יום אחרי שחוק ההסדרה המרוכך עבר בקריאה טרומית במליאת הכנסת נפגשנו עם נוער עמונה, זה שככל הנראה יפונה מביתו בעוד שלושה שבועות. נערים ונערות תמימים וחדורי אידיאולוגיה שדיברו בפתיחות על האהבה הגדולה למקום, על יום הפינוי, על סירוב פקודה, על אלימות, על גבולות החוק ועל זכויות אדם.
השבוע עבר חוק ההסדרה בקריאה טרומית, וככל הנראה יעבור את שאר הקריאות ויאושר. מטה המאבק של עמונה הוא שדחף לחקיקה אבל בסוף נשארתם מחוץ לחוק, והמאחז שלכם יפונה. איך אתם מרגישים לגבי זה?
"חוק ההסדרה הוא בושה", אומר יהודה יוסף פרנק, בן 14.5. הוא נולד בגבעה, ובמשפחתו תשעה ילדים. "והרעיון של נכסי נפקדים, מה זה?! 31 משפחות על ההר בשטח של שישה דונם, בלי בית כנסת, בלי מקווה, בלי גנים - זה גטו. זה רק בשביל שביבי ייצא טוב, שתהיה לו כותרת ראשית שתגיד: עמונה נשארת על ההר. אנחנו לא במשחק הזה".
אוריה יהב (19), בעיצומה של השנה השנייה של שירות לאומי בקריות, מלמדת יהדות בתיכן חילוני: "אם ביבי באמת היה רוצה, הוא היה מוצא דרך להשאיר אותנו". אחותה בת ה־18, עדי, היא תלמידת י"ב בעפרה במגמת קולנוע. היא נולדה בגבעה ומביימת סרט עלילתי על עמונה: "אני דווקא חושבת שזה הישג אדיר, על אף שהפסדנו משהו בדרך. בערב יום כיפור בנט היה פה ואמר לנו שאין סיכוי שחוק ההסדרה יעבור, והנה, הוא עבר טרומית".
מזמור הלל (15), שהגיע לעמונה בגיל שנה, לומד בישיבת מקור חיים ומנגן בחליל וגיטרה. במשפחתו שישה ילדים. "ביבי הוא הבעיה", הוא פוסק. יעל יהב (16) לומדת באולפנת עפרה, נולדה בעמונה, אחת משבעה ילדים, שרה ומנגנת בגיטרה: "בעוד שלושה שבועות תהיה פה מסיבת הודיה גדולה, ריקודים. ככה אנחנו מקווים".
נעם־שבת בת ה־16, אחותו של יהודה, הגיעה לעמונה כשהייתה בת שבעה חודשים. היא מנגנת בחליל. "זה שאומרים לנו שאנחנו גיבורים לא עוזר לנו. אנחנו גיבורים אבל הורסים לנו את הבית. זה כואב שהימין רואה בזה ניצחון", היא אומרת.
עדי: "אני לא מוכנה להיות הקורבן למהלך הזה. היה אפשר להעביר את החוק השלם, בלי לוותר על סעיף 7 (סעיף הנוגע לפסקי דין חלוטים - ק"א)".
אוריה: "אנחנו, כציבור המתנחלים, לא רגילים לבקש. מדי פעם זורקים לנו עצם ואנחנו אומרים תודה. אנחנו צריכים לדרוש. היינו יכולים לדרוש את הכל".
מזמור: "היינו כל כך קרובים להעברת החוק בשלמותו, ואז ברגע האחרון בנט התפרק. אף אחד לא שאל אותנו אם אנחנו מוכנים להיות הקורבן. הקריבו אותי בלי לשאול".
נעם־שבת מסכמת בכאב ובתסכול: "לא התייחסו למה שאנחנו אומרים. הבסיס למה שאנחנו אומרים זה שלא מפנים יישוב יהודי בארץ ישראל".
עמונה הוקמה לפני 21 שנה על ידי קבוצת רווקים מהיישוב עפרה, שראו את ההר הריק והחליטו ליישב אותו. בהתחלה גרו במכולות, וכשהגיעו המשפחות עברו לקרוואנים. כיום יש מלבד בתי המגורים גם בית כנסת, משחקייה, גן ילדים, תלמוד תורה, מעון, מקווה, ספרייה, סניף בני עקיבא ומרכז מבקרים, שמספר את סיפור הריסת תשעת הבתים לפני 11 שנה. לאורך השנים השקיעה המדינה במקום מיליוני שקלים בתשתיות שונות.
