מדינה מתונה או סכנה גרעינית? הצד האפל של הממלכה הסעודית

אחת מהשתיים, או שדברי הניחומים האלו מסתירים יחסים בין ירושלים לריאד, ומבטאים את תודתה העמוקה של ישראל לממלכה הסעודית על שירות שנתנה ושהשתיקה יפה לו, או שלשכת הנשיא, או הצמרת הישראלית, החליטו לשנות את מדיניותן ולגלות נדיבות מחבקת כלפי שכנותינו הערביות. לא עוד וילה בג׳ונגל אלא מלון אורחים. אם זו הכוונה מאחורי הודעת הנשיא, מעניין יהיה לראות אם ייצאו מירושלים דברי ניחומים גם למנהיגים אחרים בעולם הערבי, לכשיסתלקו בעתיד הנראה לעין.

למשל, לסולטן קאבוס, מנהיגה הנצחי של נסיכות עומאן, שלקה בסרטן ומחשב את קצו לאחור; לנשיא אלג׳יריה, עבד אל- עזיז בוטפליקה, שמכהן כבר 16 שנה בתפקידו, והוא קשיש וחולה; או לנשיאה של תוניסיה, אל-באג׳י קאיד א-סבסי, שהשנה ימלאו לו 89.

״כשומר המקומות הקדושים לאסלאם״, הילל ריבלין, ״המלך עבדאללה פעל כגורם ממתן המכבד את קדושתה ורגישותה של ירושלים, וחתר לקידום חזון אזורי משגשג. מדיניותו הנבונה תרמה רבות לאיזונו וליציבותו של המזרח התיכון״.

לעתים משעשע לעקוב אחר שפתם הפומבית של שועים ורוזנים. סעודיה היא משטר שהתנהלותו באזור דומה לזה של ארגון מאפיה. יש בהתנהלותה מן הטוב, אבל גם הרבה רע. הציניות שעולה מדברי ריבלין, בין שהיא מדעת ובין שאינה מדעת, דומה לזו של מנהיגים מערביים בבואם לתאר את מצבן הנוכחי של מדינות ערב. באותה לשון נונשלנטית קוראת צרפת להרגעת הרוחות בלוב המרוסקת, תוך הדחקת העובדה כי נשיאה הקודם, ניקולא סרקוזי, הוא שתפר למועמר קדאפי את סופו. כך חוזרת וושינגטון וקוראת להפלת אסד, אחרי שהדיחה את סדאם בחובבנות זועקת לשמיים והמיטה אסון על מיליוני עיראקים.
 

נשיא מדינת ישראל אינו נושא באחריות למעשיה הנפשעים של סעודיה כלפי אזרחי עמה ושכניהם, אבל דבריו מתעלמים מצדה האפל של הממלכה הסעודית. מדיניות נבונה? תרומה לאיזונו של המזרח התיכון? סעודיה, יותר מכולן, היא שדחפה להבערתה של סוריה ולניסיון הפלתו של המשטר בדמשק. היא חימשה את המורדים, העניקה להם סיוע מודיעיני וגייסה עבורם את המעצמות המערביות.

כל זאת כדי להחליש את המחנה השיעי-עלווי, שמונהג בידי יריבתה איראן. אומנם מדינות אחרות סייעו בידה, בהן שכנתה קטאר וידידתה טורקיה, אבל ריאד, עם כמויות הכסף הבלתי נדלות, ההשפעה המסממת על וושינגטון והמשיכה הדוממת בחוטים, היא שהגתה את המערכה נגד אסד, וכמעט הצליחה להפילו. לרוע מזלה, התגלגלה המלחמה בצורה כזו, שבתוך שנתיים בלבד כבר הוליד חוסר היציבות בסוריה את ארגוני הג׳יהאד הקיצוניים. במערב הבינו כי בהשראתם צועדת דמשק בדרכן של בגדד וטריפולי, ועלולה לשמש ביצת טרור עבור האזור כולו.

