שלוש פעמים השבוע, בעיצומם של האירועים האלימים בירושלים, ביקר אליעזר יערי בכפר הערבי השכן צור באהר, מרחק כמה דקות נהיגה מביתו שבשכונת ארנונה שבמזרח העיר. פעם לקנות פיתות, פעם לקפה אצל חבר ותיק ופעם בסיור הכנה למפגש שתוכנן בין תושבי הכפר לשכנים בקיבוץ רמת רחל.
"כולם שם דיברו איתי על להרגיע את הרוחות, על מתי יחזור השקט", מספר יערי (65), לשעבר בכיר בערוץ הראשון ומנהל הקרן החדשה לישראל, וכיום סופר ופעיל בנושא הדו־קיום היהודי־ערבי בירושלים, "אבל המכרים התל אביבים שלי פוחדים להגיע לירושלים, וברור שגם תיירים לא רוצים להגיע לכאן, וזה כבר נזק. כבר מרגישים פה מעין מיתון. הנזק לעיר כבר נעשה".
אפשר להבין אותם, לא? דקירות, זריקת אבנים, פיגועי ירי.
"ואני אומר לך שהכותרות בנוסח 'ירושלים בוערת' לא נכונות וחסרות אחריות. מצטער, ירושלים עדיין לא בוערת. אני לא ממעיט בחומרת האירועים שקרו עכשיו, אבל רוב הציבור הערבי בירושלים רוצה לחזור למסלול ומחפש דרכים של קיום משותף. הבוקר, כל עובדי קיבוץ רמת רחל הערבים, 280 איש, הגיעו לעבודה, כל עובדי הדסה הערבים הגיעו לעבודה, כל עובדי האוניברסיטה הגיעו לעבודה. יש כאן עיר של 800 אלף איש שמנסים לנהל חיים משותפים, זו לא איזו התנחלות קטנה".
ועדיין, התחושה של רבים היא שאנחנו על המסלול לאינתיפאדה שלישית.
"מי שהיה פה באינתיפאדה השנייה יודע שזה לא אותו הדבר. אז לא ידעת אם לעלות על אוטובוס או להיכנס לבית קפה מחשש שתתפוצץ. אירועים ברחוב שמוביל משער שכם לכותל זה לא עניין חדש, זה קרה וקורה כל הזמן. ההפגנה ליד בית ראש הממשלה היא של תושבים ביהודה ושומרון, בנושא ביטחון הכבישים בגדה, ובצדק מבחינתם. אבל הרוב הגדול של הערבים בירושלים לא מעורב בדברים האלה, ויש רצון ממשי שהעסק יחזור לתקנו. נכון שאם נמשיך לגעת בסטטוס קוו על הר הבית, אי אפשר לדעת מה יקרה, כי זה המאבק הסמלי על הקילומטר האחרון, מבחינתם".
בניגוד לרוב הישראלים, יערי, טייס קרב בעברו, יודע מכלי ראשון על מה הוא מדבר: לפני פחות משנה הוציא את "מעבר להרי החושך" (הוצאת אלבטרוס), ספר המתאר מסע היכרות מעמיק שעשה בקרב שכניו תושבי צור באהר.
"כולם שם דיברו איתי על להרגיע את הרוחות, על מתי יחזור השקט". צור באהר
המסע התחיל, באופן די סמלי, בניתוח לב פתוח. לפני שנתיים עבר יערי ניתוח החלפת מסתם בלב, והרופאים אמרו לו שיתחיל לצעוד. אז הוא צעד - ירד מביתו שבשכונת ארנונה אל מה שהיה פעם קו הגבול בין ישראל לירדן, שטח פתוח שהיה פעם שדה מוקשים והיום הוא מטע זיתים יפה, מימין קיבוץ רמת רחל, משמאל הכפר צור באהר. הפעם החליט יערי לפנות שמאלה ופגש עולם שלם שלא הכיר, מורכב בהרבה ממה שרוב הישראלים מכירים ויודעים.
"מצד אחד, זה כפר המזוהה פוליטית בגלוי עם חמאס. נציג שלהם, מוחמד אבו טיר יושב בפרלמנט הפלסטיני", מספר יערי, "מצד שני, זה אחד הכפרים הכי מתקדמים והכי שקטים באזור, עם אוכלוסייה עירונית, מתקדמת, עם שכבה גדולה של אנשי עסקים ועובדים בכירים בצד השני של העיר. הם משולבים לגמרי בחיים הכלכליים של ירושלים - יש שם שכונה שלמה, שבה בלילה ליד כל בית חונה משאית בטון, זה ממש מחזה. יש שם בית ספר מצוין לבנות שהם הקימו, יש הרבה נשים שמנהלות עסקים, אקדמאיות, אפילו נהגות".
"מצד אחד, יש שם שמונה מסגדים, אבל רובם ריקים בדרך כלל. מצד שני, הר הבית הוא הטריגר, המעוז האחרון שלהם, והם משוכנעים שאנחנו הולכים לקחת להם אותו. 'אם חס וחלילה יקרה משהו באל־אקצה...' זה היה משפט ששמעתי שוב ושוב".
