פרויקט מיוחד במעריב: 100 האנשים שהשפיעו על חיינו בשנת 2016.
31. יצחק אברכהן - מנכ"ל שופרסל / יהודה שרוני
שופרסל הייתה אחד הגופים העסקיים שנפגעו יותר מכל במחאה החברתית שפרצה ביולי 2011. באותה תקופה שלט נוחי דנקנר באי.די.בי, ורשת המרכולים הואשמה בחזירות ובגביית מחירים מופרזים על מוצריה, מה שהעלה את יוקר המחיה ופגע בצרכנים. העובדה שהחברה נשלטה בידי הקונצרן שנקלע לקשיים לא הועילה. מי שהוביל מאז את התפנית במדיניות העסקית של החברה הוא המנכ"ל איציק אברכהן, שראה לנגד עיניו את טובת הצרכן והנהיג מהלכים פורצי דרך.
אברכהן נמנה עם רשימת המשפיעים במשק ולו בזכות העובדה שהטרנד העסקי החדש, טרנד המותג הפרטי שאותו הוביל, אומץ גם ברשתות שיווק נוספות. הכוונה היא ליכולת לשווק מוצרים תחליפיים למיניהם, החל בתחום המשקאות והגבינות הצהובות וכלה בבשר איכותי ובמוצרים לתינוקות. התנאים שהמותג מתחייב להם הם איכות, כשרות ושקיפות בנוגע ליצרנים.
בתקופה האחרונה שולבו, בין השאר, גם מוצרים לתינוקות כגון טיטולים ותחליפי חלב, תחום שאליו שום רשת שיווק לא העזה להיכנס בשנים האחרונות. מובן שהמתחרים לא הקלו על המהלך וניסו להטיל ספק באיכות תחליפי החלב, אך ללא הועיל. לצורך החדרת המותג הפרטי לשוק הישראלי לא היסס אברכהן להתעמת עם יצרני מזון חזקים כמו דן פרופר מאסם. בסופו של דבר, זה הצליח. כמו כן, דרש מנכ"ל שופרסל שגם אסם תתגייס ותתרום למאבק ביוקר המחיה באמצעות הורדת מחירים. המנכ"ל הצהיר יותר מפעם אחת כי מוצרי המותג הפרטי לא רק איכותיים, אלא מוצעים במחירים הנמוכים ב־20%, ולעתים אף יותר, ממחירי השוק הממוצעים.
לא מפתיע, אם כן, שהמותג הפרטי צובר תאוצה. חלקו במכירות הרשת נאמד ב־20% מסך המכירות של הקבוצה. נוסף לכך הצטרפה הרשת למגמת המכירה המקוונת ברשת, מהלך שגם הוא התחזק בשנה האחרונה.
המכירות באתר האינטרנט הן רק בראשית דרכן, ולא אחת מתגלות תקלות במערך ההפעלה. מנכ"ל שופרסל הסביר כי מדובר בתקלות זמניות, והתחייב להפיק לקחים ולתקן את הליקויים במהלך 2017. כך או אחרת, המותג הפרטי, השיווק הישיר, הורדת המחירים מצד היצרנים ועוד, משפיעים על סעיף המזון שבמדד המחירים לצרכן. בחודש נובמבר הוא ירד ב־0.4% והשלים ירידה של כ־4% במרוצת השנה האחרונה. ככל שהתחרות מתגברת, כך המחירים יורדים.
אברכהן הצליח לשכנע את דירקטוריון שופרסל בדבר הצורך לשנות את האסטרטגיה ולפנות יותר לצרכן, אך הוא עדיין לא זכה להדליק משואה כמו רמי לוי. אף שגופים עסקיים נוספים החלו לחקות את שיטת שופרסל, לא כל רשתות השיווק שרדו את המחאה החברתית. חלקן, כמו רמי לוי, ספגו הפסדים. אחרות, כמו קבוצת מגה, שנמכרה ליינות ביתן, קרסו לחלוטין. ולמרות זאת, אסטרטגיית “עם הפנים ללקוח" אולי יקרה מאוד בטווח הקצר, אך בהחלט מתגמלת בטווח הארוך.
