מסע עם נכדו של ז'בוטינסקי: "מחפש את המקום בו סבא שלי מת"

"אני מחפש את המקום שבו מת סבא", אומר הנכד לג'סיקה ממזנון תחנת הדלק. ג'סיקה מגייסת כל טיפת אוקטן ממכלי הזיכרון, אך לא מצליחה לעזור. מעולם לא שמעה כמובן את השם זאב ז'בוטינסקי. הנכד זאב–יאיר (ע"ש מפקד הלח"י) מנסה שוב: "הוא היה מנהיג יהודי חשוב שמת באזור", אך ג'סיקה לא מעלה דבר. שותים קפה, בחוץ. למרות אפריל, סופת שלגים משתוללת. "אני חושב שהפסדתי סבא אדיר, לו ראה אותי היה נמס", אמר לי זאב–יאיר לפני שיצאנו לדרך.

למה?
"כי הצלחתי להגשים רבים מהחלומות שלו. נולדתי בישראל, אני חי בעברית, הייתי טייס בחיל האוויר העברי, חברת התוכנה שלי עוזרת לקדם את ההייטק הישראלי".

הוד והדר בג'ינס

המסע אל הכפור התחיל בבוקר יום ראשון. שיטוט בתערוכת ז'בוטינסקי בכינוס "לימוד FSU" בניו ג'רזי התניע לא רק רצון להגיע למחנה מותו בצפון מדינת ניו יורק. גם מחשבות על האיש, על אורחותיו, על משנתו הנשכחת. ב–1929 כתב בפריז את "שמאל הירדן" עם השורות: "שם ירוה לו משפע, מאושר/בן ערב, בן נצרת ובני". חזון השוויון בין התושבים יתגשם אומנם בארץ ישראל על שתי גדות הירדן. אבל בהקשר שלנו המסר הפוליטי אינו העיקר. בזמן הזה כשמנהיג נפחד מזהיר ש"הערבים נעים בכמויות אדירות לקלפי" וח"כ אטום מתריע מפני "חאפלות של ערבים", בוהק המסר ההומני, המכיל של ז'בוטינסקי.

השורות האלה נצרבות עוד יותר בתודעה כשמביאים בחשבון שהתפרסמו דווקא בתרפ"ט, שנת המאורעות שהשאירה מאחוריה 133 יהודים הרוגים, כ–340 פצועים ועשרות קהילות חרבות ברחבי הארץ. עקרון השוויון של ז'בוטינסקי אוניברסלי במהותו ובא לעולם עשרות שנים לפני המושג "מגדר". ב"דמות האישה בעיני ז'בוטינסקי" (עורך פרופ' יוסף נדבה) אומר מחולל הרוויזיוניזם: "מחשיב אני את האישה על הגבר בכל שטח יסודי של חיי הציבור והבית: חוץ מיגיע כפיים גס ופראי, שבו מכריע כוח השרירים, אין תפקיד ומקצוע שלא הייתי מוסר לאישה בעדיף על גבר". ובמקום אחר צוטט: "נפש ארוגה מחוטי פלדה וחוטי משי, ולמושג הזה אקרא 'אישה'. אמונותי מעטות הן וזו אחת מהן - שאמך, אחותך, אשתך הן בנות מלכים".

ז'בוטינסקי היה מהראשונים. השמיע קול צלול שנים לפני שהנשיא פרס הודה באוזני שהוא מאושר שאת לשכתו מנהלות נשים. "הן חרוצות יותר, הרמוניות יותר, ציוויליזציה בזכות עצמה. אני מרגיש ששודרגתי". אבל השדרוג לא ניכר במקומותינו ב"הדר", פרק אחר במשנתו של ז'בוטינסקי. ייתכן שההפך. אתה רואה את נבחרינו ושואל אם הייתה הכנסת למעוז גסות הרוח, ליריד האטימות. ז'בוטינסקי הנכד טוען שיש ויש. הוא רואה את בני בגין שיושב בקצה אחד של ההדר ומתנהג למופת. "ויש ח"כים אחרים שלא אזכיר את שמם שחבל לי שהם בכנסת".