בחודש הבא ימלאו ארבע שנים לפרוץ המלחמה בסוריה. מרכז מחקרים סורי שמושבו בלונדון פרסם השבוע נתונים על היקף הטרגדיה. 210 אלף נהרגו, מחציתם אזרחים. מבין ההרוגים, כעשרת אלפים הם ילדים ו-6,800 נשים. כמיליון וחצי נפצעו, ו-3.7 מיליון גלו מבתיהם, בין שלמדינה שכנה או לאזור פחות סוער במולדתם. הנתונים היבשים מלמדים איזו שואה עברה בשנים האלה על מיליוני סורים. לא צריך לנקות את משטר הבעת' מעשרות שנים של התעללות בנתיניו, אבל בשאר אסד צדק כשטען מלכתחילה, כי אין זהו מרד תמים, אלא מלחמה אזורית שכפו עליו אויבים.

חבית נפץ

סוריה היא רק זירה אחת מתוך חמש, שבהן מיישמת סעודיה את מלחמת החורמה שלה באיראן. את כולן היא מנהלת בשקט ובחוכמה, הרחק מעין התקשורת. מאבקים דומים ניהלו שתי המדינות, לרוב בשלט רחוק ובאמצעות נאמנים, גם בבחריין, בתימן ובלבנון. בעיראק שאחרי סדאם בחרו הסעודים בארגון אל-קאעידה לשמש כאמצעי לבלימת המיליציות השיעיות. לא הייתה להם כל בעיה לחמש את עורפי הראשים שוחרי הג׳יהאד, לערער את יציבותה של מדינה שלמה, ובאותו זמן להטיף לשלום ולנזוף בישראל על כך שלא קיבלה את יוזמת השלום שלה.

המאבק בין סעודיה לאיראן אינו רק עימות פנים-אסלאמי בין סונים לשיעים. הוא קרב איתנים אמוציונלי, המשלב בתוכו כוח רב, הון עתק והשפעה אזורית. בהתגוששות הזאת מנציחות ריאד וטהרן את היריבות ההיסטורית בין ערבים לפרסים, שהצמיחה שורשים עוד לפני הופעת האסלאם. מדובר בשתי יצרניות נפט, אבל גם בשני מרכזי דת. כל אחת מהן מייצגת את האסלאם הנכון לשיטתה.

ישראלים נוהגים לראות בסעודיה מדינה מתונה. ברצותה, ריאד אכן ממלאת תפקיד חיובי. למשל, במיליארדים שהזרימה למצרים של א-סיסי, שהצילו אותה מקריסה כלכלית, ומאפשרים למשטר החדש להילחם בטרור מבית. בימים אלה שרויה סעודיה במאמץ תחרותי בשוק הנפט העולמי, שמשפיע לטובה על כולנו. היא מקפידה לשמר רמה גבוהה של ייצור (כעשר מיליון חביות ביום), כדי שמחיר החבית לא יעלה. בכך היא חוסכת רווחים מהאיראנים, אבל גם תוקעת מקלות בגלגלי תעשיית פצלי השמן האמריקאית, שעושה את צעדיה הראשונים וזקוקה לחמצן של מזומנים. המרוויחים הראשונים הם אנחנו, צרכני האנרגיה בכל העולם, שנהנים בחודשים האחרונים מהוזלה במחירי הדלק והחשמל.

למרות תפקידיה אלה, סעודיה היא בסופו של דבר מונרכיה אבסולוטית בסגנון המאה ה-17: מדינה שמביאה פעיל זכויות אדם ליברליסט לכיכר העיר ומצליפה בגבו לעיני קהל; שולחת בעל תפקיד שהתמחה בכך לערוף את ראשה של אישה שהורשעה ברצח; מונעת מנשותיה לאחוז ברישיון נהיגה; ומעדיפה - במאה ה-21, להזכירכם - להתנהל ללא פרלמנט שנבחר בידי העם, אלא בבית מחוקקים ממונה, שסמכויותיו מוגבלות וכל חבריו חבים תודה עמוקה למלך, על כך שהעניק להם מחסדיו ושלח אותם לחמם את הכיסא. זו גם מדינה שעל פי חוקתה, היחידים שמורשים למשול בה הם בניו או נכדיו של המייסד, אבן סעוד, ואף לא אזרח אחר, גם אם כישוריו הועידו אותו לכך. ובכן, זו איננה מדינה מתונה.

