כך ניסה חיים הרצוג לסכל הההחלטה לפיה ציונות היא גזענות

את הנייר שעליו התקבלה היום לפני 24 שנים החלטה 4686 באו"ם, חיים הרצוג כבר לא היה צריך לקרוע. החלטה זו הפכה החלטה קודמת, שנשאה את המספר 3379, וקבעה כי הציונות היא גזענות.

ב־10 בנובמבר 1975 התקבלה ההחלטה המשווה את הציונות לאפרטהייד בעצרת האומות המאוחדות, שקדמו לה סדרה של פעולות דיפלומטיות אנטי־ישראליות. "הציונות היא צורה של גזענות ואפליה גזעית", קבעו שם בתמיכתן של 72 מדינות, מרביתן מדינות ערב ומדינות קומוניסטיות, מול 35 שהתנגדו לה.

"לא היו לנו אשליות בקשר להצבעות", כתב חיים הרצוג, אז שגריר ישראל באו"ם, במברק שנחשף היום לראשונה ב"מעריב המגזין". "המאמצים הערביים, כולל שוחד, הצליחו ברגע האחרון לגבי מספר מדינות... גם המאמצים שלנו ושל היהודים שיפרו כמה מההצבעות".

"רוב האנשים חושבים שההחלטה עברה ב־1975. מה שלא יודעים זה שהרעיון נולד עשר שנים לפני כן, ב־1965", מבהירה השופטת בדימוס הדסה בן־עתו, אז חברת משלחת האו"ם, שישבה ליד הרצוג כשהעצרת קיבלה את ההחלטה ונלחמה בה יחד איתו עד שבוטלה.

בשנת 1965 נשלחה בן־עתו על ידי גולדה מאיר, אז שרת החוץ, לייצג את ישראל בוועדת האו"ם שדנה בנושאי חברה, תרבות וזכויות האדם. באותה שנה הייתה מונחת על שולחן הוועדה האמנה נגד אפליה גזעית. "אמרתי שבנושא זה עלינו להיות בראש הדוברים", היא משחזרת. "הרי מי סבל כמונו?".

בהגדרת הגזענות, התייחסה הטיוטה הראשונה של האמנה לתופעת האפרטהייד, רק שהאמריקאים, בראשות הנשיא לינדון ג'ונסון, התעקשו שגם האנטישמיות תיכלל באמנה. "הרוסים לא רצו להרים יד בעד ההצעה", בן־עתו מספרת. "אנטישמיות הייתה מדיניותם הרשמית, זה לא הוכחש. אבל הם חששו שינצלו את הנושא במאבק למען יהודי ברית המועצות. אבל הרוסים גם לא רצו להצביע נגד, בטח לא אחרי השואה. אז עלה בראשו של מישהו רעיון. אחת המדינות הגישה הצעה לתיקון. היא רצתה להוסיף להגדרת הגזענות גם את הציונות. זה היה תרגיל. הם אמרו 'לא רוצים את הציונות בפנים? אז תוציאו את האנטישמיות מהתיקון'".

היה זה אנריקה פברגט, מדינאי מאורוגוואי, ידיד ישראל, שדחף אז לפשרה שאותה האמריקאים נאלצו לבלוע. לא הציונות ולא האנטישמיות נכנסו לאמנה.

איפה היהודים שלך?

עשר השנים שעברו מאז אותו ביקור באו"ם היו דרמטיות מבחינת יחסי ישראל ומדינות העולם. אחרי שתי מלחמות שהתנהלו באותו עשור, לא מעט מדינות החליטו לנתק את יחסיהן עם ישראל, במיוחד חברות הגוש הסובייטי והגרורות.

"ב־1975 הייתי שוב נציגת המשלחת בוועדה השלישית", מספרת בן־עתו. "אף אחד לא ידע מה מתבשל מאחורי הקלעים. התחלנו לשמוע שמועות, והנציגים הקנדים והאוסטרלים אמרו לנו לשים לב. אמרנו שעשר שנים לפני זה הנושא מת, אבל הם המשיכו והזכירו את הוועידה שהתקיימה במקסיקו, שם הצליחו הרוסים להעביר את ההחלטה שציונות היא גזענות. 'זה עלול לעלות גם פה', הם הזהירו אותנו".

