עדותו של ראש הממשלה בנימין נתניהו נפתחה רשמית ביום שלישי בבוקר באולם הממוגן "512" בבית המשפט המחוזי בתל אביב. כך כתוב בפרוטוקול וכבר מופיע בערך המעודכן בוויקיפדיה. בפועל החל האירוע ביום שני בשמונה בערב במשרד ראש הממשלה בירושלים, במסיבת העיתונאים שכונסה במטרה אחת - להמחיש בפני הציבור (בעיקר בפני הציבור התומך), ועל הדרך בפני הרכב השופטים (בהנחה שגם הם צופים במהדורות הערב), את קו ההגנה המרכזי: ראש הממשלה, שנרדף ומושמץ על ידי "מפלגת התקשורת" ושנאלץ להתמודד עם סיקור שקרי ועוין, בא להגיד את האמת שלו. הוא אפילו חיכה לזה שמונה שנים - וכעת הגיעה השעה הגדולה. זה המסר, כל השאר – תפאורה. נאום הניצחון המוחלט בתור פתיח, כמו גם רוב השאלות.
היות שבאירוע הזה אני נתונה לניגוד עניינים מסוים, משום שהייתי שם וסיקרתי את החזרה הגנרלית של עדות נתניהו, שהוגדרה למראית עין כמסיבת עיתונאים - אנסח זאת בזהירות: לו העיתונאים יולן כהן ומיכאל שמש לא היו מגיעים ולא היו שואלים את מה ששאלו, היה צריך לסגור איתם בשקט שזה מה שיעשו.
להערכתי הצנועה, הסצינה של כתבת ערוץ 12 המרימה קול על ראש הממשלה, קוטעת את דבריו באמצע המשפט וממשיכה שוב ושוב בעוד דובר רה"מ זועק לשווא: "יולן, די!" – זיכתה את מהדורת 12 בכמה נקודות טובות של אחוזי הצפייה. באותה מידה, הסצינה ההרואית של ראש הממשלה - לא מוותר לעיתונאית שמרימה עליו קול וקוטעת את דבריו, מאשים אותה בהפצת שקרים ומוסר את גרסתו בשידור חי - הסצינה הזאת לבדה זיכתה את נתניהו בכמה נקודות טובות בסקרים הקרובים.
לא בכדי השתמש נתניהו ביום הראשון של עדותו במונח "מפלגת התקשורת". אומנם יצירתם של מטבעות לשון, סיסמאות ומונחים היא אחת משיטות הקמפיין הקבועות והמוצלחות של נתניהו לאורך שנים, אך במקרה של יחסיו עם התקשורת - זה כבר משהו אחר. זה התיאור האמיתי והאותנטי של שני דברים: איך נתניהו רואה את התקשורת הישראלית, ואיך הוא מתנהל כלפיה. תפיסת התקשורת ככוח עוין, מאוחד, כשחקן על המגרש שפועל אקטיבית נגדו ושיש להשיב לו מלחמה שערה - נוצרה והתעצבה אצל נתניהו במהלך השנים. היום בעיניו זו עובדה מוגמרת. תפיסת התקשורת כעוד מפלגה מהמחנה "רק לא ביבי" גוררת התנהלות שתואמת את המעמד.
מבחינת נתניהו, בטח בשנים האחרונות, בדיוק כמו שבמערכת בחירות נלחמים ביריב פוליטי, בונים קמפיין שלישי ומסמנים דמויות בעייתיות שאותן יש לקנות ולהעביר צד או להוריד מהמגרש בכל דרך אפשרית – כך גם במערכת היחסים עם "מפלגת התקשורת". אם אפשר, כמובן, עדיין להגדיר זאת כ"מערכת יחסים".
כשיבין עיקם את הפרצוף
משפט נתניהו, שהשבוע נכנס לשלבו הדרמטי, שלב העדות של הנאשם, במידה רבה נותן תשובה לשאלה המתבקשת: מה לראש ממשלת ישראל - שהלו"ז היומיומי שלו עמוס בדברים העומדים ברומו של עולם – מה לו ולעיסוק האובססיבי בעיתונאים, בסיקור, בכותרות ובדיווחים? ברור שהתקשורת היא חלק חשוב בחיי כל פוליטיקאי בעולם – אבל מה עם הפרופורציות?
