בערב שלישי, כשכל המדינה הייתה תקועה מול מסכי הטלפונים והטלוויזיות, בולעים כל מילה של הפרשנים שמברברים את עצמם לדעת על עסקת החטופים המתקרבת, כיכר החטופים בתל אביב הפכה לזירה של התרחשות נדירה. לא רק האלפים שהגיעו עם שלטים ודגלים, לא רק הבמה לצד הכיכר – אלא האנשים, הסיפורים שלהם, הציפיות, החששות. היה שם משהו מיוחד, מעבר לפוליטיקה, מעבר לאידאולוגיה – כולם היו מאוחדים מאחורי הקריאה "את כולם – עכשיו!".
שעה לפני תחילת העצרת כבר היה ברור שזהו לא ערב רגיל. משפחות, סבים וסבתות, צעירים וצעירות – זרמו מכל הכיוונים, צבעו את הכיכר בנוכחות חיה ומגוונת. יוסי מרמת גן, בן 62, עמד בצד, ידיו בכיסי מעילו, והתבונן בשקט בהמולה. "הייתי בעצרות בעבר", הוא אמר לי, "אבל הערב הזה מרגיש שונה. אנשים הגיעו עם הלב שלהם, לא רק עם הרגליים".
באחת הפינות, פגשתי את אורנה, בת 48 מהרצליה, שהייתה שם בפעם הראשונה. "אני לא רגילה למקומות כאלה", היא הודתה, "אבל הפעם זה הרגיש בלתי אפשרי להישאר בבית. אנחנו חייבים להראות שאנחנו כאן, שהמשפחות לא לבד".
השירה החלה, והכיכר השתתקה. אביב גפן, עם עומר אדם לצידו, עלו לבמה. הקהל הצטרף למילים, חלקו בקול רם, חלקו בלחישה, כאילו כל אחד מהם שר שיר פרטי משלו. ברגעים כאלה, נדמה שישראל היא לא מדינה, אלא משפחה גדולה שמנסה להחזיק את עצמה יחד, למרות הקשיים.
על הבמה, גפן עצר לרגע את השיר כדי לדבר. "אין פה הלילה אופוזיציה וקואליציה", הוא אמר, "אין אשכנזים ומזרחים, אין חילונים ודתיים. כולנו כאן יחד, דורשים דבר אחד: להחזיר את כולם הביתה". המילים הללו נשמעו קלישאתיות באוויר, אבל הקהל קנה בשקיקה כל מילה.
ואז, כמו בסצנה מתוזמנת היטב, הכיכר התפוצצה בקריאת "שמע ישראל". מאות, אולי אלפים, הצטרפו לקריאה הזו, שנשאה עמה כאב בלתי נראה. מישהו לידי לחש: "זה כמו לזכור ולהחזיר". באחת הפינות ישבה לירון מחולון עם דמעות בעיניה. "לא ידעתי למה לצפות", היא אמרה, "אבל התחושה כאן היא של כוח שאין בשום מקום אחר. זה לא רק ההמון – זו האמונה שמשהו חייב לקרות".
ובין כל זה, היו גם המילים של האבות. אלי ביבס, שמחזיק את הסיפור של בנו ירדן, דיבר על החובה להחזיר את הערכים שאבדו. רובי חן, אביו של איתי, הזכיר לראש הממשלה את אחיו, יוני נתניהו, שהציל חטופים באנטבה. זו לא הייתה עצרת. זו הייתה הצהרה. לא על פוליטיקה, לא על פתרונות, אלא על לב אחד, שהלילה הזה, לפחות, פעם יחד.
כששירת הסיום התנגנה, וההמונים החלו להתפזר, דבר אחד היה ברור – עם ישראל עומד מאוחד ברגעיו הקריטיים ביותר. הכיכר, שהייתה מלאה בקולות של תקווה ואמונה, תהדהד את המסר: לא נוותר עד שישוב החטוף האחרון הביתה.