ה"הדר" הז'בוטינסקאי גרס יושר והתנהגות מכובדת. הטיף לגאווה מול תקיפים ולענווה מול נדכאים. "יהיר בפני שרים, ענו עמת בן–עוני", כתב בשירו "הנדר". ההדר תבע נאמנות טוטאלית, היצמדות ליקיריך דווקא בימים של סער. במובן הזה החמיר ז'בוטינסקי עם עצמו. הוא התייסר על כך שזנח את אשתו באירופה הבוערת ונטש לניו יורק, אפילו לשם מטרה קיומית כהקמת צבא יהודי. "שנים הטפתי לנוער שלנו לנהוג בהדר", אמר באחד הימים, "אבל אני עצמי לא נתעליתי למדרגה הזאת. האם הדר הוא לנטוש את אננה (יוהנה) מרקובנא בלונדון, ל'בליץ' הגרמני?".

נכדו בא לניו יורק עם אשתו והיה ביניהם הדר. הוא הקפיד לשתף את ענת בכל תמונה, בכל שיחה ובעיקר הקשיב לה. ז'בוטינסקי הנכד ניכר בהדרו. מעונב וחנוט בחליפה אפורה, הרצה לפני "לימודניקים" בג'ינס. לבכורתו, אגב, קרא הדר.

היה אדם חם

הוא בן 62. נולד בחיפה 13 שנה לאחר מות סבו. מי שרוצה לחבר בין גורל לגנטיקה יצמיד את נסיבות מותו של סבו לאלה של אביו ערי–תיאודור: שניהם לקו במועקת הלב, שניהם נפטרו באזור גיל ה–60 ותוך כדי פעילות ציונית. הסב במחנה בית"ר במדינת ניו יורק, לשם אנחנו מכוונים את הוואן, האב כמה שעות לאחר ששב מהרצאה לפני חיילי צה"ל בסיני.

כשהיה בן 10 נקטעו לימודי זאב–יאיר בבית הספר הריאלי. אביו, חבר הכנסת הראשונה, פעיל העפלה ומרצה למתמטיקה בטכניון, נשלח להקים את הפקולטה למדעים באדיס אבבה. כעבור שנה נקטעו גם הלימודים בביה"ס הישראלי באדיס. לוי אשכול, לדבריו ראש הממשלה הטוב ביותר משום שצפה מתקפה משותפת של צבאות ערב והתכונן לקראתה, החליט להעלות את עצמות סבו לארץ. המשפחה המריאה לניו יורק להוצאת ארונות ז'בוטינסקי ואשתו מבית הקברות בלונג איילנד ולטקס האשכבה. הוא זוכר שהרחובות סביב בית הכנסת הגדול בניו יורק השחירו מאדם. האיש שליווה אותו ואת אחותו קרני לטקס נזקק למרפקיו לפלס את נתיבם. "רק אז הבנתי כמה גדול ויוצא דופן היה סבא".

איך היה לגדול בבית שבו נשבה רוח גדולה כזאת?
"אבא יצר סוג של מגן מפני הגדולה. כשהגיע זמני להצטרף לתנועת נוער אמרה אמא שתהיה זאת בית"ר. אבא קבע שאלך עם חברי לצופים".

לא ניסה לחנך אותך לאורו של ז'בוטינסקי?
"ממש לא. סבא לא הוסתר, אך זה לא היה נושא שמחנכים לאורו. לא הייתה אינדוקטרינציה. זה היה בית מאוד ליברלי".

ובבית שאתה הקמת?
"אין אינדוקטרינציה של הילדים. הם פשוט מפרשים את המציאות כמונו. אם הם רוצים להיות שמאלנים - שיהיו".

ש ביניהם שמאלנים?
"לא. הם חיים בארץ, כולם שירתו בצבא".

