לא צריך היכרות עמוקה או ארוכת שנים כדי לדעת שהפוליטיקה הישראלית היא משחק של קבוצות, תתי קבוצות ושבטים, שהמרכיב המחבר החשוב ביותר הוא לא אידאולוגיה או עמדה בנושא כזה או אחר אלא דווקא זה של הזהות. שיח הזהות מעצב כל חלקה בציבוריות הישראלית, בין כשאנו מודים בזה ובין אם לא. וכמו פרק ארוך של תכנית חיקויים, נדרשים נבחרי הציבור שלנו להיכנס לתוך השבלונות הקבועות שהפכו לקבועות בנוף הפוליטי.
מי שבולט החוצה מדפנות התבנית בדרך כלל זוכה להתעלמות מהתקשורת הישראלית ולבלבול מסוים בכל הקשור למיקומו על הסקאלה המוכרת, מאחר ולא בטוחים כיצד יוכלו להצמיד לו חרצוף או חיקוי מופרז ב"ארץ נהדרת".
דמות כזו היא חברת הכנסת קסניה סבטלובה מן המחנה הציוני. למעשה הפעם הראשונה שחברת הכנסת עוררה גלים בתקשורת הישראלית הייתה כשחבר כנסת ביהדות התורה התקשה לבטא את שמה ונדרשו לו אי אילו ניסיונות להגיע לנוסחה הנכונה של שמה. "סוף סוף מצאנו משהו לעבוד איתו" חשבו בוודאי במהדורות החדשות, "חבר כנסת חרדי שמתבלבל בגולמנות כשהוא נאלץ להגיד את שמה של חברת כנסת עולה, את זה אפשר להבין!".
אך ממקומה במקום ה-21 בסיעתה, חברת הכנסת סבטלובה אינה חלק מהסטריאוטיפים הנפוצים בחברה הישראלית. עולה מחבר העמים המחוברת בעמדותיה למרכז שמאל, חסרת רקע ביטחוני אך דוברת ערבית שוטפת ויכולה להתהדר בהיכרות אינטימית עם העולם הערבי, שמעט מאוד ישראלים, ובטח פוליטיקאים, יכולים.
ובניגוד לטרנד בכנסת הנוכחית לפיו, על מנת למשוך תשומת לב, חבר כנסת צריך לעורר מהומה, להשתלח ולמרפק, חברת הכנסת סבטלובה נשמעת בתקשורת יותר ויותר, ראיון אחרי ראיון, בסוג של עבודת נמלים פוליטית שכבר שכחנו שאפשרית. בקול שקט אך תקיף היא מצליחה להיכנס לסוגיות שנשארו זנוחות בציבוריות הישראלית ולעשות זאת מבלי ליפול, כמעט, לבור הפתוח של פוליטיקה של זהויות.
ראיון עם השיח יאסין
את מערכת היחסים לה עם הפוליטיקה והמתרחש במזרח התיכון החלה סבטלובה עוד בלימודיה באוניברסיטה. "הייתי צריכה לבחור מה לומדים. עיתונות היה חלום חיי, מגיל שמונה ידעתי שאני רוצה להיות עיתונאית. התלבטתי מה יהיה החוג הנוסף ואמרתי , טוב, אנחנו פה חיים במזרח התיכון ובמזרח התיכון מדברים ערבית. היה נראה לי הגיוני שישראלי ירצה ללמוד על המזרח התיכון" היא מספרת.
זו גם הייתה הפעם הראשונה שהיא נתקלה בתמיהה מצד החברה סביבה על הבחירות שלה ועל ההתעקשות שלה להתנכר לסטריאוטיפים. "היו אומרים לי, בשביל מה לך? זה נורא מוזר. את בכלל רוסיה, תלמדי משהו שרוסים לומדים" מודה סבטלובה. לשאלה, אגב, מדוע חשוב ללמוד על הסביבה המיידית שלנו, יש לה שובה תמציתית: "אם תצליחו להוכיח לי שאנחנו גובלים בצרפת או ספרד, אשנה את תחום ההתמחות שלי" היא אומרת בחיוך.
לאחר הלימודים החלה סטלובה לעבוד עבור ערוץ 9, ערוץ הטלוויזיה הישראלי עבור דוברי רוסית, שם היא מספרת, אפילו לא היה תקן של כתב לענייני ערבים. היא נאלצה להתחיל מאפס. "לא היו לי קשרים עם העולם הערבי בהתחלה. אין לי רקע ביטחוני. האינטרנט עוד היה בחיתוליו אבל מצאתי אתר של דפי זהב הפלסטינים ודרך שיחות טלפון מצאתי את המשרדים השונים של הרשות והתחלתי להתקשר כל יום".
ידיעת הערבית ויכולתה לעבוד במסווה של כתבת עבור גוף תקשורת רוסי ולא ישראלי הביאו את סבטלובה למחוזות שעיתונאים ישראלים מעטים הגיעו אליהם. את ביקורה בדמשק, מספר שנים לפני פרוץ האביב הערבי היא מתמצתת בכך ש"לעומת לבנון ומצרים, היא נראתה כמו שמורת טבע שנשארה תקועה בעבר ואנשים לא כל כך מתעניינים בתהליכים הפוליטיים. דמשק הרגישה מאוד שקטה ושלווה וזה ממש הדהים אותי. מי היה יכול לדמיין אז את התהום שסוריה תיפול לתוכו".
סבטלובה הגשימה את חלומם של כל כתבי המזרח התיכון בישראל והצליחה להיות בנקודות האקשן החמות ביותר בעולם הערבי בזמן אמת. היא סיקרה את "מהפכת הארזים" בלבנון בשנת 2005 ואת ההפגנות בכיכר תחריר בקהיר בשנת 2011 שהביאו להפלתו של הנשיא חוסני מובארכ.