לזכותו של בעל הבית החדש של אי.די.בי אדוארדו אלשטיין ייאמר שהוא גילה את האיפוק הנדרש כדי לסייע לאברכהן לזכות באמון שהיה זקוק לו כדי להוביל את השינויים יוצאי הדופן. האמון בא לידי ביטוי במהלך נוסף מצד הבעלים - אלשטיין השלים בחודש האחרון את קניית חלקם של השותפים, קבוצת ברונפמן פישר, וכעת הוא בעל הבית היחיד בשופרסל.
השיפור הדרמטי במצבה העסקי של שופרסל מתבטא גם בתחזיות האנליסטים, שממליצים יותר ויותר על קניית מניותיה. בעקבות כך צפויה החברה לחדש את מדיניות חלוקת הדיבידנד במזומן בשנה הבאה. לאחר כמה שנים של השקעות, ייהנו מהמאמץ לא רק לקוחות הרשת, אלא גם בעלי המניות שיקבלו סוף־סוף תמורה ממשית.
32. רנ"צ רוני אלשיך - מפכ"ל המשטרה / אלון חכמון
שהסערה שהתחוללה במשטרה, וקדמה למינויו של רנ"צ רוני אלשיך למפכ"ל, אפשרה את כניסתו החלקה יחסית לתפקיד. רצף של קצינים בכירים שנחשדו והורשעו בשורה של עבירות מין והטרדות מיניות תוך ניצול יחסי מרות בתקופת קודמו, רנ"צ בדימוס יוחנן דנינו, פגע קשות בתדמיתה של המשטרה ובאמון הציבור בה.
מ"מ המפכ"ל, ניצב בדימוס בנצי סאו - שנשאב לתפקיד בשעה שגל פיגועי טרור יחידים הכה קשות בביטחון האישי של תושבי המדינה בכלל ובביטחונם של תושבי ירושלים בפרט - הצליח לתת מענה ראוי ביותר. תפקודו של סאו הצליח להשתיק אפילו את קול הצעקה שקמה עת החליט השר לביטחון פנים גלעד ארדן למנות את תא"ל גל הירש לשוטר מספר אחת. ההחלטה לא יצאה בסופו של דבר אל הפועל לנוכח מידע שקיבל השר ארדן מראש אגף חקירות ומודיעין (אח"מ) במשטרה, ניצב מני יצחקי, על חקירה חוצת ימים המתנהלת נגד הירש והעסקים שבבעלותו.
מינויו של אלשיך, סגן ראש השב"כ, מתנחל, חובש כיפה ודמות שברחוב הציבורי לא הכירו, לוותה בהרמת גבות מצד רבים, למעט אנשי הביטחון, שבירכו על ההחלטה. אלשיך (54) נשלף מהשב"כ לאחר 27 שנות שירות, כשהוא מכוון לעבר תפקיד ראש השב"כ, אולם לאחר הרהורים קצרים החליט להמר על המדים הכחולים.
לדבריו, "ויתרתי על הרעיון להתמנות לתפקיד ראש השב"כ, גם אם ראש הממשלה והשר לביטחון פנים מרגישים שהבטיחו לי אותו. התאהבתי במדים הכחולים, ואני כל כולי מכוון להצעדת המשטרה קדימה".
הוא נולד בירושלים לאב יוצא תימן שעלה ארצה במבצע כנפי נשרים, ולאם שנולדה וגדלה בעיר העתיקה, בת למשפחה של עולים ממרוקו. בגיל צעיר עבר עם משפחתו לקריית ארבע, למד בישיבת בני עקיבא נתיב מאיר, סיים את לימודיו כבר בגיל 16, ועבר לישיבת מרכז הרב. הוא בעל תואר ראשון ושני במדעי המדינה, שאותם השלים באוניברסיטת חיפה ובאוניברסיטת תל אביב, בהתאמה. את שניהם סיים בהצטיינות יתרה.