זאב ז'בוטינסקי הנכד סיים קורס טיס במגמת מסוקים כפי שצפה הגרפולוג וקריין "קול ישראל" המיתולוגי, יצחק פרי. בחיל האוויר עלו חייו האישיים על מסלול המראה. כששב מחופשה למחלקת אמל"ח במטה ה"כחולים", התנפלו עליו הפקידות: "ז'בו, חזרת!". אבל את תשומת לבו של ז'בו לכדה אחת חדשה שהסתתרה מאחורי הקיר: "ומי את?", שאל. היא השיבה שקוראים לה ענת. לאחר שהתחתנו גרו בבסיס תל נוף. באחד הימים ירד לפריסה קדמית באזור שארם, כשפעם ביקשה ענת לדבר עם זאב ז'בוטינסקי השיבה המרכזנית: "חפשי אותו בבית קברות".

השם ז'בוטינסקי הוא נטל?
"לא. הוא קודם כל גאווה. כיוון שלא עשיתי כלום כדי לזכות בו אני לא חושב שגם מגיע לי משהו מהסיפור שלו".

אנשים משווים, מחפשים הקבלות?
"לא משווים, אנשים מתרגלים".

איזה איש הוא היה?
"זאת הייתה השאלה הראשונה שהפניתי לכל מי שתחקרתי".

אמו אביבה השיבה שהיה אנושי מאוד. ידע לזהות מיד מי עומד מולו. "אהבה אותו מאוד".

היה אדם חם, מחבק?
"אמא אמרה לי שהיה".

אבא לא אמר?
"אף פעם לא דיברנו בלבל הזה".

מלחמה מול שרון

רוב חייו היה זאב ז'בוטינסקי הסב אפוף מעגלי סגידה. הערצה חוצת אוקיינוס חיברה את חסידיו מאירופה לאלה שבאמריקה ובארץ ישראל. הוא היה אדמו"ר לא דתי. נאומיו היו בגדר התגלות. עילוי מובהק גם לדעת מתנגדיו מהשמאל. "נופץ כינור ברוך המיתרים", יכתוב לאחר מותו זלמן שז"ר, איש "דבר". "אדם עם כל כך הרבה יכולות, נולד פעם ב–500, 600 שנה", גרס שמואל כץ שלא הכיר אותו, אך כתב את "ז'בו - הביוגרפיה של זאב ז'בוטינסקי". "הוא היה כמו ליאונרדו דה וינצ'י, כמו משה רבנו", הוסיף. את אדגר אלן פו תרגם כשהיה רק בן 17. את "בעיר ההריגה" של ביאליק תרגם לרוסית והדהד את פוגרום קישנייב עד קצה ארץ. ולאחר אלה באו הכתיבה, השירה, הפובליציסטיקה, הפילוסופיה, הנאום והשליטה הפנומנלית בעברית. שמעון פינקל, מאושיות הבימה, נרעש כששמע שז'בוטינסקי ילמד את השחקנים "דיקציה עברית". "...כל מי שהקשיב לאופן דיבורו השוטף, החריף, הגמיש והווירטואוזי, חש מיד באווירה של תיאטרון נאצל וגדול...", סיפר בביוגרפיה שלו.

זאב–יאיר אינו זוכר כל רדיפה נגד הרוויזיוניסטים. אם יש לו תחושה כזאת, היא התגבשה כעבור שנים ודווקא מהמחנה הלאומי. חודשים לפני ההתנתקות הציעו לו מאחד האתרים לייצג את הימין בדיון הציבורי שנפתח. על המסך החצוי לצדו היה רן אדליסט שדיבר בשם השמאל. ככל שכתב יותר הרגיש שהוא מבין טוב יותר את הדנ"א של לשכת ראש הממשלה. "תקפתי את שרון אישית בממדים שהיה לו קשה לשאת את זה", הוא מספר לי. אבל אנשי שרון לא התמהמהו והגיבו. הופעותיו התדלדלו והלכו. רגע לפני הדד־ליין היה מקבל טלפונים שבהם הודיעו לו שבוטלו ראיונות שנקבעו ימים מראש. הוא תפס שהכל בא מלמעלה. "שרון גירש יהודים מבתיהם והכניס בלי חוכמות צנזורה בתוך העיתונות".

