רן בר־יושפט הוא הבן שלא הייתם מאחלים לשכנים, בטח אם יש לכם אחד בגילו. הרזומה של הבחור בן ה־31 כל כך נקי שזה נראה לא הגיוני. אז ככה: עורך דין, תואר שני בהיסטוריה, מסיים תואר שני במנהל עסקים, מתחיל עוד מעט דוקטורט, עובד כמנהל הפרויקטים של הקונגרס היהודי הישראלי ומשמש כסמנכ"ל מכון מחקר פורום קהלת. אפילו כשהיה מדריך פסיכומטרי הוא התעקש לעשות זאת עם אוכלוסיות מוחלשות - ולא ככה סתם רק בשביל הכסף.
הוא לא זוכר תקופה שממש התמסר לכיף, כמו כל צעיר. הוא תמיד עסוק בעשייה והתנדבות, וגולת הכותרת היא הסברה. האיש הוא מכונת הסברה משומנת של מדינת ישראל, שטס בעולם ובאנגלית מצוחצחת נלחם במי שקם להשמיצנו.
במשך חצי שנה ב־2012 הוא חרש בהתנדבות את ארצות הברית לאורך ולרוחב במסגרת פעילותו בארגון "עמוד לצדנו" במטרה להסביר לעולם את ישראל. עכשיו הוא גם הוציא ספר המתעד את חוויותיו הנושא את השם ״טסתי לדבר על ישראל".
״הסברה היא מילה איומה״, הוא פתח בהרצאה בלובי של מלון המלך דוד, כי בדיוק יצא מפגישה עם רונאלד לאודר. ״אם אני אומר 'תן לי להסביר', אני מתנצל. בהרצאות אני שואל איך אומרים 'הסברה' באנגלית. אין מילה כזו. רק בישראל יש משרד הסברה. יש תיאוריה ביחסים בינלאומיים שיש מדינה קטנה שרוצה שיכירו אותה ויש מדינה גדולה שרוצה להצדיק את מעשיה. ישראל היא מדינה קטנה עם יחסי ציבור של מדינה גדולה״.
אבל למה דווקא הסברה?
״שירתי במגלן כלוחם ומפקד בזמן האינתיפאדה השנייה. כשהשתחררתי גיליתי שמי שבקבוצה הפרו־ישראלית יכול לראות אותי בתור משהו מעניין, אבל לא חיובי, אולי אפילו אגרסיבי. מי שלא בצד הישראלי חושב שאני הרע. לי זה היה מוזר כי בתפיסה שלי לא היה משהו יותר מוסרי מהשירות. הגנתי על יהודים, נוצרים ומוסלמים מפני מחבלים״.
קמפיין ממוקד
בר־יושפט הצטרף לארגון ״עמוד לצדנו״ שבראשו עומד זוג אמריקאי ומטרתו העיקרית היא להילחם בנעשה בקמפוסים בארצות הברית.
״אדם בן 30 שעובד ויש לו משפחה, הנושא בכלל לא מעניין אותו״, הוא מסביר. ״הוא לא יושב על בירה עם חברים ותוהה על הבעיות במזרח התיכון. אדם מעצב את תפיסת עולמו כשהוא סטודנט. לכן זה קמפיין מאוד ממוקד. יש סטודנטים מקצועיים שמקבלים כסף כדי להשמיץ את ישראל. הוא יכול להיות סטודנט באוניברסיטה במשך עשר שנים, ייקח קורס פה, קורס שם. פעם האחים המוסלמים מממנים, פעם חיזבאללה. יש אנטישמיות קלאסית. הייתי בכנסייה ואמרו לי 'זו סתירה תיאולוגית שישראל קיימת. יש הוכחה נוצרית שמקום עם ישראל בגלות'. הם הוציאו חוברות אז נפגשתי עם שני כמרים בסיאטל. אמרתי שעם כל הכבוד, החומר שלהם אנטישמי. יש קבוצות של סטודנטים יהודים שהליגה נגד השמצה קראה להן 'הארגונים הכי אנטישמיים' - ולדעתי בצדק. הם מקיימים אירועים כמו שבוע האפרטהייד ובו מיצג של חיילים ישראלים שמרביצים לאישה ערבייה בהריון. ניגשתי אל אחת הסטודנטיות כדי לשוחח והיא אמרה 'אני לא מדברת עם ישראלים'. אני לא מנסה לשכנע את מי שאנטי כי הוא שונא אותי. אני מנסה לשכנע את מי שמקשיב".