על פי הנוער, כבר לפני 15 שנה התחילו הבעיות עם הקרקעות, שהגיעו לשיא בהריסת הבתים לפני 11 שנה ובהריסת כביש הגישה למאחז ובנייתו מחדש. "אחרי כל פעם כזאת היינו בטוחים שזהו, הוסדר הסיפור ואין יותר סכנה, ונשמנו לרווחה", מספרים בני הנוער. אלא שלפני שנתיים פסק בג"ץ כי יש לפנות את המאחז כולו, מאחר שהוא יושב על קרקעות פלסטיניות. "איך התמודדנו? המשכנו בחיים", אומרת יעל. "את לא תשבי עכשיו שנתיים בבית ותבכי".
מטה המאבק נכנס לפעולה אינטנסיבית בחצי השנה האחרונה ודבק בקו אחד: התנגדות גורפת לכל פתרון מלבד הסדרה לכל הבתים ביו"ש הבנויים בשוגג על אדמות פלסטיניות פרטיות, כולל עמונה. רק שהשבוע נשמטה הקרקע מתחת למאבק, כשהחוק עבר ללא הסעיף המדבר על עמונה. יגידו אנשי השמאל ואומר בג"ץ שאתם יושבים על קרקע לא לכם, שאתם גזלנים.
ספיר: "בגלל זה אני רוצה לפצות אותם בכסף".
חבריה מגיבים בחדות ובכעס. אוריה: "אנחנו לא צריכים לפצות אותם. נתנו לערבים חצי מארץ ישראל, וזה עדיין לא הספיק להם אז הם התקיפו אותנו. הם הפסידו במלחמה, שיישאו בתוצאות".
עדי: "בבסיס אנחנו יהודים וזאת הארץ שלנו. אנחנו לא צריכים לפצות אף אחד".
אוריה: "זאת האמונה שלנו, חוקי התורה".
ספיר: "אבל במדינת ישראל יש עוד חוקים!".
אוריה: "זה הגיוני שכבר 15 שנה את לא יודעת מה קורה עם הבית שלך?! אז שיחוקקו חוק!".
אבישג: "מה שהכי נורא זה שמדובר רק ב־4% מהשטח. לכל שאר הגבעה אין אף פלסטיני שדורש את הקרקעות".
עדי מתרעמת על הצביעות, לדבריה, של ארגוני השמאל: "אני משרתת בשירות לאומי, אבא שלי בצבא קבע והתושבים כאן עושים מילואים, אבל זכויות האדם והאזרח שלנו בזבל. הם שמים יותר מדי לב לזכויות האדם של האויבים שלנו ומתעלמים משלנו".
ספיר: "אבל עדיין, הקרקע שלהם. נפגעות זכויות אדם כאן".
יעל מטיחה בספיר: "אז למה את כאן?"
ספיר עונה ברוגע מפתיע: "אני כאן, אבל אני מרגישה שאני צריכה לפצות את הפלסטיני שאני יושבת על האדמה שלו".
בני הנוער כועסים מאוד על ארגוני השמאל שיזמו את העתירה. אבישג: "יש פה אנשים שעוסקים ברשע כל החיים שלהם, והם באים לדפוק אותנו. אני לא מדברת על הערבים אלא על השמאלנים".
נעם־שבת: "למה אני צריכה לפצות אותם? הם אויבים שלי".
ספיר: "את אויבת שלהם".
עדי: "השמאל מגיע מתפיסת עולם שגויה. הם לא למדו את הלקח של גוש קטיף, והם עובדים אצל הערבים ולא אצל העם שלהם".
אבישג: "אני מאמינה שהכל כסף ואינטרסים אישיים. הם מקבלים המון כסף מאירופה בדיוק בשביל זה, ובאופן אישי זה מקדם אותם. אני לא מאמינה שמישהו מהם באמת רוצה להועיל למישהו, לעשות טוב".
מזמור: "אני דיברתי עם יריב אופנהיימר שחושב שבצעד הזה הוא באמת מביא שלום. אני חושב שלא, שהוא חי בסרט".
אבישג: "אני לא חושבת שאופנהיימר באמת מאמין בזה. הם אנשים אינטליגנטיים. זאת התעסקות בלתי נגמרת ברשע. יש לי דודים שהרסו להם את החממות רק בגלל השמאל. משחקים בחיי אדם. עו"ד מיכאל ספרד יושב במשרד שלו ומשחק בחיים שלנו".