אתה עדיין מאמין בשתי גדות לירדן?
"היום אי אפשר לממש את זה. עד שרבין חתם על הסכם השלום עם ירדן, הייתה לנו על פי החוק הבינ"ל זכות גם על עבר הירדן המזרחי. ברגע שרבין חתם, בסמכות וברשות, על הסכם שלפיו אנו מכירים בריבונות ערבית על א"י המזרחית, נגמר הסיפור".

רבין טעה?
"אומרים שבירדן קיים כנראה מרבץ האורניום הגדול בעולם. כך חושב, למשל, הסי־איי־אי. נכון שזה עלה הרבה אחרי שרבין חתם. אבל אם יסתבר שזאת אמת, אתה תגיד אם זאת הייתה טעות לוותר על זכותנו לריבונות על פי המשפט הבינלאומי על מרבץ האורניום הגדול בעולם שעלול ליפול לידי דאע"ש".

כמנחם בגין, מיטיב, לדעתו, בנימין נתניהו לשמר את ריבונות היהודים בארץ ישראל. "בגלל זה בגין תקף את הכור בעיראק, ונתניהו, אני מקווה, עושה היום דברים דומים שאסור לדבר עליהם".

בנציון נתניהו, אבי ראש הממשלה, היה במשלחת ז'בוטינסקי שביקשה לשכנע את האמריקאים להקים צבא יהודי. בימיו האחרונים של ז'בוטינסקי אף שימש כמזכירו. למרות העבר הזה, ז'בוטינסקי הנכד נזהר שלא להגדיר את עצמו כמקורב לראש הממשלה. הם אומנם נפגשים פעם בשנה באזכרה הממלכתית לסבו בהר הרצל, אבל מדובר רק בלחיצות ידיים ולעתים נדירות בהחלפת כמה מילים.

מעבר לזה מקפיד ז'בוטינסקי שלא להטריד בטלפונים את הראש העמוס. כשיחשוש שיש עניין חשוב שעלול להיעלם מעיני נתניהו, ינסה למצוא ערוצים להעביר לו את המסר. ביקשתי לשמוע מה חושב נכדו של המנהיג ההיסטורי על המנהיגות של נתניהו. ז'בוטינסקי השיב מה שהשיב לקברניט שאירח אותו בקוקפיט בטיסה לניו יורק: לא חשוב אם האוחז בהגה נחמד, יפה או אומר אמת תמיד. הוא צריך לדעת לתמרן את האויבים שלא יידעו מאיפה זה בא להם. ישראל זקוקה למי שמסוגל לחשוב 50 מהלכים קדימה. מהיכרות אישית, ביבי הוא איש מבריק ואחד היחידים שמצוידים ביכולת הזאת. וכל שאר השאלות שאתה מכוון אליהן, ממש לא מעניינות".

נתניהו הוא ממשיך דרכו של ז'בוטינסקי?
"מאיפה אני יודע? אתה יכול להחליט שכן, אחר יחליט באמצע ואני אחליט שלא".

אבל מה אתה אישית חושב על זה?
"לא חושב על זה. זאת שאלה לא לגיטימית".

