מורשת שרת

״דמותו של משה שרת לא השתמרה בתודעה הציבורית״, קובע בנימה מפוכחת יעקב (קובי) שרת, בנו של ראש הממשלה השני, שהשבוע מלאו 50 שנה לפטירתו, "רוב הישראלים של היום נולדו, או עלו ארצה, לאחר מותו. מניין שידעו מי זה שרת? בגלל שדיוקנו מופיע על השטר של 20 שקל? הרי הכסף מעניין אותם, לא מי האיש. מה גם שהוא הפסיק להיות אישיות בולטת קודם לכן, כשהודח על ידי דוד בן־גוריון מהממשלה".

"זו הייתה שגיאה להיות ראש ממשלה אחרי בן-גוריון", קובי שרת (צילום: אסף קליגר)
 

כן, בן־גוריון. כמו בדרמה יוונית, יעקב שרת, הבן של, מתגורר במשך שנים רבות בשדרה הנושאת את שמו של יריבו הפוליטי המר של אביו ומול ביתו. "לא הייתה לו מלחמה, המסכן, או איזו טראומה, שתשמר אותו בזיכרון הלאומי", אומר הבן בנימה עוקצנית ואוהבת על אביו, כשלאורך כמעט כל הראיון הוא קורא לו "שרת", "בנוסף לכך, הקו שלו, שכולו מתינות, פשרה ונכונות למשא ומתן, שיוליך לוויתורים למען שלום, נמחק. אם מאז ועד היום לא היו לשרת ממשיכים בקו שלו, מדוע שיזכרו אותו?".

״אם לבן־גוריון מתגעגעים, לשרת - לא, כל הזמן אומרים 'לו היה לנו היום בךגוריון", זה, כנראה, מה שחסר להם, לא שרת. בסדר. אולי בצדק. מדינת ישראל לא צריכה בכלל ראש ממשלה שוחר שלום. ייתכן שאם המדיניות שלה כוחנית, היא צריכה שליט כוחני. זה מה שהיא אוהבת. אם כך, שיבושם לה״.

״בשום מקום לא התקבלה החלטה להשכיח אותו. אבל אלה המצדדים בקו האקטיביסטי-כוחני בנוסח בן־גוריון, מטבע הדברים, כאשר הם מתייחסים לשרת, הם מגמדים אותו, מזלזלים בו ומציגים אותו כחלשלוש, כפחדן וכהססן. ומה התוצאה? היום, כשאנשים מזכירים שמות של ראשי ממשלה בעבר, הם פוסחים על שרת״.

״כואב לי הצד המדיני שבדבר, לא האישי. כשהקו המתון של שרת לא התקבל״.

את הדברים האלה, שקובי - כך ממשיכים לכנות אותו גם בגיל 88, שלא ניכר בו כלל - שרת חוצב מנהמת לבו, הוא משמיע בחדרון צפוף גדוש ספרים ומסמכים בדירה שכורה בבניין הצמוד לדירת מגוריו בשדרות בן-גוריון. כאן, במטה העמותה למורשת משה שרת שבניהולו, עמלים הוא ורעייתו, בת-לווייתו מנוער, הכוריאוגרפית רנה שרת, על מפעל חייהם בהוצאה לאור של הכתבים, המסמכים, המכתבים והנאומים של שרת האב, בבחינת מילוי צוואה רוחנית-היסטורית.

כאן אולי נעצור ונחזור לאחור לימיו של שרת האב. משה שרת, שנולד ב-15 באוקטובר 1894 ונפטר ב-7 ביולי 1965, היה מהדמויות הבולטות בימי המדינה שבדרך ובתולדות מדינת ישראל בשנותיה הראשונות. הוא היה ראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, שר החוץ הראשון וכמעט שנתיים ראש הממשלה השני, בתקופת הביניים של בן-גוריון בשדה בוקר. כשזה חזר לשלטון, הביא תוך שנה לסיום כהונתו של שרת כשר החוץ. דרך נקודת המבט המאוד מסוימת של בנו, בעבר עיתונאי ב״מעריב״ ומתרגם ספרים, שגם חיבר מספר פזמונים מוצלחים, אנחנו מתוודעים לפרקי חייו של משה שרת.