ספיר: "ספרד חושב שברגע שהוא ייתן לערבים את הקרקע, הם לא ירצחו אותנו. הוא חושב לטובתנו. גם לטובת הערבים וגם לטובת היהודים. אני לא מסכימה איתו, אבל אני מאמינה שהוא רוצה בטובת העולם".
כולם מסכימים שגם לאחר הפינוי הפלסטינים לא יוכלו לממש את הקרקעות שלהם בגלל מיקום הגבעה - קרוב מדי לעפרה ולהר בעל חצור, מקום בעל משמעות אסטרטגית. "צה"ל לא ייתן להם", הם פוסקים.
אני שומעת הרבה כעס על ארגוני השמאל, אבל הם לא אלה שפסקו שצריך להרוס את היישוב. בג"ץ פסק וקבע שאין אפשרות לדון בסוגיה יותר, ולא ניתן לערער. מה אתם מרגישים כלפי בית המשפט?
עדי: "יש בבג"ץ צביעות שהם אפילו לא מתביישים בה ולא מנסים להסתיר אותה. למשל, ביום שבו דחו את הדחייה של פינוי המאחז קיבלו בקשת דחייה של בדואים. אפילו לא אכפת להם מה יגידו".
יהודה אומר בכעס: "בג"ץ הוא הגוף ששולט כאן במדינה. מעדיף חוקים על פני אחרים, מבטל חוקים של הכנסת. הוא עושה מה שהוא רוצה".
נעם־שבת: "הכנסת צריכה להיות מעל כולם, כי היא היחידה שנבחרה".
מזמור: "לא יכול להית שכשביבי לא רוצה לפנות את עמונה, בג"ץ מכריח אותו".
יעל: "ביבי מפחד שיחזרו המראות של עמונה הראשונה, לפני 11 שנה. הוא לא רוצה פינוי במשמרת שלו".
אתם חושבים על יום הפינוי? מה יהיה פה בעוד שבועיים וחצי? אתם רואים בעיני רוחכם את מראות הפינוי הקודם משכפלים את עצמם, עם הפרשים והאלות שסדקו גולגולות של מפגינים? איך אתם מתכוונים לנהוג, חשבתם על זה כבר?
ספיר: "הכל תלוי בנו: אם אנחנו נלך איתם באלימות, הפינוי יהיה אלים".
אבישג: "אנחנו לא נצא פראיירים".
מזמור: "אנחנו יודעים שיש 15 אלף איש איתנו שיכולים לבוא ביום פקודה".
עדי: "התחושה היא שהעם איתנו. את צריכה לראות מה הולך פה בימי שישי: מביאים מלא עוגות, אתמול היו פה איזה אלף איש בהרקדה. מטה המאבק נערך לקליטת אלפי אנשים ביום הפינוי, יש חממות שהוכשרו לכך ומלא אוכל. אנחנו מקווים שיגיעו המונים".
נעם־שבת: "לעם נמאס מהפגנות. זה לא יהיה כמו בתקופה שאחרי הגירוש מגוש קטיף, שם היה שבר גדול".
עיינה (16), שמשפחתה הגיעה לגבעה לפני שנולדה, מצטרפת לשיחה: "כל הנוער של הגוש היה כל כך מתוסכל, הם באמת האמינו שניתן יהיה לעצור את זה, והם חטפו שוק. הם באו באהבה ובנועם, והחיילים והשוטרים באו בכל הכוח".
יעל: "ובגלל זה כשהם הגיעו לעמונה אז הם היו מפורקים מבפנים, והיו כל כך חמים".
מזמור: "הם הגיעו תמימים, הם לא האמינו שהאלימות תהיה ברמה כזאת".
אבישג: "אולמרט אמר: יש לכם אלות - תשתמשו בהן, אני רוצה לראות דם".
אוריה: "בטוח שיהיו כאן נערי גבעות, אבל בגדול אני בטוחה שזה לא יהיה אלים".
כמעט כל בני הנוער מספרים שביום הגירוש הם יהיו פסיביים, "כמו שק תפוחי אדמה" - ישהו בבתיהם, לא ייצאו ממנו מרצון, וכוחות הביטחון ייאלצו להוציאם כשארבעה מהם אוחזים בידיהם וברגליהם, אבל לא ינקטו אלימות. "בשבתות חיילים אוכלים אצלנו, אנחנו לא נרביץ להם", הם מסכימים, "לחיילים לא, אבל יס"מ זה משהו אחר". נוער עמונה רואה ביחידת המשטרה המיוחדת גורם אלים ש"בא לפוצץ". אין להם אמפתיה כלפיה.