כדי להדגים עד כמה לא לגיטימית שאלתי סיפר על ארוחת בוקר שערכה סבתו יוהנה לאביו ערי, לחברו הטוב הלל קוק ולצייר היהודי–אמריקאי ארתור שיק. "אתה תוקף בבוטות רבה מדי את הממסד היהודי כאילו שתיקתו סייעה להשמדה", התריסה יוהנה כלפי בנה, "אנשים אומרים לי שאין הבן הולך בדרכי אביו המנוח". אז זקף שיק את ראשו מצלחתו ואמר: "גברת ז'בוטינסקי, הדרך שבה הלך בעלך נעצרה ביום שבו נפטר. כל הטוענים שהם ממשיכי דרכו - המשיכו לכל מיני כיוונים. המשותף לכולם הוא רק שעמדו באותה נקודה ביום שבו חדל לבו לפעום".

רק רופא דיסקרטי

זה היה אמור להיות מוות ידוע מראש. בשבועות האחרונים לחייו נואש ז'בוטינסקי מלהשיג אשרה לאשתו בלונדון המורעשת. רוחו נפלה והוא איים שיחדל ממאמציו להקים צבא עברי וישוב אליה. הוא נראה תשוש, פניו כחשו, הועם ברק עיניו. "באחת הזדקן", כותב יוסף ב. שכטמן בביוגרפיה "זאב ז'בוטינסקי". אבל עד לימיו האחרונים לא ניחש איש עד כמה אנושה מחלתו. "מעולם לא רמז לי כי לבו חלש", אמר נאמנו לויטננט–קולונל פטרסון (מפקד שני הגדודים העבריים הראשונים במלחמת העולם הראשונה) שהיה איתו ימים לפני שקרס.

ייתכן שכולם ראו, אך איש לא הבחין. ואולי נבלעו האותות החשודים באופוריה רגעית שגאתה סביבו. עצרת 19 ביוני 1940 במנהטן סנטר הייתה סוחפת. איגרות תמיכה זרמו מסנטורים, מפרופסורים, מעיתונאים. נחטפו הכרטיסים, בטרם עת נסגרו השערים. בית"רים צעירים התייצבו למסדר, אחד מהם היה נער בן 14 ושמו משה ארנס. "זאת הייתה הפעם הראשונה שראיתי את ז'בוטינסקי, וההערצה פשוט גאתה".

דיברתם?
"הוא סקר את המסדר שלנו. כשהבחין בידי המגובסת עצר ושאל מה קרה לי. עניתי שנפלתי ושברתי את היד".

ב–13 ביולי יצא לביקור ראשון במחנה הקיץ של בית"ר בהאנטר, כ–200 ק"מ מניו יורק. כל הדרך התבדח, סיפר סיפורים. עם בואו קידמו את פניו שורות בית"רים במדים. הוא הלך לאטו בין החניכים, סקר את פניהם, הקשיב לתפילת ערבית שלהם. עייפותו הייתה גלויה לכל, אך ז'בוטינסקי בילה איתם שעות לתוך הלילה. למחרת בבוקר ישב עם הצעירים על הדשא, אסף אוכמניות, קטף פרחים, הלך איתם לבריכה ושילח סירות נייר על מימיה. אחר הצהריים משך איתו חבורה לטיפוס על הר כמה ק"מ מהמחנה. הוא צעד לפנים, חיפש את המקומות הקשים ביותר, דילג על שיחים וניתר מעל פלגים.

הביוגרף שכטמן מדווח מפי ידידו ע.ג. חורון (גורביץ') שבשלב מסוים אבדה להם החבורה. "אז הפסיק ז'בוטינסקי פתאום את שיחתנו וביקשני למצוא את ידידינו הנעדרים - 'אחכה לך' - אמר. רק אחרי מותו הבנתי כי הוא חש בלבו ושלחני לבל אראהו בכך ולמען תהיה לו שהות לשובב לבו". משהגיעה השעה לשוב לניו יורק ירדה עליו עצבות, אך הוא הבטיח לשוב בקרוב ולשהות יותר ממושכת. מכונית צפופה ועליזה יצאה לדרך. ז'בוטינסקי עינג את השאר בסולו של "סורנטו", שירו האיטלקי האהוב.

