמודד עם אתגרי היומיום, עם קשיי שינה. חשש מהיפרדות, פחד מרעשים, סיוטים בלילה, פחד מזרים ובעיקר הפחד שבכל יום עלולים לחטוף אותנו שוב. לעולם לא אוכל לתאר ולהסביר לכם מה זה להיות מוחזקת בידי אויב, היינו שם רק ארבעים ותשע ימים. לא אוכל להסביר ואתם לא תוכלו להבין כיצד זה מרגיש ועד כמה התחושות קשות כשהחירות נשללת והקיום שלך תלוי באויב".
"מחר הוא יום המאבק הבינלאומי לאלימות נגד נשים. את היום הזה נציין כאשר במחשכים, במנהרות של עזה עדיין מוחזקות נשים. נשים שעוד לא החלו לחיות את החיים, נשים אשר לא הספיקו לחיות ולצערנו ביניהם גם מספר נשים אשר לעולם לא יספיקו עוד. למזלי, בהשוואה לנשים אחרות, בנס גדול, המחבלים ששמרו עלינו לא פגעו בנו פיזית. אז אני יצאתי פגועה פחות".
"אך כל אישה וכל גבר צריכים לתהות ולחשוש מה עובר על הנשים שם כל יום וכל לילה. והאם וכיצד לאחר לפחות 415 ימים הן בכלל יצליחו לחזור לחיים, וזאת לאחר שאנו יודעים בוודאות שהן נאנסות באכזריות, מבוצעים בהן מעשי סדום. הן חוות תקיפות והתעללות, פוגעים בהן גופנית ונפשית, רומסים את זהותן וכבודן בכל יום מחדש".
"חובה עלינו להבין שאם זה קרה פעם אחת, זה יכול לקרות בשנית וגם בשלישית. לנו זה קרה בשבעה באוקטובר, מחר אלו יכולים להיות אתם או הילדים שלכם. חשוב לי שתדעו, זה לא רק החטופים, זו אינה אפיזודה או מאורה חד פעמי, זה אירוע מתמשך, פיגוע ארוך וכואב שממנו נוכל להתחיל להשתקם ולמנוע אחרים שכמותו, אך ורק כשכולם יחזרו הביתה ועכשיו. ולאחראים, אל תדברו איתנו על סיום מלחמה, על פירוק חמאס, על הסדרה בצפון, כל עוד לא נציל מאה ואחת נפשות אומללות שעדיין מוחזקות בשבי. אל תדברו איתנו על תקומה וצמיחה, על הניצחון המוחלט, על שיקום והתחדשות, כל עוד אתם נכשלים, כל יום מחדש בהשבתם הביתה".
יפעת זיילר, בת דודתה של החטופה שירי ביבס, פרצה בבכי כשאמרה: "לפני שנה ישבנו ערב-ערב וצפינו בחדשות, ישבנו וחיכינו לצלצול הטלפון שיבשר לנו שמחר הם חוזרים. שירי, כפיר ואריאל היו צריכים לחזור באותה עסקה בפעימה הבאה ואיתם עוד שבע נשים. מה היה קורה אם היינו מחכים עוד יום אחד?", אמרה זיילר והוסיפה: "ממתי הפכנו להיות אומה שמקדשת אויבים מתים על פני ערבות הדדית, על פני אנשים חיים מה קרה לנו? בואו נקדש את החיים, בואו נשיב את החללים לקבורה ראויה, בואו נשיב את כולם הביתה הזמן נגמר".
מישל אילוז, אביו של גיא אילוז, הוסיף בכאב: "415 ימים שאני נקוב ומחולל כמו בני בכורי גיא כאשר נורה שתי יריות סתמיות לפני שנשבה. די לשמוע את הצהרת דובר חמאס אבו עוביידה מליל אמש על מות חטופה נוספת, על מנת להבין את המצוקה שלנו המשפחות", אמר אילוז ופנה לראש הממשלה נתניהו: "אני רוצה לפנות אליך ראש הממשלה ולכל חברי הממשלה שתבינו שאנחנו המשפחות וחלק גדול מהעם כבר חבוטים מיואשים מתוסכלים ובעיקר אבודים ליבי חלול ועיניי מזילות דימה כמעט כל יום מחדש... ביבי נתניהו אני מבקש ממך כי תגאל אותנו מהיסורים ותשים סוף ליאוש... עד מתי נעצום עיניים ונהיה אטומים למה שקורה. עד מתי נעצום עיניים הניה, דף וסינוואר, חוסלו. החמאס לא יובס כל עוד הוא מחזיק אפילו בחטוף אחד חי או מת. אנחנו צריכים אותם בבית כדי לנצח את המלחמה הזאת".