השגריר הרצוג היה באותם ימים בכנס קונסולים כלליים בניו יורק, וגם שר החוץ יגאל אלון שהה בעיר. בן־עתו מיהרה למלון שבו נערך האירוע ועדכנה את שני הבכירים. "תמיד מזכירים את הנאום המכונן של הרצוג מיום ההצבעה, אבל לא את המאבק שניהל לאורך העצרת", היא אומרת. "הייתי נוכחת בחדר כשהרצוג שוחח עם שגריר ארצות הברית באו"ם, דניאל פטריק מוינהן, וגייס אותו. השאלה הייתה איך ינהגו מדינות אירופה וכמה מדינות אפריקאיות נצליח לשכנע להצטרף אלינו. עד רגע ההצבעה השגרירים היו בקשר עם ראשי הממשלות שלהם, עד כדי כך הנושא היה חשוב".

"מה יכולתי להעיר למוינהן, היודע יותר טוב ממני מה נעשה, פרט מאשר לומר לו, כפי שעשיתי, שמתכננים פעולה ושעוד נראה את תוצאותיה", כתב הרצוג במברק ששלח לשמחה דיניץ, שהיה שגריר ישראל בוושינגטון. "אפשר לחלוק עלי בדבר הערכתי אם יש צורך לעורר היהדות בעניין הציונות עת ההתקפות האנטישמיות עלינו הולכות ומחריפות והופכות ללשון מקובלת בחיים הבינלאומיים של אחוז ניכר של תבל".

"אבא שלי הבין מהר מאוד שיש פה משהו רציני, ולא כולם עמדו על משמעות האירוע", מספר מיכאל הרצוג, בנו של הנשיא המנוח ויו"ר המועצה הציבורית "יד חיים הרצוג", שהיה אז בשירותו הצבאי. "היו ויכוחים בצד הישראלי והאמריקאי עד כמה שווה להתעסק ולהשקיע, הרי היה רוב אוטומטי ערבי וקומוניסטי. אבי ומוינהן חשבו שההחלטה מביאה לשיא את המתקפה על הציונות ועל ישראל".

הרצוג נאבק לא רק במסדרונות עצרת האו"ם, אלא גם מחוצה להם. "שבועיים וחצי לפני ההצבעה הייתה לו הרגשה שהקהילה היהודית לא מתגייסת לנושא", מספר הבן. "מוינהן כל הזמן שאל 'איפה היהודים שלך?'. הוא כינס את ועידת הנשיאים ונתן נאום מאוד חריף, שאל למה קולם לא נשמע. בתקשורת התפרש, שלא בצדק, שהוא ביקר את השגרירות ואת ממשלת ישראל. נדרשו ממנו הבהרות, וחיים צדוק, שהיה שר המשפטים, דרש להחזירו לארץ. אבי מספר באוטוביוגרפיה שאחרי זמן פגש את הרב מילר, שהיה מראשי הארגונים היהודיים, ושאל 'למה לא עשיתם כלום?'. הרב ענה 'הלכנו לשגרירות ישראל ואמרו לנו עזבו שטויות'".

"אני לתומי העליתי בשיחה עם הנהגת היהדות נושא שנראה לי חשוב, אבל כנראה ללא יודעין וללא כוונה דרכתי על יבלת, ולכן התגובה", כתב הרצוג במברק ששלח למען לא ידוע במשרד החוץ. "סוף־סוף אני פעמיים בשבוע מודיע ליהודים באספות המגבית והבונדס כי המאמצים שלהם אינם עונים על צורכי השעה... לך תדע שבנושא כה חיוני כמו ציונות והתודעה היהודית אסור לומר דברים כאלה".

או"ם שמום

ההצבעה באו"ם התקיימה ביום שישי אחר הצהריים. האולם היה כמעט מלא. "ברגע שההחלטה עברה התחילה אווירה של פוגרום באולם", מספרת בן־עתו. "נציגים ערבים רקדו על השולחנות. הרגשנו מאוימים פיזית, היינו מפוחדים. ואז קם השגריר מוינהן. הוא היה בחור גבוה, מרשים. הוא החל לצעוד לעברנו, הגיע להרצוג, לא אמר מילה, רק חיבק אותו".

הרצוג לא עזב את האולם לפני אחד הנאומים המפורסמים שלו, שבשיאו קרע מעל הבמה את טופס ההחלטה והבהיר כי "עבורנו, העם היהודי, אין זו אלא פיסת נייר, ואנו נתייחס אליה ככזו".