ב־1981 התגייס לצנחנים, ובתפקידו האחרון שימש סגן מפקד גדוד הנחל המוצנח. ב־1988 הצטרף לשב"כ ומילא שם תפקידים רבים. בספטמבר 2015 מינה אותו השר ארדן לכהן כמפכ"ל המשטרה, אולם כניסתו התעכבה עד לסוף דצמבר באותה שנה, מאחר ששבר את רגלו. האירוע הראשון שקידם את פניו היה פיגוע הירי בבר "הסמטה" ברחוב דיזנגוף בתל אביב. המחבל נשאת מלחם הצליח תחילה לברוח לכפרו ערערה, ורק בחלוף כשבוע חוסל בידי צלפי ימ"מ. אלשיך החליט לעשות סדר, לדבריו, בכל הקשור לחשיפה בכלי התקשורת, וכבר בראשית דרכו אסר על קציני משטרה, לרבות מפקדי תחנה, להתראיין אלא באישור דוברים.
מפכ"ל המשטרה ידוע כמי שמציב יעדים ומטרות, ובונה מערך מושלם ומורכב לשנים הקרובות. לדבריו ולשיטתו, הציבור והארגון הם הראשונים במעלה. הוא יזם מפגשי קהילה־משטרה, ולמד מהציבור על הנושאים המעיקים עליהם ומדירים שינה מעיניהם. נתונים אלו שינו את החשיבה במשטרה וחייבו את הקצינים למלא שאלונים ולעבור בדיקות פוליגרף.
אלשיך כשל בלשונו באמירה הנוגעת לתלונות אנונימיות על עבירות מין, שאותן, לדבריו, אין טעם לחקור. אולם חודשיים לאחר מכן תיקן את העניין והבהיר את כוונתו, שלדבריו לא הובנה כהלכה. הוא אינו נבהל מהביקורת ומחצי האש שהופנו לעברו. אלשיך מאמין בדרכו ומפגין נאמנות לקצינים בכירים שהוא סומך עליהם ושאפשר להוכיח מעל לכל ספק כי לא דבק רבב בהתנהגותם. הדוגמה הראויה לכך היא הגיבוי שנתן להישארותו של ניצב רוני ריטמן בתפקיד ראש יחידת העילית של המשטרה, להב 433, חרף תלונות נגדו על מעשים מגונים והטרדה מינית של קצינה בארגון.
תוכנית מנע, שיוזם המפכ"ל בימים אלה בשיחות עם סגל הפיקוד הבכיר שלו, אמורה לצמצם באופן ניכר את מעורבותם של ראשי רשויות בביצוע עבירות של שוחד, מרמה והפרת אמונים בתקופת כהונתם. על פי התוכנית המוצעת, מתכוון המפכ"ל להצמיד לכל ראש רשות קצין בכיר מאגף החקירות והמודיעין של המשטרה לתקופת הכשרה, כדי שילווה אותו בהתנהלות היומיומית וידריך אותו כיצד להימנע מביצוע עבירות בתחום טוהר המידות ועבירות פליליות נוספות.
33. יוסי כהן - ראש המוסד / בן כספית ואלון בן דוד
בסיפור מינויו של יוסי כהן לראשות המוסד חבוי פרדוקס. המינוי התקבל בניגוד מוחלט להמלצת ראש המוסד המכהן תמיר פרדו. כהן חצה ראשון את קו המטרה בפוטו פיניש, תוך הפיכת הקערה על פיה בשנייה האחרונה ממש. בדרכו לשם הוא חרג הרבה מעבר לתחום שבו אמור לשוטט בכיר במערכת הביטחונית הכמוסה ביותר בישראל. הוא התנחל בבית ברחוב בלפור, ובעקבות זאת גם בלבבות דייריו. הוא הפך לעושה דברה של הגברת נתניהו ונועץ בה בכל אשר ייצא ויבוא, ובעיקר יטוס לחו"ל. לא התנהגות המצופה מאנשי מוסד, שב"כ או צה"ל.