מה הייתה המטרה שלך בעצם? תחושת שליחות? רצון להבין את הצד השני?
"נכנסתי לסיפור הזה בלי לדעת מה ייצא ממנו. אני תמיד אומר שאני רק עיתונאי שבא לספר סיפור. אני כן יכול לומר שחשוב לי שיראו שגם 'מעבר להרי החושך' יש אנשים, זה לא 'הכפר ההוא', ולא 'ההם'. אלה אנשים, כמוני וכמוך. אולי אנחנו לא רוצים שהם יהיו שם, אבל הם קיימים. גזרו עלינו שנחיה פה ביחד כבר 50 שנה. לא אני בחרתי בזה ולא הם, אבל אם הוחלט שאנחנו חולקים אותה עיר, אז בואו נראה מי הם בכלל, ומה עושים כדי לשפר את החיים פה ביחד".
הבעיה, אומר יערי, מתחילה ממעמדם "המוזר", כהגדרתו, של תושבי מזרח ירושלים, "סיפחנו את מזרח ירושלים, אבל לא את תושביה. מצד אחד, ירושלים לא מחולקת, כולנו תחת אותו ריבון חזק ששולט ביד רמה. מצד שני, הם לא חלק ממדינת ישראל - אין להם זכות הצבעה, אין להם דרכון ישראלי, הם לא שווים בכל מה שקשור לחינוך ולתשתיות ולבנייה, כפי שהמספרים מעידים. איך אמר לי מישהו בכפר? 'אנחנו תיירים בארצנו'".
"לתבשיל הזה צריך להוסיף את הניסיון שנעשה כל השנים לשלוט בגודל האוכלוסייה במזרח ירושלים. צור באהר ואום טובה, למשל, נתונות בין ארנונה לתלפיות - שתי שכונות ענקיות שנבנו אחרי 67', בשעה שעל הערבים כל הזמן מוטלות מגבלות בנייה קשות. התפיסה הכללית כל השנים הייתה לעשות להם את החיים קשים, שלא יישארו כאן. זה לא עבד, אבל ככה נולדו תופעות כמו מחנה הפליטים שועפאט, 80 אלף איש שגרים בבתים רבי קומות בלי שום תשתיות. או כמו ואדי חומוס שלידנו - אזור שסיפחנו מעבר לקו הגבול העירוני, אבל הוא שייך לשטח A, אז בונים שם בתים של 14 קומות בלי שום תשתיות, בלי מים וחשמל, סלאמס, שמהם יוצאים אחר כך גם זורקי אבנים".
את חלק ממשפחות הנערים זורקי האבנים הוא מכיר מהכפר. כשיורדים לרזולוציות של פנים ושמות, מסתבר, הכל נעשה מורכב יותר. "הנערה שדקרה ברחוב הגיא את איש מג"ב היא בת למשפחת דוויאת, למשל", מספר יערי, "דודה, ג'מאל דוויאת, לעומת זאת, עובד זה 35 שנה בקק"ל, אחראי על הייעור ועל הגיזום בהרי ירושלים. יש הרבה דוגמאות כאלה. צריך להבין שאלו לא ארגונים שעומדים מאחורי הנערים האלה, וגם לא ההורים שאמרו 'לך תזרוק'. ההורים לא מצליחים לשלוט בילדים, זה קורה גם אצל היהודים".
"שמעתי בנושא הזה הרצאה מעניינת של פרופ' נדירה קבורקיאן, הפרופסורית הערבייה הראשונה באקדמיה הישראלית, שחקרה את הנושא של מעצר קטינים. על פי המחקרים שלה, הילד כאילו לוקח על עצמו את ההשפלה של ההורים - הוא רואה שלאביו אין כוח, הוא לא מוכן שישפילו את האבא, וכך מתעופפת האבן הראשונה. לא אכפת לו שיעצרו אותו, שיכו אותו, זה לא מעניין אותו. ומרגע שהנערים עצורים כאיום ביטחוני - הם כבר משנים גם את התפיסה שלהם לגבי עצמם".
העובדה שאתה מבין מאיפה נולדת האלימות עדיין לא אומרת שלא צריך לפעול נגדה ביד קשה.
"כמובן שחייבים לפעול נגד המפגעים, ואסור שאיש יחיה תחת איום. אבל צריך להביא בחשבון שענישה קולקטיבית של כפר שלם, או דמוניזציה של כל הציבור הערבי, כשרצים וצועקים ברחובות 'מוות לערבים', כפי שעשו, רק מגבירה את הלהבות. אני לא מוכן להתייחס לכל 24 אלף תושבי צור באהר כאל רוצחים".
אז מה הפתרון?