"הרצוג היה נואם מזהיר", מספר יעקב לוי, שהיה אז הקונסול לענייני הסברה בקונסוליה בניו יורק. "הוא היה תוצר של החינוך הבריטי, בעל אוצר דימויים ואלגוריות שלקוחות מעולם הספרות והשירה. היכולת הוורבלית הוסיפה דרמה. מלבד זאת, לא קרה שמישהו באו"ם קרע מסמך".

אחרי ההצבעה אף אחד מאנשי המשלחת לא רצה ללכת הביתה, והם צעדו ביחד למשרד שהיה במרחק הליכה מבניין האו"ם. "לא דיברנו", משחזרת בן־עתו. "ההפסד, הבושה. ואז קרה דבר מדהים: הטלפונים התחילו לצלצל והמשיכו כך כל הלילה. יהודים מכל רחבי ארצות הברית ביקשו לעודד. אחד, שהיה לו בית מלאכה, הכין בלילה תגים שעליהם היה כתוב 'אני ציוני' וחילק ברחבי ניו יורק".

במברק ששלח הרצוג יומיים לאחר מכן למשרד החוץ כתב: "אני מניח שעשיתם את הניתוח המדיני באשר ליבשות והארצות ואין בכוונתי לחזור על כך. עברו יומיים ועדיין אמצעי התקשורת דנים בנושא בנימה פרו־ישראלית ברורה. אפשר להערכתי להפוך את הנושא היום לגורם אשר ישנה במידה מסוימת את מצבנו המדיני וההסברתי".

רק שבמשך שנים נשכח במדפי הארכיון והפך לחלק מדפי ההיסטוריה. בן־עתו מייחסת את ביטול ההחלטה לד"ר יוחנן מנור, שהיה מנכ"ל המחלקה להסברה בהסתדרות הציונית. בתחילת שנות ה־80 ד"ר מנור אמר שלא ייתכן שציונות תככב במילונים תחת הערך גזענות, והחל במאבק כשהוא רותם גם את ראש מחלקת ההסברה באותם ימים, עוזי נרקיס.

ב־1985, עשר שנים אחרי ההצבעה, חיים הרצוג, אז כבר נשיא המדינה, אירח במשכנו את בן־עתו ועוד 200 מכובדים, ביניהם סנאטור מוינהן, שהיה שגריר ארצות הברית באו"ם. "אני לא מבין איך במשך כל השנים ישראל שתקה", אמר השגריר האמריקאי והבהיר שאת מטבע הלשון יהיה קשה למחוק.

אבל אם 1975 הייתה שנת שפל ביחסי ישראל ומדינות העולם, הזמנים השתנו. ב־1991 התפרקה ברית המועצות וישראל הייתה אחרי הסכם שלום עם מצרים. בסוף חודש אוקטובר של אותה שנה התקיימה ועידת מדריד שנועדה לקדם את תהליך השלום בין ישראל לפלסטינים ומדינות ערב.

"זהו פרק בדיפלומטיה הבינלאומית", אומרת בן־עתו. "האמריקאים הפעילו מכבש ואיימו על מדינות שאם לא יצביעו בעד ביטול ההחלטה הם יפסיקו את הסיוע. 'אתם אומרים שאתם פועלים לקידום השלום ומצד שני מאיימים על קיומה של מדינת ישראל', אמר הנשיא בוש בנאומו בפני העצרת. היו שראו בביטול ההחלטה את סוף המלחמה הקרה".

תוצאות ההצבעה לא הפתיעו. 111 מדינות הצביעו בעד ביטול ההחלטה, 25 התנגדו, 13 נמנעו ו־16 נעדרו. "אבא ראה בהחלטה סגירת מעגל", אומר מיכאל הרצוג. "הוא עבד על הנושא במשך שנים רבות. היה חשוב לו שזה יקרה".

"זו לא הייתה אווירת שמחה, לא קפצנו על הגגות", בן־עתו מספרת. "אבל קרה דבר, האו"ם ביטל החלטה של עצמו. כיום ההחלטה לא הייתה עוברת. האמריקאים לא היו מתגייסים כמו אז, אפילו בתוכנו יש מי שאומר שאנחנו גזענים".