מצד שני, בסופו של יום, מדובר בבית ספר לגיוס סוכנים תחת אש, בהפעלתם ברגע האמת ובהצלחה. ביום מינויו של ראש המוסד ידע כהן שהפור נפל ושהוא הפסיד את התפקיד. ל־נ', סגנו של ראש המוסד פרדו, כבר נרמז להכין את החליפה. רק אז, ברגע האחרון, הופעלו הנכסים האסטרטגיים שצבר כהן בתקופת היותו יועץ לביטחון לאומי, והמשימה הוכתרה בהצלחה. שורה תחתונה: כהן הוכיח, במהלך גאוני אחד, עד כמה הוא ראוי לתפקיד, וגם למה לא.
חובה להוסיף: לא מדובר במינוי מופרך. להפך. לכהן יש אוהבים רבים ושונאים לא מעטים, אבל אין חולק על כך שהוא איש מקצוע מיומן ומוכשר, רב ניסיון וקסם, מתוקתק ומלוקק מכף רגל ועד ראש. לא מישהו שיעשה בושות. השאלה החשובה ביותר היא עד כמה יחוש מחויב לממוניו, עד כמה יהיה אסיר תודה לגורמים שהפכו את הקערה על פיה ברגע האחרון והפכו אותו לראש המוסד. אנשים שמכירים אותו סבורים שהשאלה מיותרת. כהן, כמו שני קודמיו, יגיד לבוס מה שהוא חושב ולא יעשה הנחות. הוא גם לא יהסס להתנגד או לדחוף קדימה בכל הכוח ולא יעשה חשבון. ככה זה במוסד, מספרים המספרים, אחרי שהשתמשת בסוכן זר והשגת את המטרה, אתה לא מביט אחורה, וממשיך הלאה.
הופעתו המוקפדת יחד עם נועם ההליכות עשויים ליצור רושם מטעה. תחתיהן מסתתר איש מבצעים קשוח ויצירתי, שמרגיש בבית גם במחוזות אפלים. כמו כל קצ"א (קצין איסוף) טוב, והוא אחד הטובים שהיו, הוא יודע ליצור את תמונת המציאות שתנעם לאדם שעומד מולו ולהוציא ממנו בדיוק את מה שהוא צריך. שאפתן מאין כמוהו. הוא לא בא להעביר קדנציה שקטה בתפקיד היוקרתי, אלא להיבנות בו. איתות לכך אפשר היה לקבל בחיסול החודש בתוניס, המיוחס למוסד.
לפני שנה מונה בהכרזה דרמטית של ראש הממשלה, וקיבל לידיו ארגון מנומנם משהו. מהלכיו הראשונים בתפקיד היו להוסיף למבנה הארגוני שהקים קודמו תמיר פרדו עוד כמה מפקדי מערכות ולערוך סבב מינויים. אחת הבעיות של כהן היא המחסור באנשים כמוהו בארגון, עם תעוזה ואוריינטציה מבצעית חזקה. אחד האתגרים שלו הוא לאתר כאלה ולקדם אותם. המשימות העיקריות שלו ברורות: הוא האיש שצריך לנטר את ההתפתחויות באיראן ולוודא שהיא לא מזנקת לעבר יכולת גרעינית צבאית. הג'יהאד העולמי הוא איום ממשי על מטרות ישראליות ויהודיות בעולם, והוא נמצא גם על גבולותינו. יחד עם צה"ל, המוסד בראשותו צריך גם לפגוע בהתעצמות של חיזבאללה ולמנוע העברה של נשק אסטרטגי ללבנון.
במקביל הוא גם שר החוץ של ישראל למדינות שאיתן אין יחסים דיפלומטיים (תחת שר החוץ האמיתי, עו"ד יצחק מולכו), וככזה, הוא אמון גם על איתור הזדמנויות ולא רק סיכונים. התפרקות המדינות באזור והמלחמה בסוריה סידרו מחדש את המזרח התיכון ומזמנות לישראל הרבה שותפויות חדשות ויחסים אינטימיים שלא היו כמותם עם המדינות הסוניות המתונות.