ויש גם נקודה ישראלית, בעצם שתיים. עידודם של המורדים תרם להחלשת המשטר אף באזורי הגבול עם ישראל. לו היה המשטר מתרסק, כפי שחתרו הסעודים לעשות, אפשר בהחלט שלאורך רמת הגולן, מצדה הסורי, היה מתבסס ארגון לא מדינתי, שברבות השנים היה מתחזק ומהווה איום על ישראל, בדומה לחיזבאללה או לחמאס. אין מקום לדיון, אם נוכחות המורדים בגבול טובה לישראל או לא. ברור כי שינוי שמחליף 40 שנות שקט לא יכול להיות טוב מהמצב ששרר לפניו, אלא דומה לו או גרוע ממנו. הקריאות להפלת המשטר, שנשמעו כאן מפי טובי המנהיגים בראשית המלחמה בסוריה, היו איוולת.
 

מאחר שהקפיד על שקט בגבול, לישראל היה אינטרס בהישרדותו של אסד ובשימור כוחו ויציבותו, ולא בעידוד חמושים שאת מגמת פניהם אין לחזות. במקום זאת, מנהל צה״ל פלירט עם המורדים ברצועת הגבול. לפחות 1,500 פצועים קיבלו טיפול רפואי בישראל, רובם גברים שנלחמו בשורותיהם. כמו שאין ארוחות חינם, כך גם המאמץ הרפואי שמגישה ישראל ללוחמים האלה חורג מן החיבוק ההומניטרי. זהו סיוע מאורגן, ממומן היטב, שמוצא את ביטויו על שולחנם של טובי המנתחים הישראלים בבתי החולים בגליל ובחיפה.

פקחי כוח השלום של אונדו"ף, שפרוסים ברמת הגולן, דיווחו על מגעים שאינם על בסיס רפואי בין צה״ל לבין נציגי המורדים. הם לא ידעו לפרט על טיבם. מצד שני, הם לא הבחינו בחיילים ובקצינים מצבא אסד הקרבים לגבול ומשו¬חחים עם ישראלים.

התמיכה הזאת מזכירה במידה רבה את שנות ה-80 בעזה. אז טיפח המינהל האזרחי של צה״ל בחשאי את האגודות האסלאמיות, מתוך תפיסה שגויה שהם יהוו משקל נגד לפת"ח. אגודות אלה הולידו מתוכן את חמאס. השתלטות כנופיות הג׳יהאד על רצועת הגבול עם סוריה היא פצצה מתקתקת, שעלולה להתרסק בפניה של ישראל ולהביאה לידי געגוע עמוק לאסד. אבל, אדוני הנשיא, אם בתוך שנה או שנתיים יאיימו חלילה קטיושות על קצרין ורמת מגשימים, אל נא תתבלבל: אלה לא המו־ רדים שדחפו לאסון, ואפילו לא חיזבאללה, שאת דרכו לשם סללו אחרים בכוונה תחי¬לה. אלה הם שוחרי היציבות מריאד.

כסף תמורת פצצה

על הנקודה השנייה איש אינו מתדיין, לפחות לא בפומבי. זה שנים שמדינת ישראל משקיעה מאמץ כביר בסיכול תוכנית הגרעין האיראנית. זו תוכנית צבאית שנועדה להעשיר את מחסני הנשק של איראן בפצצות אטום, ובכך להעניק למשטר תעודת ביטוח מפני השמדה, כמו זו שהייתה מנת חלקם של סדאם חוסיין וקדאפי. ישראל השקיעה עד כה מיליארדי שקלים במאמצי הסיכול שלה. ראש הממשלה, בנימין נתניהו, משוכנע כי תוכנית הגרעין האיראנית טומנת סכנה קיומית לישראל. הוא רואה בקמפיין לבלימת המרוץ האיראני משימת חייו. נתניהו אינו לבד. גם הסעודים חוששים מן הפצצה האיראנית, ועבורם החרדה הזאת כפולה.

גם בגלל העוינות שלהם לאיראן, וגם כיוון שבניגוד לישראל, אין לסעודיה יכולת גרעינית עצמאית. או כך לפחות נראה. חוקרים ועיתונאים, בעיקר במערב, העלו בשנים האחרונות סדרת השערות בנוגע לאופציה הגרעינית הסעודית. חלקם הניחו כי ריאד חותרת להשיג יכולת גרעינית, או שכבר קנתה כזו. כלפי חוץ, כמו איראן, מדברים הסעודים בפומבי זה כמה שנים על פיתוח תוכנית גרעין לצורכי אנרגיה. בפועל, לכו תדעו מה קורה שם במרתפים.
 