ומפה, לשאלה שהיא בליבת הסוגיה. כולל בגזרה המשפטית. מה נתניהו באמת רצה ורוצה מהתקשורת הישראלית? למה באמת מתכוון המשורר? לאזן – כמו שנתניהו טוען, או להשתלט - כפי שטוענים נגדו? מאז שפרצו הפרשות הידועות שהובילו לחקירות שהובילו לתיקים ולכתבי האישום, שמעתי לא מעט גרסאות שונות ולא מעט תשובות לשאלה הזאת, כולל מאנשים שהיו קרובים מאוד לדמות הראשית של הסאגה בתקופות שונות של חייו הפוליטיים.
סקירה רטרואקטיבית מראה כי יחסי נתניהו־תקשורת, או ליתר דיוק יחסו של נתניהו לתקשורת - עברו כמה שלבי אבולוציה. כך גם, ככל הנראה, שאיפותיו להיות שחקן פעיל ולקבוע את כללי המשחק. ייתכן שהתוכניות הפרקטיות השתנו בהתאם למציאות בתחום התקשורת ובעולם הפוליטי. בים של משתנים, המרכיב שלא השתנה אף פעם - מאז ניצחונו הראשון של בנימין נתניהו בליכוד ובבחירות הכלליות בשנות ה־90 ועד עצם היום הזה - הוא עמדת הקורבן הנרדף שנתניהו תפס כבר בקדנציה הראשונה שלו כראש הממשלה, ומאז לא עזב, אלא רק חיזק ופיתח.
למען האמת ההיסטורית: בנימין נתניהו לא היה ראש הממשלה הימני הראשון והיחיד שחטף מהתקשורת. גם לאריאל שרון, ליצחק שמיר ולמנחם בגין בהחלט היו סיבות לקבול. הקטע האייקוני מספרי ההיסטוריה: סיקור בחירות 1977 והכרזתו של חיים יבין בהיוודע תוצאות המדגם. במהלך השידור, עת דיווח על תוצאות הבחירות בפירוט, עיווה יבין את פניו. מנחם בגין, מנהיג הליכוד באותה עת, פירש את ההעוויה כביטוי לחוסר שביעות רצון מחילופי השלטון. בתגובה אמר בגין את המשפט האלמותי שלו: "פרצופו של מר יבין יישאר עקום עוד הרבה זמן". אומנם יבין טען כי עיווה את פניו בשל תקלה טכנית שהתרחשה באולפן, אבל מי זוכר?
ליכודניקים ותיקים מספרים כי השיח על "המאפיה המפא"יניקית בתקשורת" היה נושא קבוע בכל מפגש, בכל כנס ובכל פאנל בבחירות לרשימת המפלגה. בתור חבר כנסת, מנחם בגין כתב טור שבועי קבוע בעיתון "מעריב", והיה סבור שכך הוא נלחם בתקשורת העוינת. בהבעת דעה ובהשמעת קול. בתור ראש ממשלה, כשבגין היה מותקף על ידי עיתונאים, הוא התלונן ותקף חזרה - לרוב בנאומים בפני תומכיו. שמיר - על פי העדויות – היה פעיל בזירה התקשורתית עוד פחות מבגין וקיבל את הביקורת והמתקפות כחלק מהמשחק שבלתי ניתן לשינוי.
לא התרשמו מהכריזמה
נתניהו הצעיר, המוצלח, מלא האמביציות, "האמריקאי" - לא הסכים לקבל את הירושה הזאת כעובדה מוגמרת. יתר על כן, תחילה הוא היה בטוח שכל זה לא רלוונטי לגביו. כמו שבגין בתמימותו, כשנבחר ב־77', האמין שאם הוא יקרא לפקידים המפא"יניקים "סיביל סרביס", הם באמת יתחילו לשרת ולעבוד איתו, כך גם נתניהו חשב בתמימותו שהוא צ'ארמר גדול, ויכבוש את כולם, כולל השמאל. כולל התקשורת. הוא בנה על הכריזמה שהייתה לו ועל השיטה האמריקאית שהוא הביא איתו ארצה.