אז איפה הדיאלוג?
"במהלך המסע הגעתי לכמה מסקנות. השמאל הישראלי לא יודע על מה בכלל השיח בחו"ל. ממש לא מעניין אם הקימו עוד בקתה ביהודה ושומרון. הטעות של הימין שהוא לוקה בחשיבה פרובינציאלית שרואה כל מי שלא הולך בתלם בתור בוגד. הייתי בישיבות של ארגוני האנטי שאמרו שזו האסטרטגיה, לסכסך פה בחברה. המסקנה השלישית היא שיש הרבה ישראלים ויהודים שהם המוח והדלק שדוחף לדברים האלה".
בכל מקום שהוא מגיע אליו התמיכה בישראל עולה ב־20%. בר־יושפט בפעילות. צילום פרטי
בר־יושפט אומר שהמלחמה העיקרית בקמפוסים היא בתעשיית השקרים, שאותה הוא מתאר בספרו. "פעם אחת ידעתי מה הבחור לפני הולך להגיד", סיפר. "הוא אמר לסטודנטים שבישראל צדים ערבים בשביל הכיף. אם ערבי נוסע ברכב, יהרגו אותו ויצטלמו עם הגופה. המצגת הראשונה שהעליתי הייתה של דארת' ויידר עם חיילים, הנה הצטרפנו לכוחות האופל. כשהם רואים אותי הם מבינים שזו לא המפלצת שתיארו הרגע".
נשמע הזוי.
"הייתי באזור סיאטל, בפאנל עם בחור בן 50, תומך חמאס. אנחנו בוויכוח אז הוא אומר 'נורא קשה לי להיות פה עם מי שרצח את משפחתי כשהייתי ילד'. שאלתי 'אתה מתכוון אלי, לישראל, לצה״ל?'. הוא אמר 'אני זוכר אותך כילד שבאת ורצחת את המשפחה שלי'. אני רואה את כולם מסתכלים וזו חתיכת האשמה. עניתי 'אתה בן 50, אני בן 28, לא נולדתי כשהיית ילד'. מה היה קורה אם לא הייתי יכול לנפץ את השקר? הייתי מול מישהו שאמר 'אתם יודעים איזו מדינה איומה היא ישראל? כל יום שורפים שם מסגדים וכנסיות עם מי שנמצא בפנים'. אמרתי שזה באמת נשמע איום, רק האם יש תאריך ומיקום אחד שנמצא אזכור שלו בגוגל? ברגע שאתה מפרק את השקר, זה לטובתך".
רק עכשיו עלה סרטון של חיילים מכים ערבי.
"האם היה כלי תקשורת בישראל שלא סיקר את המקרה? כולם סיקרו. מישהו דיבר על זה בחו״ל? זה לא עניין אף אחד. חבל, כי זה היה מרים לי להנחתה. זה בדיוק היוצא מהכלל שמעיד על הכלל. אם זה היה קורה כל יום, זה לא היה מקבל סיקור תקשורתי? אני לא אגיד שאין מקרים שחיילים מתנהגים לא בסדר, ברור שיש, זה קורה בכל צבא. הרי למה כתבתי את הספר? כי מקללים וזה מאוד לא נעים. אני לא כזה בחור רגיש, אבל אמרו לי דברים איומים. באוניברסיטה בצפון קליפורניה מישהו צעק 'אנס, בכמה ילדים התעללת? אתה רוצח'. באתי וסיפרתי שהכרתי מישהו שנהרג בפיגוע והם קמו וצחקו לי בפרצוף. אני לא מתעצבן. שמעתי איזה משפט מחרדי שאמר 'מי ששונא אותי לא שונא אותי, אלא את מי שהוא חושב שאני'".
צילום: יח"צ
כבר עשר שנים שהוא מתעסק בנושאי הסברה, מנוסה במשברים ועימותים. הוא לא מתרגש מאיומי החרם שמסביב. "חרם אמיתי היה חרם הנפט שהרגשת את משמעותו", הוא אומר. "אחרי שישראל הפציצה את הכור בעיראק היו סנקציות מארצות הברית וזה משהו. אבל כשיש צרכניה בברוקלין שיש לה 200 לקוחות ומישהו רוצה להחרים את החומוס הישראלי, אני לא רוצה שישמעו על המאבק. נותנים רעיונות לאנשים. זה לא עבד שם, זה אולי יעבוד פה. היה כנס של 1,000 סטודנטים באנגליה והייתה קבוצה קטנה ולא משמעותית שרצתה לקרוא לחרם. אמרו לה שזה לא על סדר היום. אז 30 אנטי ישראלים הלכו לחדר צדדי, הצביעו בינם לבין עצמם, קיבלו החלטה שאין לה משמעות שהם נגד ישראל וראש הממשלה בנימין נתניהו התייחס. טעות איומה. אף אחד לא היה שומע על זה, אבל עכשיו זה נותן לגיטימציה".