כמו כל מי שרואה את ההזדמנויות, גם כהן מבין שהיכולת לנצל אותן תלויה במוכנות של ישראל להתייחס לבעיה הפלסטינית. הוא לא יהווה מכשול להסדרה מול עזה. מעליו ניצב ראש ממשלה שלעולם יעדיף אי עשייה על עשייה. אם ירצה כהן להשאיר אחריו מורשת מבצעית מהדהדת - הוא יצטרך להפעיל את כל קסמיו על נתניהו כדי לקבל אישור לפעולות נועזות. הוא אדם זהיר, אבל בעולם המורכב והטכנולוגי של המאה ה־21, גם זהירים עשויים להיכשל. יש הזוקפים לחובתו את המהלכים שנקט כדי להבטיח את מינויו לתפקיד ראש המוסד. אבל כדי להיות ראש ארגון ריגול לא מספיק להיות רשג"ד מצטיין בצופים. איש מודיעין ששואף לפקד על ארגון ביון חייב להיות כזה שמבין את הסיטואציה שבה הוא נמצא, מזהה מי המושכים בחוטים ומה המהלכים הנדרשים כדי להשיג את מטרתו. המבחן העליון בתפקידים האלו הוא מבחן התוצאה. כהן הצליח בהשגת המינוי - עכשיו ייבחן אם גם יביא תוצאות בתפקיד.
34. נדב ארגמן - ראש השב"כ / אלון בן דוד
אין הרבה חסד בשירות בשב"כ: כל פיגוע נתפס ככישלון, ורובנו מקבלים כל הצלחה סיכולית כמובנת מאליה, מתוך ציפייה שהארגון יידע להביא מאה אחוזי הצלחה. לנדב ארגמן לא היה אפילו יום אחד של חסד. הוא נכנס לתפקיד בחודש מאי האחרון, בעיצומה של תופעת פיגועי הבודדים. התופעה אומנם נמצאת בירידה מתמדת, אבל האתגר המרכזי שעדיין עומד לפתחו הוא לפתח כלים יעילים להתמודד איתה.
עשור לאחר שהשב"כ וצה"ל הצליחו להכריע את הטרור הפלסטיני המאורגן, פרצה לחיינו תופעת המחבלים הבודדים. אינדיבידואלים, ברובם צעירים, ששום ארגון לא עומד מאחוריהם, החשופים ברשת לתכנים אולטרה־ אלימים (שלרוב לא קשורים כלל לסכסוך הישראלי־פלסטיני), ושבעיניהם הפיגוע הוא דרך לביטוי אישי ומוצא עטור תהילה מחיים של תסכול.
ב־16 החודשים האחרונים נתקלנו ביותר מ־300 כאלה: לא מספר קטן, אבל גם לא המונים. האוכלוסייה הפלסטינית מריעה להם ברובה, אבל לא מצטרפת לפיגועים, הודות למדיניות נבונה של צה"ל. גם הארגון החמוש הגדול בשטחים - התנזים - נמנע מלהצטרף לפיגועים, והשב"כ מצליח למנוע מארגוני הטרור הממוסדים להרים ראש ולהקים תשתיות יעילות.
אבל השב"כ עדיין מתקשה באיתור מוקדם של המחבלים. פה ושם יש מעצרים או ביקורים ליליים במשפחות שבניהן הביעו רצון להפוך לשהידים. על רובם של המחבלים שפגשנו בשנה האחרונה לא הייתה התרעה מוקדמת, ורק בדיעבד התגלו ההתבטאויות הקיצוניות שלהם ברשת החברתית. הם נחשפו רק כשהניפו את הסכין.
אחד הצעדים הראשונים שעשה ארגמן בשב"כ, שעשוי לשפר את ההתמודדות עם התופעה, הוא מיזוג של יכולות הסייבר, הסיגינט והטכנולוגיה לאגף אחד. כמו רוב ארגוני המודיעין בעולם, גם השב"כ נשען יותר ויותר על מודיעין אלקטרוני - כרבע מאנשי הארגון הם טכנולוגים, והאתגר הוא לא לאבד את היכולות חסרות התחליף של המודיעין האנושי - היומינט.