אבישג: "אני לא בהכרח מסכימה. נכון, החייל שבא לפנות אותי פחות אשם ממי שנתן לו את הפקודה לעשות את זה, אבל הם אנשים מבוגרים ואחראים למעשיהם, ואני מצפה שהם יסרבו לבצע את הפקודה הזאת".
מזמור: "גדוד נצח יהודה היה פה עכשיו וקיפלו אותו, כי המפקדים שלו פחדו מסירוב פקודה המוני. אם רוב העם ורוב הצבא יגידו את זה, זה לא יקרה. יש לזה כוח. ראיתם איך עצרו את שני אלה שחילקו פלאייר מטופש שקרא לסרב. דיברו על יד קשה נגד התנגדות".
מזמור: "אנחנו חיים בעמונה, בתל אביב אף אחד לא איתנו. השמאל בכלל לא מודע למה שקורה פה, לאמת. הם ניזונים מהתקשורת השמאלנית".
ואחרי שישקע האבק והכל ייגמר, מה תעשו? איפה תהיו ביום שאחרי הרס עמונה?
עדי: "אין סיכוי שאנחנו, כנוער, נשלים עם הגירוש. ננסה לעלות לכאן שוב, עוד פעם ועוד פעם".
עיינה: "אני בעד".
שאר הנערים והנערות מהנהנים. אבישג טוענת שיש להישאר מאוחדים גם לאחר הגירוש מהגבעה; מזמור פסימי יותר, ואומר שהחבורה תתפרק ללא ספק.
אבישג: "אני ממש מקווה שנצליח לחזור לפה. כמו שחזרו לחומש ולשא־נור, כמו גוש עציון שגורשו ב־48' ואחרי ששת הימים חזרו והקימו אותו מחדש. זה כוח העקשנות, ואף אחד לא יותר עקשן מאיתנו, גם כשלכאורה זה נגמר".
חייתם פה רוב חייכם. למה תתגעגעו הכי הרבה?
עיינה: "זה יישוב נורא מיוחד, כל אחד כאן בווייב אחר, ומכילים את כולם. אני הכי אתגעגע להרים, למרחב שאפשר להסתובב בו שעות".
נעם־שבת: "לפשטות של כולם. אין כאן פוזה, אין כאן וילות. כולם בקרוואנים. זה כפר קטן".
עדי בוחרת לתת דוגמה כדי להמחיש מה כל כך מדהים בקשר בין האנשים בעמונה: "ביום שישי כל משפחה עושה המון מסלט אחד, חומוס, מטבוחה או חילבה, ואז עוברת בין הבתים ומחלקת לכולם. אני גם אתגעגע לפינת הערסלים שליד מגדל התצפית, לשלווה האמיתית שיש בה".
אוריה: "אני אתגעגע לחורפים המושלגים, כשנופל החשמל וכל אחד מאלתר איזו מזחלת, גם המבוגרים, וגולשים למטה. כל החיים שלי חייתי פה, כל זיכרונות הילדות שלי, המחנות, הכל. וגם לתחושת החופש הזאת, שבה הילדים מסתובבים חופשי ביישוב, שלא צריך לדאוג להם".
ספיר: "כולם מסתכלים עליך כאילו אתה הילד שלהם".
בלי לתכנן ובאופן מקרי לחלוטין, מי שמונה מטעם מועצה אזורית מטה בנימין לטפל בנוער הוא רכז הנוער המיתולוגי של נוער גוש קטיף בזמן הגירוש, דורון גלבוע. "התחושה דומה לתחושה לפני הגירוש מהגוש", הוא מספר, "תחושה שהולך לקרות משהו ממש מפחיד ולא ברור, שנלחם בערכים שלך. זה לא דוח משוטר תנועה, זאת מערכת שפועלת נגדך ונגד מה שאתה מאמין בו.
"הנוער של עמונה יותר חכם מהנוער של הגוש. הם, בניגוד אלינו, מודעים לאפשרות של גירוש. בגוש חיינו כל הזמן בתחושה של 'היה לא תהיה'. אני עצמי קלטתי שמגרשים אותנו רק יום לפני.
"יש מצבים בחיים שאי אפשר להתכונן אליהם. בשכל כל הנערים האלה מוכנים. ברגש - זה עניין אחר. כי החבר'ה האלה יודעים את האמת, וההתנגשות הזאת תהיה קשה מאוד". גלבוע מתחייב להיות בקשר עם בני הנוער גם לאחר הפינוי: "אני מחויב אליהם בלב", הוא אומר.