"קודם כל צריך להוריד את הלהבות, לחזק את הקולות השפויים משני הצדדים, ולעשות מאמץ לשמור על סוג של שקט ושל סטטוס קוו בהר הבית, כפי שהיה רוב הזמן. לצערי, לא שמעתי אף קול כזה מהממשלה, להפך - השרים של נתניהו מפגינים נגדו ברחובות".
"שמעתי את שר התחבורה אומר ברדיו שצריך להטיל מצור על השכונות הערביות כדי ש'לא יוכלו להתפרנס אצלנו'. או־קיי, תטיל מצור והם לא יעבדו אצלנו - ואז מה? הם יחיו במחנה מעצר? לא יעבדו ויתפרנסו?".
ומהצד הערבי כן שמעת קולות מרגיעים? לא שמענו את אבו מאזן מרגיע.
"אבל ברמה של המשפחות, של האנשים, זה קיים מאוד. קיבלתי השבוע המון טלפונים ממכרים ערבים, של התעניינות, של רצון לשמור על קשר".
יבואו ויגידו לך "הר הבית הוא בריבונות שלנו, למה שלא נתפלל שם?".
"אני בהחלט יכול להבין יהודי שאומר את זה, אבל ההכרעה צריכה להיות מדינית. הציונות המדינית היא ציונות של פשרה, כפי שהבין כבר דוד בן־גוריון כשהסכים לתוכנית החלוקה. אין ספק שיש לנו זיקה לחברון, למשל, אבל אם אתה רוצה לממש אותה - זו כבר החלטה אחרת. דבר אחד ברור: בכל פעם שניסינו לשנות את הסטטוס קוו בהר הבית, העסק התפוצץ".
"יצרתם עיר דו־לאומית, החלטתם שאתם מספחים אליכם 300 אלף איש? חייבים לחשוב איך לנהל אותה. הדבר היחיד שאנחנו עושים כרגע זה להחזיק בכוח את המכסה על הסיר, בתקווה שלא יעוף. אני לא רואה פתרון בעתיד הקרוב, אבל בסופו של דבר, בלי פתרון, אם בריבונות או באוטונומיה, הסיפורים עם האבנים והמפגעים והר הבית יימשכו לנצח ורק יחמירו".
מאז כתיבת הספר נמצא יערי בקשר רצוף עם תושבי הכפר, שותף ומוביל יוזמות למען דו־קיום יהודי ערבי באזור. השקת ספרו נערכה ברמת רחל, במפגש משותף בין חברי הקיבוץ ותושבי שכונת ארנונה, לתושבים מצור באהר ואום טובה, בנוכחות הנשיא ראובן ריבלין ("ברמת רחל עובדים 280 פלסטינים מצור באהר, אבל חלק מחברי הקיבוץ לא היו מעולם בכפר"). בקרוב מתוכנן מפגש גומלין יהודי־ערבי בצור באהר, שיערי ואנשי רמת רחל מארגנים.
"העובדה שירושלים, עם כל גודלה ומורכבותה, עדיין מצליחה ליצור דו־קיום יהודי־ערבי יומיומי, היא בעיני דווקא דבר מעורר אופטימיות", מבהיר יערי, "יש המון פעילויות משותפות, בכל הרבדים. למשל, התארגנות נשים בשם מיני אקט - ארגון של 800 נשים ישראליות שעוזרות לערביי מזרח העיר לטפל בבעיות שוטפות. אם אין אוטובוס לסילואן, למשל, הן יצלצלו וינדנדו לאגד עד שזה יתוקן; יש מפעל להוראת עברית לנשים ערביות, כדי שיוכלו להסתדר ולמצוא עבודה. התחילו את זה ארבע ישראליות, היום יש שם כבר 48 מורים ו־640 סטודנטיות ערביות. יש ארגון מתנדבים להגנה על פועלים ערבים שחוזרים הביתה בלילה. יש שיח משותף שלנו ושלהם מול העירייה, על שיפור השירות והתשתיות במזרח העיר".
אגב, אחת השותפות לפעילות הזו היא עליזה ארנס, בתו של משה ארנס, ארכיטקטית במקצועה.
ברור לך שיהיו מי שיגידו "טוב, עוד שמאלני, ועוד מהקרן החדשה לישראל".
"למדתי כבר לחיות עם זה, אם כי מרגיז אותי שאני צריך בכלל להציג למישהו תעודת יושר. כל השנים אני פועל כישראלי פטריוט - גם בחיל האוויר, גם בטלוויזיה, גם בקרן החדשה לישראל. אני חושב שעשינו שם הרבה מאוד למען קידום זכויות אדם, נשים ומיעוטים בחברה הישראלית. ודווקא כפטריוט ישראלי אני אומר - ברוחו של מוטי קירשנבאום, שאיתו עבדתי כל כך הרבה שנים ברשות השידור: צריך לפתוח, לאוורר, לספר מה קורה בשטח, לשמוע מגוון של דעות, לא להיסגר. הפחד שלי הוא שאנחנו כל הזמן נסגרים, ואם אתה חי בהסגר - בחיים לא תדע מה באמת קורה סביבך".