הרשת תמשיך להיות מוצפת בתכנים אסלאמיסטיים רדיקליים, ולעולם יימצאו מספיק צעירים שהתכנים האלה ידחפו אותם לעשות מעשה. זה נכון בשטחים וזה נכון גם בקרב ערביי ישראל. כאן מצליח השב"כ, ברוב המקרים, לשים את ידו על אלה המתפתים לתעמולה של דאע"ש ולעצור אותם בטרם יעזבו את הארץ. הוא עושה את זה מבלי לנכר את האוכלוסייה הערבית כולה, שגם היא מוטרדת מהחדירה של המסרים הרעילים של "המדינה האסלאמית" לבני הדור הצעיר.
אי אפשר לכנות את מה שקרה כאן בשנה וחצי האחרונות בשם אינתיפאדה. בניגוד לשתי האינתיפאדות הקודמות, הפעם ההתמודדות היא לא עם החברה הפלסטינית כולה, אלא עם בודדים מתוכה, אף שהם לא מעטים. אבל החילופים בהנהגה הפלסטינית, שיקרו במשמרת של ארגמן, לא מבשרים טובות. בין אם יחליט לפרוש ובין אם הבריאות תכריע אותו, עזיבתו של אבו מאזן עשויה לפתוח מאבק ירושה שבו ישתתפו הגורמים החמושים בשטחים, והמטרה, כמו תמיד, תהיה ישראל.
באופן מסורתי מסתכל השב"כ על העולם דרך הקשית הצרה של סיכול טרור. הנטייה הטבעית של השירות היא לנקוט את כל הצעדים שיפריעו לטרור, גם אם זה פוגע באוכלוסייה רחבה. גם ארגמן יודע שהוא ייבחן על הטרור, אבל נדמה שהוא פתוח יותר מקודמו לשיקולים רחבים. הוא לא יתמוך ביוזמה להסדרה מול עזה (נמל), אבל גם לא יתעקש על צעדי ענישה רחבים שידחפו עוד פלסטינים למעגל האלימות.
הוא מינוי של בנימין נתניהו, אבל הוא לא מאנשיו. יוצא היחידה המובחרת שגדל בקיבוץ חמדיה, לא מונה לתפקיד בגלל אג'נדה פוליטית, אף שהיה ראש הארגון היחיד שתמך בדחיית פינוי עמונה. הוכחה ראשונה לביטחון העצמי שלו הייתה במהלך שצמצם דרמטית את מלחמות האגו מול אגף המודיעין של צה"ל. הוא עושה רושם של מי שלא מהסס לעמוד על דעתו, גם אם היא שונה מרוח המפקד.
בניגוד לרוב קודמיו, ארגמן לא בוגר המגזר הערבי בשירות. את רוב שירותו עשה באגף המבצעים, שם גם למד את מלאכת סיכול הריגול. אולי זו הסיבה שבזמן הקצר שהוא בתפקיד הוא ריכז והעצים את המאבק בריגול זר. ישראל נתונה היום למתקפות ריגול מתמידות של רוסים, סינים, איראנים ועוד. עולם הסייבר פותח מגוון של אפשרויות לשירותי הריגול בעולם - וכולם פועלים כאן. עבודת הסיכול הופכת למורכבת הרבה יותר.
כאב ראש נוסף שלו הוא אבטחת התעופה. ארבעה מטוסים הופלו ברחבי העולם בשנה האחרונה, והאיום הוא ממשי מאוד. במרבית שדות התעופה בעולם אין שום קושי להחדיר פצצה למטוס. רובנו מסתכלים על חברות התעופה הישראליות כעל הדבר הכי בטוח בעולם - העבודה של ארגמן היא לממש את התחושה הזאת. גם הוא זוכר את אמירתו של עמי אילון, שעל שלושה דברים ייפול ראש שב"כ: רצח ראש ממשלה, פיצוץ שגרירות ישראלית והפלת מטוס.
