"הרגע המכונן שעיצב את אישיותי היה כשאחי סיים בית ספר יסודי", פותחת גלית דיסטל־אטבריאן את סיפור חייה. בראיון מקיף לפודקאסט "מעריב", היא מגוללת את סיפורה של ילדה שגדלה בירושלים של שנות ה־70 וה־80, בת להורים שעלו מאיראן. "אבא שלי מיפה את החברה הישראלית מהר מאוד. 'איפה שיש אשכנזים, שם אני' – זה היה המוטו שלו".
לצד המאבקים הציבוריים, דיסטל־אטבריאן חושפת לראשונה את הסיפור האישי של בנה. "כשהוא היה בן ארבע, אמרו לי שהוא לא ידבר לעולם, שהוא לא יכתוב, שזה כנראה ילד של מוסד", היא משחזרת. "אמרו שהוא יהיה אוטיסט קשה, יסבול מפיגור רציני, יפתח סכיזופרניה החל מגיל שמונה".
אבל היא לא ויתרה. "התחזית התקשורתית – חיסלנו אותה. עשינו טיפולים עד הקצה והוא היה בתפקוד מאוד גבוה", היא מספרת בגאווה. "יצא מהספקטרום, וקוגניטיבית – הוא מבריק". עם זאת, היא מודה שהחזית הנפשית עדיין קיימת: "זה מאוד קשה להיות בן משפחה של מתמודד נפש".
אחד הרגעים הסוערים בקריירה שלה היה "תקרית המרפסת", במהלכה דוברו של ראש הממשלה בנימין נתניהו, יונתן אוריך, נעל אותה מחוץ למרפסת בקומה ה־14 במצודת זאב, מטה המפלגה בתל אביב – ונטש את המקום. "היה לי הכי קל בעולם לבוא ולהגיד 'פאק איט', לעבור צד", היא אומרת. "היה חשש מאוד גדול בלשכה שאעשה את זה. אבל נשארתי נאמנה למה שחשוב".
בנוגע לתאגיד השידור, שם עבדה כשדרנית טרם החבירה לנתניהו, חשפה: "הם קראו לי כשהחרב הייתה על הצוואר. 'בואי מהר, אנחנו מתים עלייך, תעשי סרטונים בעד ביבי'". אבל המציאות הייתה שונה: "קובלנץ אמר לי שלא מסכימים להכניס אותי למשדרי האקטואליה כי אני ביביסטית".
על פרשת אלי פלדשטיין והדלפת המסמכים ל"בילד", דיסטל־אטבריאן מציגה עמדה מורכבת: "מי שמכיר את נתניהו ואיך הוא עובד, יודע שהדברים שנסגרים בדרג הלשכה, בטח ביחסי האמון שיש בין אוריך לנתניהו, הם עצומים". היא מוסיפה: "הסיפור האמיתי הוא שיש פער עצום בין הדרג הביטחוני והצבאי לבין הדרג המדיני".
המחיר שמשלמת משפחתה כבד. "לילדים זה קושי אדיר", היא מודה. "הבת שלי יושבת באוניברסיטת תל אביב, ופתאום פוש בוויינט, איזה פיברוק, תקפה חטופים או לא יודעת מה, תקפה ניצולי שואה, או כל שקר אחר שמפיצים עליי".
למרות הביקורת והמחיר האישי, דיסטל־אטבריאן נשארת נחושה בדרכה. "אני לא מתחרטת על שום מאבק שנאבקתי", היא מדגישה. "המאבק האמיתי הוא על הנרטיב. בגלל זה שונאים אותנו כל כך. זה לא נתניהו – זה הציבור שבוחר בו".
בסיכומו של דבר, היא רואה את עצמה כמייצגת של ישראל השנייה: "אני מחוברת באינפוזיה עם הבוחרים. אני מקשיבה למה שהם רוצים", היא אומרת. "אבל האליטות לא קורסות בשקט, והן מוכנות לשלם מחיר כבד כדי לשמר את כוחן".
פרק מרכזי בסיפורה של דיסטל־אטבריאן הוא ההתנצלות המפורסמת שלה אחרי ה־7 באוקטובר. "הייתי הראשונה שקמה ואמרה שהייתי שותפה למכונת הרעל", היא מסבירה. אך החיבוק מהצד השני היה קצר מועד: "היה יום או יומיים של חיבוק, ואז עוד פעם סטירת לחי. למה? כי לא הסכמתי להתנער מנתניהו".
היא חושפת את ההצעות שקיבלה מהצד השני של המפה הפוליטית: "הוצעו לי דברים, תפקידים, רק 'בואי תצטרפי, בואי תהיי תחת חסותנו'. הציעו לי לשבת בפאנל של קושמרו. האורכת הראשית התקשרה ואמרה 'גיליתי אותך, את מורכבת'. לא גילית כלום – אני אותה גלית".
"זה הרבה יותר עמוק מצביעות", היא מסבירה. "הם מאמינים לעצמם, הם לא רואים את הרדיפה, את הדיכוי. הם לא מכירים את הססגוניות של ישראל השנייה, את הפתיחות, את הליברליזם, את הדמוקרטיה".
בנוגע לעתיד, היא מביעה דאגה עמוקה: "ה־7 באוקטובר יצר פה צונאמי אדיר שעוד חמישים שנה לא נבין את השלכות העומק שלו לחברה. אני שומעת יותר ויותר אנשים מהשמאל שאומרים – עד לפני הטבח הייתי קודם כל ישראלי, אני טבעוני, אני פמיניסט. ופתאום – אני קודם כל יהודי".
"אבל בסוף", היא מסכמת, "זה לא רק מאבק פוליטי. זה מאבק על הנרטיב, על הזהות, על מי אנחנו כחברה. והמחיר שכולנו משלמים – שמאל וימין, מזרחים ואשכנזים – הוא כבד מנשוא".