קובי שרת מספר על אב שנהג לתקן את העברית בחיבוריו, אך מעולם לא היה לו פנאי להגיע לאסיפת הורים בבית הספר. הוא היה מתעקש שילדיו יוסעו ברכב השרד שלו לבית הספר בימים סגריריים, והם ניסו להתחמק מכך או לפחות ביקשו לרדת רחוק, לבל ייתפסו על ידי חבריהם כחורגים מרוח ארץ ישראל הסוציאליסטית. ״התביישנו מזה״, מודה שרת הבן.

כן, רכב שרד. לשרת לא היה רישיון נהיגה, ורעייתו, ציפורה, הייתה הנהגת המשפחתית. ״לא רק שלא היה לו רישיון״, מעיר קובי, ״הצד הטכני לא היה חזק אצלו וכולו היה בעניינים שברוח. אף פעם לא ראיתי אותו בבית מחזיק פטיש ומסמר. בכך אני שונה ממנו״.

״אכן, הייתי שובב גדול. הורי הרשו לי לפרוק את המרץ בגידול יונים בשובך שהם קנו לי. הייתי ילד לא ממושמע ומרעיש. היום אולי היו קוראים לזה היפראקטיבי, אבל אז לא ידעו לאבחן את זה״.

אביו היה מנהל ביד רמה את סדרי הפסח של משפחת שרת המורחבת ומפליא לשיר בהם. בשבתות היה מטייל עם ילדיו קובי, יעל וחיים ברגל בירושלים, ומדי מוצאי יום כיפור הם היו מבקרים בכותל המערבי לשמוע את תקיעת השופר. בנסיעות צפונה, כשהם היו חולפים על פני עין-סיניה, הכפר הערבי ליד רמאללה שבו התגורר שרת עם משפחתו בשנתיים הראשונות שלהם בארץ, היה מצביע בנוסטלגיה על בית מגוריהם ב-1906.

״משם היחס החיובי של שרת כלפי הערבים, כמי שכילד היה מצטרף לפלחים בשדות ולומד את שפתם״, מספר קובי, ״גם לי ניסה להנחיל את השפה הערבית, אבל לא בהצלחה יתרה. היפראקטיבי, כבר אמרנו״.

קובי שרת גדל במשפחה ביטחוניסטית. אביו היה לא רק ראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית מאז רצח ארלוזורוב ב-1933, אלא גם עמד בראש ועדת הביטחון היישובית ומיוזמי חומה ומגדל וההתגייסות לבריגדה. גיסיו המפורסמים היו אליהו גולומב, דב הרז ושאול אביגור. שרת הבן שאב מהם השראה. כשפרצה מלחמת העולם השנייה, עקב במתח אחר מהלכיה. ״הייתה אצלנו מפה גדולה, שעליה הייתי תרקע נעצים לפי התקדמות הכוחות בחזית הרוסית״, הוא מעיד.

על השואה נודע להם מעיתון ״דבר״, שמשה שרת היה מעורכיו הראשונים. בבית, כמו גם בבית הספר, לא דיברו על הנושא הכאוב. הטענה, החוזרת ונשנית, שלפיה הנהגת היישוב לא עשתה די למען יהודי אירופה בתקופת השואה, מרתיחה את שרת הבן. ״זה קשקוש!״, הוא פוסק בחדות, ״יש אנשים שמסרבים לקבל את העובדה שהיינו חסרי אונים. אם לונדון נלחמה על חייה מול הפצצות הגרמנים, איך יכלו להציל את היהודים במחנות? חוץ מלקרוא להתגייס לבריגדה ולצבא הבריטי, מה יכלו לעשות ראשי היישוב? לקפוץ מהגג ולהתאבד? זה מגוחך ממש״.