שבוע לפני שמת בא למשרד בית"ר בניו יורק וביקש להסיר את תמונתו מהקיר. "אינני רוצה להיות תלוי בין המתים, מוקף בהרצל, בנורדאו, בטרומפלדור ובבן יוסף (שלמה בן יוסף, הראשון מבין 12 "הרוגי המלכות"). אני חושש כי גילי הוא המעביר בי רעדה למראה הזה", אמר בחיוך. הוא המשיך להיראות כושל. התלונן שאפסו כוחותיו. אבל אפילו לקרובים ביותר, ובהם אשתו, לא גילה שנפגע לבו.

רק ביום חמישי, 1 באוגוסט, אמר למקורבו אליהו בן חורין: "דאגתי העיקרית נתונה כרגע ללבי... אני חושב שיש לי אנגינה פקטוריס". הוא הסכים להיבדק אצל רופא רק אם יובטח לו "שלא לספר לאיש על כל העניין". ואכן למחרת התייצב אצלו ד"ר הירשגורין, רוויזיוניסט מסור. אף שחשד שהחולה שלו לקה בתעוקת לב קשה, הודיע כי הלאות נובעת מעבודה מאומצת. לאחר שסיכמו שבתום הוויקנד יסור למרפאתו, יצא ז'בוטינסקי לדרכו האחרונה.

לפני צאתנו לדרך מטלפן נכדו למשה ארנס, אז חניך במחנה בית"ר ולאמירה שטרן, מנהלת ארכיון "מכון ז'בוטינסקי". שניהם אישרו שיש לנסוע לעיירה האנטר בצפון מדינת ניו יורק, יותר מזה אינם יודעים. הלכנו בדרכו של ז'בוטינסקי. ככל שהרחקנו צפונה, התעבו פתיתי השלג. ביערות הקטסקילס ניכר לבלוב ראשון.

זיעת קיץ דביקה הניסה את יהודי ניו יורק להרים. אלפים השאירו את חייהם בברוקלין, בקווינס או בברונקס למצוא מנוחה שלמה בנאות הדשא. רבים אף החזיקו כאן בתי נופש. כשהאבות נותרו בעיר להמשיך ולפרנס, היו האמהות, על שלל ילדיהן, גרות בבתים האלה. בצל העצים תלמידי חכמים פתחו שולחנות כדי ללמוד דף גמרא בחברותא. העיירה ספרינג ואלי, למשל, הייתה הופכת אז לבני ברק של הקטסקילס. כל מבנה שלא היה בית כנסת היה בית מדרש, ולאתרי הנופש היו שמות כ"מחנה חיה–שרה" ו"אהבת ישראל". לצדי הדרכים וביער התנוססו שלטים שציינו את מועדי כניסת השבת, הדלקת נרות ותחום עירוב.

ייתכן שיהדות היערות שנשקפה מחלון מכוניתו ריגשה את ז'בוטינסקי. תוך כדי נסיעה ביקש מחבר נשיאות הצה"ר אהרון קופלוביץ שישיר לו "כל נדרי". "מכיוון שהתפילה בארמית ולא בעברית, לא הכרתי אותה מעודי", הסביר. קופלוביץ, בחור ישיבה בעברו, נענה ברצון. זאב ז'בוטינסקי חזר אחריו מילה במילה. רוחו נגעה בפסגות הקטסקילס. כמה ימים קודם קיבלה אשתו יוהנה ויזה לארה"ב והחיים נראו טובים יותר. בשלב מסוים עצרו לארוחה קלה. ז'בוטינסקי, סיפר דוד שקט שהסיע אותם, ניצל את ההפוגה לבלוע בחשאי גלולות.

הסוף מתקרב

כשדרכנו מתפתלת ביער, מסגיר זאב–יאיר את מחשבותיו. מנסה להבין את מקור חולשת סבו. "תביא בחשבון שזה היה אוגוסט", אמר לי, "והוא נסע באוטו ללא מזגן". ואשתו ענת הוסיפה: "וכמו תמיד היה בטח מעונב ולבש חליפה, לא פלא שהגיע סחוט".