אחרי הניצחון המסחרר בליכוד בא נתניהו למשרד ראש הממשלה מלא בביטחון, משום שהוא מסוגל לגרום גם לתקשורת להתאהב בו כשהיא תכיר אותו ותראה כמה הוא טוב ופרגמטי. המציאות, כמובן, הייתה שונה מהחלומות האמריקאיים ב־180 מעלות. די מהר גילה נתניהו כי בעיני התקשורת הישראלית הוא לא צ'רצ'יל, אלא עוד ימני מטורף על גבול אויב האומה. שם נולד הקו הגנרלי שבעלילה: תחושת הנרדפות, ההתקרבנות ככלי פוליטי והידוק שורות הבייס סביב האויב המשותף - התקשורת הישראלית.
בניגוד לבגין ולשמיר, ששיחקו לפי כללי המשחק, התעקש נתניהו לקבוע כללים חדשים משלו. הקדנציה הראשונה והלא הכי מוצלחת שלו כראש הממשלה הביאה אותו למסקנה כי התקשורת מהווה מרכיב סופר־חשוב בכל מהלך פוליטי בדרך לשלטון ובשלטון עצמו. ואם התקשורת לא איתך, צריך לפעול אקטיבית כדי לשנות את המצב. יש מי שיגיד: להשתלט. יש מי שיגיד: להשתלב. הקמת "ישראל היום" כחלק מהתארגנות נתניהו לקראת החזרה הגדולה מהמדבר לשלטון, הייתה הנקודה הקריטית - ה"מהפך, גבירותיי ורבותיי". ההצלחה הראשונה והמסחררת בעיני נתניהו סללה דרך לכיבוש פסגות חדשות. מה שלא עבר בראש של בגין ושמיר, היה שיטת עבודה אצל נתניהו.
במקביל לפעילות האקטיבית למען שינוי כללי המשחק, שדרג נתניהו לכדי שלמות מוחלטת את הכלי הפוליטי מהדק הבייס: מעמד הנרדף והמתקפות על "מפלגת התקשורת". ראיונות שעדיין העניק, בעיקר בתקופות בחירות, נראו יותר ויותר כקרב אגרוף - לשמחת שני הצדדים, יש לציין. המהפכה הגדולה בעולם העיתונות התרחשה דווקא בתקופה שבה הוא כבר הסתבך, הפרשות המדוברות פורסמו, וראש הממשלה אומנם נשאר בלשכת רה"מ, אך נאלץ להתרחק ממשרד התקשורת. כמעט משום מקום פרץ וצמח עולם שלם של רשתות חברתיות. בנימין נתניהו ובנו הבכור יאיר היו בהחלט "הראשונים לזהות", להשתלט ולרכוב על הגל.
אם בלתי אפשרי לגרום לתקשורת לאהוב אותך - אז נתעלם ממנה לחלוטין. עולם הרשתות הפורח סיפק לראש הממשלה המתעקש לקבוע כללי משחק תקשורתי משלו אפשרות פנטסטית שכל קודמיו לא העזו לחלום עליה: ערוץ עוקף עיתונות ממסדית, היישר מהפה של הנבחר לאוזנו של הבוחר. ההזדמנות נוצלה במלואה: הוקמה מכונה רבת־ממדים שדילגה על התקשורת המסורתית ואפשרה לנתניהו לפנות ישירות לקהל.
מי שתוהה מדוע בשנים האחרונות הפסיק נתניהו כמעט לחלוטין להתראיין לתקשורת הישראלית (פרט לחלקה הימני) – שיחפש תשובות בעולם הרשתות החברתיות. שם בנימין נתניהו מופיע בשפע וללא הגבלת זמן אוויר. אילו בנימין נתניהו של שנת 2024 היה יכול לספר לבנימין נתניהו של שנת 1996 כמה השתנה עולם התקשורת בישראל – האחרון לא היה מאמין. אילו בנימין נתניהו של שנת 1996 היה יכול לשאול את בנימין נתניהו של 2024 הניצב על דוכן העדים בבית המשפט המחוזי בתל אביב: "האם זה היה שווה?" – ספק אם היה מקבל תשובה חד־משמעית.