אז אתה לא מתרגש.
"זו ממש לא סכנה. הרי למה זה דומה? יש תאונה בכביש אז צריך שיבוא אמבולנס ויטפל בפצועים, אבל מי שעוצר להסתכל סתם עושה פקק ובלגן".
הציונות לא מתה
הוא מנוסה בקרבות טקטיים. יש לו אגו גדול, הוא מודה בזה. לדבריו, בכל מקום שהוא מגיע אליו התמיכה בישראל עולה ב־20%. "אם אפשר קצת שחצנות, אני לא מכיר עוד ישראלי שדיבר עם כל כך הרבה אנשים והיה בכל כך הרבה קמפוסים ושוחה במטריה כמוני", הוא מעיד על עצמו. "אנחנו יכולים לנצח, אבל צריך להבין את הבעיה. מי שיוצא לשליחות, הזהות שלו מתחדדת. מי שיצא אחרי היה הרבה יותר יוני ממני. הוא הגיע לשם ואמר 'אני לא מבין אותם. אני מרצ כל חיי, תומך בשתי מדינות לשני עמים וכולם אומרים שאני ימני ופשיסט'. אמרתי לו 'חבוב, אתה מכיר את השיח הפנים־ישראלי ולא מבין שהם מדברים בשיח אחר'. גם אצלו זה שינה הרבה דברים".
מה עם שלום, חיים משותפים?
"קח עוד 20 שנה, כשיתחלף דור בצד השני. ספרי הלימוד הם המכשול, לפני טריטוריה. הם כרגע לומדים, ברשות ולא בחמאס, שאני צאצא של קוף וחזיר. כשדיברתי עם נדין בת ה־18 מבית לחם, היא אמרה שאנחנו רוצים להפציץ את אל־אקצה ולהרוג את כל הערבים".
שמעת פעם את שר החוץ לשעבר, אביגדור ליברמן?
"אני זורם איתך, אבל עובדה שאתה מבקר אותו. זה מוכיח שכאן זה עולם אחר. שם אם אתה מחבל מתאבד, יש קבוצת כדורגל על שמך. זה נתפס כחיובי. אנחנו מגנים את ברוך גולדשטיין. המדינה כאן מצוינת, נפלאה, אבל זה לא אומר שאין הרבה במה להשתפר. גם אמא שלי, שאני מאוד-מאוד אוהב, לא יודעת לבשל. נהניתי בצבא מהאוכל. דיברתי עם אנשים מרמאללה ובית לחם ולמדתי מהם מה זה לחיות בלי חופש. היום הגרוע של הישראלי הכי עני הוא עדיין יותר טוב משל האפריקאי הכי עשיר. רוצים להשוות את ישראל לנורווגיה? בוא נשווה. שם המלך לותרני וחובה לשלוח את הילדים לחינוך לותרני, ואני, עם השיער השחור שלי, תהיה לי בעיה. זה מקום שהאנטישמיות בו מובנית מהמאה ה־14".
יש לו תשובה לכל שאלה. הוא טס המון לחו"ל במסגרת העבודה, אבל אל תצפו ממנו להתפעל מהנופים. "מצחיק, רוב האנשים מאוד אוהבים חו"ל ואני ממש לא", הוא הודה. "אני תמיד חוזר ביום שהשליחות נגמרת. לא מעניין אותי. לא כיף לי. כיף לי בישראל, חודשיים מילואים בשנה. אני אדם עסוק עם התארים והעבודות".
רוב החבר׳ה בגילך מעדיפים לשבת בבית קפה כדיזנגוף.
"מאז שאני זוכר את עצמי אכפת לי מהמדינה. יש לי חבר'ה נפלאים שאוהבים להתנדב, תורמים, ואין בעיה גם שאנשים ישתו קפה בתל אביב. אני לא מאמין שהציונות מתה, היא רק בתחילת דרכה, פשוט הביטוי שלה היום הוא שונה. יכול להיות שהיה לי קל יותר לחיות לפני 100 שנה, אז הייתי חופר בור ובונה לי בית".