זאב ז'בוטינסקי הגיע למחנה לפנות ערב. משמר של הבית"רים, עם משה ארנס בין השורות, המתין לו. ירד בקושי מהמכונית ושאל: "האם כל זה באמת נחוץ?". הוא סקר בקצרה את המסדר ופנה ללכת לבניין המרכזי. לאטו טיפס אל חדרו שבקומה העליונה. תשישותו הלכה וסגרה עליו. הרופא המקומי, פליט מאוסטריה הכבושה, הוחש אליו. "אל ידאג, דוקטור", ניסה ז'בוטינסקי להרגיעו, "אני יודע כי יש לי אנגינה פקטוריס". קופלוביץ עזר לו להתפשט, והוא מלמל: "אני כה עייף, כה עייף". אלה היו מילותיו האחרונות. רופא נוסף, ד"ר רודיה, הוזעק מהעיירה האנטר. הובא גם "ציוד חמצני", כהגדרת שכטמן. אבל ההתקף גבר. "אינו מגיב על זריקות... הסוף מתקרב", הודיע ד"ר רודיה. הסוף בא ב–22:45, ב–4 באוגוסט 1940.

כיתר החניכים, שמע משה ארנס את הבשורה מפי מפקד המחנה אהרון צבי פרופס ("הבית"רי הראשון" וממייסדי פסטיבל ישראל).

הצלחת לתפוס מיד את גודל האבידה?
"חשתי עצב עמוק, אבל כנער בן 14 לא הבנתי את עוצמת הטרגדיה. את העובדה שהשאיר אחריו חלל ריק. לא היה לו סגן שיבוא באופן טבעי במקומו".

רק הלב המית אותו?
"תזכור שבעת ההיא חל הפילוג באצ"ל. אמרו שאבד עליו הכלח, שאינו מתאים לעידן החדש. זה פגע בו מאוד. אם אומרים שמת מהתקף לב, אפשר גם לומר שמת משיברון לב".

הוא חסר לך...
"הוא חסר לכולנו".

בכניסה לעיירה האנטר שבגרין קאונטי ממתינות מפלסות השלג. בסמטאות שממה לבנה, והיער אפל. עוד רגע ייצאו הדובים. על פי מפקד 2010 חיים בעיירה 502 איש. אבל הסופה הניסה את כולם לבתים.

במזנון של תחנת הדלק אנחנו פוגשים את דניס לוקאס. הוא חי כאן כמעט 50 שנה ושיחה נקשרת בינו לבין ז'בוטינסקי.

סבא שלי מת במקום הזה.
לוקאס: "ספר לי איך".

תוך כדי ביקור במחנה קיץ של נוער יהודי.
לוקאס: "נוער יהודי ומחנה קיץ בטבע? שני הדברים האלה לא הולכים יחד. מה שם המחנה?".

אני יודע רק "האנטר".
לוקאס: "כאן היו שישה–שבעה מחנות אבל לפני 50 שנה נמחקו כולם. על אחד הוקם מגרש חניה, על האחר נבנו דירות והשאר נמסרו לרשות המדינה".

לוקאס וזאב–יאיר רוכנים על ספר הטלפונים. מחפשים משפחה יהודית שאולי תדע משהו. לוקאס אומר שלפני כמאה שנה גרו בהאנטר מאה משפחות יהודיות. כיום יש אחת שהוא מכיר, סלוצקי. "כדאי להחליף איתם מילה", אומר לוקאס, "הם שישה מייל מכאן". המספר לא מתחייג. ג'סיקה מייעצת שפשוט נצא ל"מיין סטריט", אולי נמצא מישהו. אבל ה"מיין סטריט" מייצר בשעות האלה רק שוטר שמאיץ בנו להשאיר את ההיסטוריה לפעם אחרת. תכף יתחדש השלג וייסגרו הדרכים.