אפשרות אחת היא כי ריאד פיתחה לעצמה בחשאי תוכנית גרעין לצרכים צבאיים. המוטיבציה בהחלט קיימת וגם יכולות המימון. אפשרות שנייה היא שסעודיה חתמה בחשאי על הסכם עם פקיסטן, שמחזיקה בפצצה גרעינית. לפי ההנחה הזאת, מימנו הסעודים חלק מן הפרויקט עבור הפקיסטנים, ובתמורה קיבלו בעלות משותפת על הפצצה. האפשרות הזאת עולה בקנה אחד עם תכונותיה הבולטות של סעודיה בהתנהלותה האזורית: לקנות את צרכיה בכסף רב ולפעול בחשאיות אלגנטית. ויש תסריט שלישי, שנדון זה כמה שנים בצמרת הביטחונית הישראלית.

לפי אפשרות זו, תפתח סעודיה במרוץ חימוש גרעיני ברגע שיתברר לה סופית כי איראן הגיעה לקו הסיום. קברניטי המשטר הסעודי כבר הכינו את בירות המערב לאפשרות הזאת. זה עשור שהם מדברים על רצונם לפתח תוכנית גרעין. לפני ארבע שנים הכריזו על תוכנית להקמת 16 כורים ברחבי הממלכה, בתוך שני עשורים. המלך עבדאללה המנוח הבהיר לאמריקאים כי אם איראן תגיע לפצצה, סעודיה תראה עצמה חופשייה אף היא לעשות כן.

אין זה מופרך לגמרי שאחרי שני עשורים של מאמץ בינלאומי אדיר לבלימת הגרעין האיראני, נתעורר בוקר אחד דווקא עם פצצה סעודית. במקרה הזה, דינה של סעודיה לא יהיה כדין איראן. לנוכח מעמדה הבינלאומי הבכיר, אחיזתה בכלכלה העולמית וקרבתה לוושינגטון, אין כוח בעולם שיכול להטריד את סעודיה בשאלות או לאיים עליהם בסנקציות.

אל זהות האינטרסים בין ריאד לירושלים מצטרפת גם קהיר, המשמשת ידידה בנפרד של שתיהן. הזהות הזאת יוצרת קואליציה אזורית חדשה: משולש סוני-ישראלי, שלידתו בחרדה מפני התעצמות מדינית וצבאית של איראן. זוהי ברית זמנית שנולדה מתוך שנאת המן. אין לה יסוד אתני או תרבותי, ואף לא בסיס היסטורי, ולכן אסור שתביא אותנו לחשוב כי בפנינו ידידות אמת. לסעודים אין בעיה ליהנות מהקמפיין של נתניהו נגד הגרעין האיראני, ובאותו זמן לחולל לישראל צרה צרורה בגבולה הצפוני, או לפתח נשק גרעיני משלהם.

בוודאי שאין לה כל בעיה לעקוץ את ישראל בבטנה הרכה. לפני שבוע התכנסה מועצת הביטחון של האו״ם כדי לדון במצב בשטחים הפלסטיניים. המשלחת הסעודית הפתיעה פעמיים. פעם כששלחה אישה לייצג אותה (הייתה זו המזכירה השנייה בשגרירות הסעודית לאו"ם, הגברת מנאל רדואן), ובפעם השנייה כשזו הופיעה ללא כיסוי ראש, כמקובל אצל נשים סעודיות בתפקידים ממלכתיים. רדואן תקפה באנגלית משובחת את ישראל על התנהלותה כלפי הפלסטינים.

״אסור לישראל, כמדינה כובשת, לדבר על זכויות אדם", היא אמרה והאשימה את צה"ל בביצוע פשעים נגד האוכלוסייה הפלסטינית. מותר למדינה ערבית להגן על הפלסטינים, וזה אף מובן, אבל סעודיה היא האחרונה שיכולה להטיף למישהו על זכויות אדם, פשעים נגד עמים אחרים וכיבוש. על מילים, אומר הפתגם הערבי, לא מוטל מס.