אך אחד ההישגים העיתונאיים יוצאי הדופן שלה היה קרוב יותר לבית, ברצועת עזה. בשנת 2004, ימים ספורים לפני שחוסל בתקיפת חיל האוויר, הצליחה להשיג ראיון נדיר עם מנהיגו הרוחני של ארגון חמאס, שיח' אחמד יאסין. "בשבילי זו הייתה הפתעה שהוא בכלל הסכים להתראיין", מגוללת סטלובה את הסיפור. "ביקשתי וביקשתי עשרות פעמים לראיין אותו וזה לא יצא לפועל ובאותה תקופה הוא כבר היה מוגדר כבן מוות, התקבלה החלטה לחסל אותו.
את ההודעה שבקשתה לראיין את השיח' אושרה קיבלה באמצע טסט נהיגה: "אם את תוך שעתיים בעזה, הראיון שלך", אמרו לה. "פשוט עזבתי את הטסטר עם האוטו ולקחתי מונית ישר לעזה", היא מספרת בנוסטלגיה. אך כשהיא נשאלת על האיש עצמו, היא נהיית רצינית ביותר: "אין ספק בכלל שמדובר בשטן של ממש. באותה תקופה נסעתי המון באוטובוסים בירושלים ואיבדתי חברים בפיגועים. ויושב מולי האיש הזה ואומר לי ששום דבר שנעשה לא ימנע מאנשיו לבצע פיגועים".
המלחמות שלה
כחברת כנסת במחנה הציוני, ממשיכה סבטלובה לדלג באלגנטיות מעל הסטריאוטיפים הנפוצים במערכת הפוליטית בישראל. אחד המאבקים הראשונים אליו נרתמה, היה המאבק להכנסת מורשת יהודי ארצות האסלאם. יחד עם חברת הכנסת שולי מועלם מהבית היהודי היא הפכה לאחד הקולות הבולטים ביותר בכנסת למען הכנסת ההיסטוריה והתרבות של יהודי ארצות ערב לתונית הלימודים.
"הייתי בארצות ערב, ראיתי את בתי הכנסת במצרים ובסוריה. אני יודעת שהייתה היסטוריה מפוארת לקהילות הללו וכעולה, מקומם אותי שהם לא באים לידי ביטוי בחומר אותו לומדים תלמידי בתי הספר בארץ. אני רוצה שזה יהיה חלק מהזהות של כולנו", מסבירה סבטלובה.
מאבק אחר שמובילה סבטלובה, כחברה בוועדת חוץ וביטחון של הכנסת, הוא המאבק נגד התעמרות של שוטרים וחיילים באנשי תקשורת. "במדינה דמוקרטית אי אפשר למנוע מאנשים את חופש העיתונות. אני רואה יותר ויותר התנכלויות לעיתונאים ישראלים וזרים, ימנים ושמאלנים. חייבים לרענן את הנהלים. לצערי הממשלה לא מרימה את הכפפה", היא אומרת.
נושא נוסף, וחריג יש לציין, אותו מקדמת סבטלובה בכנסת הוא מערכת היחסים הסודית וארוכת השנים בין מדינת ישראל לעם הכורדי. כיושבת ראש השדולה למען הכורדים בכנסת, פועלת סבטלובה במישורים שונים למען המאבק המתמשך של הכורדים לעצמאות. סבטלובה מצביעה על העובדה כי 40 מיליון כורדים מתגוררים ברחבי המזרח התיכון ואומרת: "אני בטוחה לגמרי שיצירת קשר עם הפזורות הכורדיות השונות היא אינטרס ביטחוני והיסטורי. זה ישרת אותנו. המזרח התיכון משתנה, ואם אנחנו לא נקרא את הסימנים בזמן ונפעל, מישהו אחר יפעל. איראן כבר פועלת באוטונומיה הכורדית בעיראק".
אך אולי אחד הקמפיינים המעניינים ביותר של סבטלובה, ובוודאי הצבעוני ביותר, בכנסת הנוכחית, הגיע ממקום קרוב הרבה יותר למוצאה. יחד עם קבוצה של צעירים יוצאי ברית המועצות שהקימו קבוצה ברשת החברתית, היא ביקשה להכניס לתוך בליל התרבות הישראלית גם את הנוביגוד, חגיגות ראש השנה האזרחית שהיו נהוגות בברית המועצות.
סבטלובה הייתה רוצה לראות את החג מתקבע בארץ כחגם של עולי ברית המועצות לשעבר, כמו שהמימונה היא חגם של עולי מרוקו. "מבחינתנו, יוצאי ברית המועצות, מדובר היה בחג היחידי שהתחברנו אליו. שאר החגים בברית המועצות היו חגים של המפלגה הקומוניסטית, אליהם כיהודים לא הרגשנו באמת שייכים. את התאוריה שמדובר בחג נוצרי שמעתי לראשונה רק בארץ", היא אומרת בהשתוממות.
וכמו תמיד, גם את הסיפור הזה היא מספרת בקריצה אל המרחב המזרח תיכוני. "יש לי חבר מוסלמי שמתגורר בדסטאן, שהיא רפובליקה מוסלמית בפדרציה הרוסית. כשהוא ראה שאני פעילה למען הנוביגוד בישראל הוא התפלא וסיפר לי שגם בדגסטאן, פעילים אסלאמיים קיצוניים יצאו למלחמת חורמה בחג, משום שלדעתם יש לו יותר מידי סממנים נוצרים. נראה שקיצוניים בכל העולם עובדים אותו הדבר", היא אומרת בחיוך.