משה שרת התגאה בבנו, שלאחר היותו בהכשרה של הפלמ״ח בבית הערבה, התגייס לבריגדה היהודית. ״ככל שרציתי להילחם בנאצים, כמו רבים אחרים, לא הספקתי לירות ולו כדור אחד״, מודה קובי, ״לא יריתי, אבל את הקריירה העיתונאית שלי התחלתי בבריסל, במערכת 'החי״ל', העיתון היומי של הבריגדה״.

כשחזר משם ב-46', ביקר קובי את אביו במחנה המעצר בלטרון, שם היה עצור עם ראשי היישוב האחרים בעקבות אירועי ״השבת השחורה״, ובשעה שאביו עמד בראש המערכה הדיפלומטית באו״ם, היה קובי ממקימי קיבוץ חצרים, שם נשא לאישה בגיל 20 את חברתו מנוער, רנה.

מהקיבוץ עקב ממרחקים אחר פועלו של אביר בזירה הבינלאומית. ״החלטת כ״ט בנובמבר באו״ם, בדרך למדינה, הייתה בלי ספק ההישג הגדול ביותר של שרת״, משוכנע בנו, ״אבל כשבארץ התנהלה מלחמה לחיים ולמרות, שעליה ניצח בן־גוריון, זו נצרבה בצדק בזיכרון הלאומי ולא המאבק סביב השולחן הירוק בניו יורק. ההישג הגדול של שרת ואנשיו התמסמס בתמרות האש והעשן של המלחמה״.

״זאת טעות נפרצה. כרבים אחרים, שרת חשש שלא נוכל להחזיק מעמד אם תהיה פלישה של צבאות ערב בעקבות ההכרזה על הקמת המדינה. כדי למנוע את זה, הציע להקים ממשלה בלי להכריז על מדינה. מהר מארד הבין בעצמו שההצעה שלו לא החזיקה מים. גם אם אפילו בכתביו של בן־גוריון כתוב מפורשות ששרת היה בעד הכרזת המדינה, עד היום יש לשונות רעות נגדר״.

לפחות בנושא אחד היו גוריון ושרת תמימי דעים - הסכם השילומים עם גרמניה. האוכלוסייה הוכפלה בזמן קצר, נחשול הערלים נזקק לקורת גג, למזרן ולעבודה, בעוד הקופה הממלכתית ריקה. למרות ההסתייגות של רבים בארץ מקשר עם גרמניה בגין השואה, שרת נענה ללא סייג להצעת מנכ״ל משרד האוצר דאז, ובהמשך נגיד בנק ישראל הראשון, דוד הורוביץ, להסכם שילומים עם גרמניה ופעל למימושו. ״כאן בן־גוריון הכיר בפועלו של שרת ונתן לו לחתום על ההסכם״, מעיד קובי, ״אבל מה נחקק בזיכרון מאז? הצילום של בן־גוריון עם קנצלר גרמניה, קונרד אדנאואר, במלון 'ולדורף אסטוריה' בניו יורק״.

בשלהי 53' סערה המדינה, כש״הזקן״ פרש לשדה בוקר. הוא המליץ על אשכול כיורשו, שיחד עם ראשי מפא״י האחרים העדיפו את שרת בגלל ניסיונו הרב יותר. רגע השיא בקריירה של משה שרת היה גם ראשית המפולת שלו. ״זו הייתה נמנעת ממנו אם קודם לכן היה מתפטר מהממשלה בעקבות התנגדותו העזה לפעולת קיביה, שהסבה נפגעים רבים לערבים״, סבור קובי.

