כבר ברור לחלוטין שבנימין נתניהו מנסה להאריך את המלחמה בעזה כדי לקנות לעצמו עוד זמן בשלטון. המשמעות היא שראש הממשלה, בגלל המגלומניה שלו, בפועל דן למוות עוד חטופים, חיילים ואזרחים משני הצדדים. זה מדכא להרהר ברעיון כה ציני, שהוא ממש חסר תקדים: שום מנהיג ישראלי בעבר לא היה נוהג כך, כי כולם היו פטריוטים. אבל אין דרך אחרת להסביר את מה שקורה.
הערכה זו אינה פוטרת את חמאס, שהחלטתו הקטסטרופלית לפלוש לישראל ב־7 באוקטובר 2023 הייתה מעשה של רוע ברברי מזוקק ומטופש. מנהיגי חמאס, שאדישים לסבלם של בני עמם, הימרו על אסטרטגיה שאומנם פגעה בישראל, אבל בעיקר הביאה חורבן על עצמם. לו היה חמאס נכנע ומשחרר את החטופים, ההרס והקטל היו נפסקים.
אבל בעוד חמאס נושא באחריות העליונה, האסטרטגיה של ישראל השתעבדה לצרכים של נתניהו (ורעייתו ובנו, החיים אף הם על חשבון הציבור בחוסר בושה מזעזע). במקום לפעול במהירות לקראת יעד קוהרנטי, המבטיח ביטחון, הוגנות ויציבות, ישראל יצרה "מלחמת נצח", שתאפשר לנתניהו לשרוד בראשות הממשלה.
עד לאחרונה שררה אופטימיות מסוימת לגבי הסיכוי להשבת כל החטופים. חמאס נחלש בגלל תבוסת חיזבאללה, החלשת איראן וחיסול רוב הנהגתו. אבל אף שהארגון ירד מתביעתו להבטחה לסיים את המלחמה בשלב הראשון של העסקה, הוא עדיין דורש שכך יהיה בסוף התהליך, עם החזרת אחרון החטופים. רוב גדול בציבור הישראלי דווקא מוכן לכך, כי גם בקרב הימין יש מי שחש שמשהו פה מסריח.
מהי החלופה?
בריאיון לפני כשבועיים ל"וול סטריט ג'ורנל", נתניהו שם קץ לתקוות ואמר שכל עסקה תהיה חלקית כי "אינני מתכוון להסכים לסיים את המלחמה לפני שנסלק את חמאס". זה נשמע הגיוני – עד שמסתכלים טיפה לעומק. מדוע ישראל עדיין לא סילקה את חמאס, אחרי 14 חודשי לחימה וזריעת חורבן מהגיהינום ברצועה? ובכן, בגלל ישראל.
ראשית, זה ניכר בטקטיקה. צה"ל אינו מכוון כרגע לריסוק מה שנותר מחמאס. הצבא התמקם לשהייה ארוכה ולמשחק "חתול ועכבר" מול סוג של מרד חבלני, דמוי מה שעמד מול האמריקאים שנים ארוכות בעיראק. נכנסים לג'באליה או לדיר אל־בלח, מתכתשים שם, יוצאים, וחמאס החבול חוזר (וגם משתלט על משלוחי מזון). זה יכול להימשך שנים.
וזה לא כי אין ברירה. זה בגלל האסטרטגיה.
אם ישראל תעזוב את עזה, חמאס אכן יישאר האחראי בשטח, כי ישראל חסמה כל חלופה – ואפילו מנעה כל דיון על חלופה. ומה החלופה? האלטרנטיבה הריאלית היחידה לשלטון חמאס בעזה היא הרשות הפלסטינית, בגרסה חדשה ומרועננת, כנראה בסיוע ערבי ומערבי.
אם ישראל הייתה מתיישרת לפי תוכנית זו, שהעולם הציע עוד לפני שנה (ושישראל עצמה בעבר ייחלה לה), הלחץ הכלל־ערבי על חמאס היה משנה משחק. אך מפלגות הימין הקיצוני מתנגדות לכך. גורל הממשלה נתון בידי גורמים שמעדיפים כיבוש קבוע ברצועה, יישובה מחדש ביהודים, ואם אפשר גם קונץ־פטנט להגליית הערבים. מדובר במתכונת ודאית לאסון ולנידוי בינלאומי של ישראל, אך מזיזות להם ההשלכות בערך כמו שמזיז לחמאס.
אז ישראל, שיכולה להיות מאוד מתוחכמת כשהיא רוצה (ע"ע מבצע הביפרים), לא עשתה שום דבר מתוחכם עם עזה, כמו למשל להציע לשארי חמאס הגליה בקול תרועה ולא במחשכים. בלבנון ובאיראן אנחנו סטארפ־אפ ניישן. בעזה – פלאחים.
לכן שופרות נתניהו מציפים את האולפנים, בטענה שישראל לא יכולה לצאת מהרצועה ולסיים את המלחמה כי חמאס יחזור לשלטון, וגם מסבירים שהרשות הפלסטינית גרועה בדיוק כמו חמאס. הטיעון אבסורדי לחלוטין, אבל מסימני הזמן הוא שלא אכפת לשופרות להיראות טיפשים. מכונת הרעל קנתה אותם טבין ותקילין.
כך נתניהו גם מבטיח שחמאס נותר הסמכות היחידה בעזה, וברוב ציניות גם משתמש במצב זה, שהוא עצמו מבטיח את המשכו, כדי לטעון שחייבים להמשיך במלחמה למרות ההשלכות ההרסניות.
תוך כדי המשך הטרגדיה, נתניהו מהמר על יכולתו למכור אפילו שחרור חלקי של חטופים כהישג. הוא מניח שהאנשים פה פראיירים, וחלקם ללא ספק כאלה. הוא מניח שבטריקים ובשטיקים יוכל לאחוז בשלטון עוד ועוד, והוא אדיש למחירים שמשלמים על כך אחרים.
ישראל – אומה עם יכולות צבאיות, מדעיות וכלכליות יוצאות דופן – תקועה. העם היהודי חגג השבוע את חנוכה, לזכר נס עתיק יומין, אך מה שנדרש זה נס חדש. אולי זה יגיע מהכיוון של דונלד טראמפ. האיש בור, אבל לא בהכרח פראייר. הוא רוצה שהמלחמות יסתיימו, וייתכן שיבין היטב מה נתניהו זומם.