״נאמן לשליחותו, שרת לא התפטר, הפך לראש הממשלה וקיבל מבן־גוריון, רגע לפני פרישתו, שני מוקשים - את פנחס לבון כשר הביטחון ואת משה דיין כרמטכ״ל״, משחזר קובי, שאומנם שהה באותו זמן בלימודים בניו יורק, אבל היה חזק בעניינים לאחר שאביו היה שולח אליו בעקביות דפים מיומנו בדואר הדיפלומטי, ״לבון התגלה כנץ נוראי ופעל עם ראש אמ״ן בנימין גיבלי בנושא 'עסק הביש', כשגייסו במצרים כמה חבר׳ה תמימים באשליה שעם כמה פיצוצים חובבניים הם יצליחו לתקוע טריז בין המצרים לבין האנגלים, שעוד היו להם בסיסים במצרים״.

״במבט לאחור ניתן לקטרג על שרת, לאחר שהדברים נרקמו מאחורי גבו״, אין הבן חוסך את ביקורתו מאביו, ״זה שגם את בגין סיבכו כעבור שנים במלחמת לבנון איננו פוטר אותו, מה ערד שיש הטוענים שלו בן־גוריון היה אז ראש הממשלה, זה לא היה קררה. שרת נקלע למצב בלתי אפשרי. ישראל הרשמית התכחשה לחלקה ב׳עסק הביש', ולו היה מדיח את לבון ואת גיבלי, זאת הייתה עלולה להיות הודאה שידינו במעשה״.

״בכל זאת, אי אפשר לבוא בטענות לשרת״, מאמין בנו, ״הוא היה ראש ממשלה בלי צרות נאמנים משלו. כמעט כל שרי מפא״י אהדר את בן־גוריון והיו אקטיביסטים כמוהו. גם אשכול וגולדה. לשרת לא הייתה תמיכה. איש לא בא לחזק את ידיו. תקופת 'עסק הביש' הייתה תקופה לא טובה בחייו״.

קובי שרת עושה כאן חשבון נפש היסטורי: ״לאחר כל השנים נראה ששרת שגה כשהסכים, או רצה, להיות ראש הממשלה לאחר בן-גוריון. כנראה יש משהו משתק כשנכנסים לנעליים של אישיות כה דומיננטית, כוחנית, ואפילו די דיקטטורית, כמו בן־גוריון. האמת היא שהוא ניסה למנוע זאת מעצמו כשהביע נכונות לכהן כשר חוץ תחת אשכול, כשמההתחלה לא שאף להיות ראש ממשלה. הרי הוא לא היה רודף שררה ואף פעם לא היה לו יצר לשלטון. תפקידים נשרו אל חיקו באופן טבעי״.

״כשבן-גוריון חזר לראשות הממשלה בעקבות הבחירות, שרת כיהן עוד שנה כשר החוץ. הבקיעים ביניהם היו כה גדולים, עד שבן-גוריון בא למרכז מפא״י ואמר 'או אני או הוא', תוך איום לחזור שוב לשדה בוקר. שרת לא נאבק על מעמדו והמרכז הכריע נגדו. הוא נאלץ לשבת בבית מובטל ומדוכדך, אגב שתיית תה וקריאת 'דבר'״.

״שום דבר רע, אבל נוכח זאת עלה רעיון לשלוח את שרת למסע דיפלומטי במזרח הרחוק כדי לשכנע את מדינות אסיה להכיר בישראל. בעודו בהודו, שם הציג ללא לאות את ישראל כמדינה שוחרת שלום, שמע על מבצע סיני, שפרץ ביוזמת ישראל, בדיוק ההיפך מדבריו. זה הדהים אותו. 'אני אחד הקורבנות של מלחמת סיני', כתב ביומנו. הוא חזר מהמסע מאוד מדוכדך. כשאמי באה לקבל את פניו בשדה התעופה ואמרה לו 'נו, משה, בכל זאת חזרת הביתה', הוא השיב לה 'כן, חזרתי הביתה, אבל ארצי הלכה ממני'״.

מי שהיה מס' 2 בהנהגת המדינה מצא את עצמו מעביר את זמנו בראש הוצאת הספרים ההסתדרותית דאז, עם עובד, ובראש בית ברל. ״זה לא הסב לו אושר רב״, מעריך קובי. כמי שלמד לימודי רוסית, שרת הבן שוגר ב-60' לשגרירות ישראל במוסקבה כדי לפעול בקרב יהודי ברית המועצות. תוך שנה שילחו אותו השלטונות חזרה ארצה כאישיות בלתי רצויה.

שר החוץ לשעבר שמע את החדשות המפתיעות, אך לא היה יכול לעשות דבר בנידון. בעוד בנו מתחיל את עבודתו ב״מעריב״, זכה האב לחסד אחרון כשנבחר ליו״ר הנהלת ההסתדרות הציונית. במקביל המשיך לכהן עד מותו בכנסת. ״אז לא הייתה ממשלת 61 כמו היום״, מעיר קובי, שבפברואר 65' היה עד ל״נאום כיסא הגלגלים״ של אביו.

בשנתו ה-70, הגיע שרת, החולה בסרטן ריאות, בכיסא גלגלים, לוועידת מפא״י בהיכל התרבות. שם, בנאום נרגש, בא חשבון בפעם האחרונה עם בן־גוריון. בעקבות דרישתו החוזרת ונשנית לחקירת ה״פרשה״, פרש בן-גוריון ממפא״י, המפלגה שהקים במו ידיו, והקים את רפ״י, מפלגה שלא זכתה להצלחה. ״בסוף ידו של שרת הייתה על העליונה, אבל מה זה עזר״, תוהה בנו.

״עזבתי את מפא״י כבר ב-56', זמן מה לאחר הדחת שרת, ועד היום לא חזרתי. פעם אף הרחקתי לכת כשה-צבעתי אפילו בעד בגין, ובכך במו קולי, כנראה, גרמתי למהפך 77'. זאת הייתה המחאה שלי על מלחמת יום כיפור, כשגולדה סירבה ללכת בדרך השלום. את הזעם שלי כיליתי בקלפי. אבל בדרך כלל אני מרצ. כאן כשמצביעים, יודעים בעד מי, בניגוד לעבודה״.

לבסוף, לקובי שרת, שגם זכה לכינוי 'פזמונאי', בהיותו חתום על המילים של השירים ״נגן לי, ירדן״, ״כנרת אחרת״ ו״יש לי אהבה פשוטה״, יש עוד טענה אחת: ״מבין שמונת ראשי הממשלה שהלכו לעולמם, רק שלושה מהם - בן-גוריון, בגין ורבין - זכו לחוקי הנצחה. כשראיתי שהעניין לא מוסדר, הקמתי את העמותה למורשת משה שרת, ורנה הצטרפה אלי. 13 ספרים מכתביו של שרת הוצאנו, וה-14, עם נאומיו מ-49', בדרך. העלינו את כל הספרים שהוצאנו לאתר האינטרנט של העמותה, והם נגישים לכל. אני מתאר לעצמי שמי שיקרא אותם יתוודע לפרקים חשובים בהיסטוריה שלנו. אבל מן הראוי שתהיה הנצחה ממלכתית״.

מה אתה מציע?

״אני מציע שהכנסת תחוקק חוק הנצחה כללי לכל ראשי הממשלה, תוך כדי התחשבות במשך כהונתם ובמורשת שכל אחד מהם השאיר. לא כולם השאירו. אשכול, לדוגמה, היה איש מעשה ולא איש רוח. כמה נאם, כמה כתב? אני מצפה שבאמצעות חוק ראוי, המדינה תסייע להוצאת מה שנותר מכתבי שרת, כשמראש לא שיערתי כמה חומר יש בהם. אני עושה כמיטב יכולתי, אבל יודע שלא אספיק הכל. הרי אני מודע לתוחלת החיים שלנו, בני האדם. יש גבול״.