35. ארז ויגודמן - נשיא ומנכ"ל חברת טבע / הדר חורש
ארז ויגודמן (57) היה אמור להיות איש השנה 2016. בתחילת השנה הוא עוד עמד על קו הזינוק. פחות משנתיים מאז הגיע לחברת טבע, החלה תוכנית ההתייעלות שהנהיג בחברה להניב תוצאות. שיעורי הרווח נסקו, המניה טסה בבורסה, בתוך החברה ומחוצה לה דיברו על שובם של הימים הגדולים, שבהם טבע הכתה את התחזיות מדי רבעון, ותרופות מקוריות ובלעדיות הגדילו את הכנסותיה.
אבל 2016 היתה אחת השנים הקשות של ויגודמן, ולראשונה מאז מונה לתפקיד מנכ"ל החברה הישראלית־גלובלית צצו מכל עבר שאלות הנוגעות לעתידו בחברה. מעמדו של ויגודמן, לפחות בינתיים, איתן, ואם לא יהיו הפתעות בהמשך, הוא צפוי להוביל את טבע גם בשנה הבאה. אבל בטבע שום דבר אינו מובן מאליו.
ב־2014 הגיע ויגודמן ללשכת מנכ"ל טבע על תקן של מושיע. כשהוצע לו התפקיד, הוא ידע היטב מה נדרש כדי לחלץ את החברה מהבוץ. שתי ההתמחויות העיקריות שלו, שבזכותן קנה את שמו הטוב כמנהל, הן תוכניות התייעלות ומיזוגים. הוא החל את דרכו בעולם העסקי כרואה חשבון במשרד סומך־חייקין, ושם התקדם במהירות לעמדה בכירה. במשרד רואי החשבון איתר את ויגודמן מיכאל שטראוס, בעליה של חברת המזון, שחיפש מנכ"ל במקומו של עמיקם כהן, שפרש. ויגודמן לא היה איש תעשייה, אבל שטראוס חיפש איש פיננסי שיידע להוביל את המהלך הגדול שתכנן באותה עת. ויגודמן הוביל את המיזוג הגדול בין חברות המזון שטראוס ועלית, והייתה זו מלאכה מורכבת.
ההצלחה בשטראוס לא נעלמה מעיניו של איש העסקים נוחי דנקנר, שהיה באותה תקופה בשיא הצלחתו. דנקנר צפה עתיד גדול לחברת מכתשים אגן, אבל הוא חיפש מישהו שינער אותה ויחלץ אותה מהדפוסים המיושנים שדבקו בה. לאחר 12 שנים בשטראוס, ויגודמן עבר למכתשים אגן והגה תוכנית התייעלות מקיפה, ששיפרה את רווחיות החברה.
גם בטבע הפעיל ויגודמן תוכנית התייעלות נרחבת, שהניבה תוצאות.
אולם התפנית העיקרית שהוא חולל הייתה באסטרטגיית הצמיחה של החברה. ויגודמן הבין שכדי להביא לתוצאות מהירות, על טבע לבצע מיזוגים ורכישות שיחזירו אותה למרכז הזירה בענף. יעד ההשתלטות הראשון היה המתחרה המיתולוגית, חברת מיילן, אולם המהלך כשל, לנוכח התנגדותם של בעלי המניות בחברה, ובראשם היו"ר הנמרץ רוברט קורי. ויגודמן ביצע תפנית מפתיעה ורכש מענקית התרופות אלרגן את חטיבת התרופות הגנריות שלה, אקטוויס, בעסקת ענק ששווייה 35 מיליארד דולר - סכום הדומה לשווי הנוכחי של טבע כולה. השוק הריע למנכ"ל הנועז שידע להסביר כיצד תשנה העסקה החדשה את טבע ותצעיד אותה לעבר שיאים חדשים.
אולם השנה האחרונה היתה שנת בחירות בארה"ב. טבע, כמו חברות אחרות בענף, נתקלה ברוחות נגדיות עזות.הילרי קלינטון התחייבה להילחם במחירי התרופות הגבוהים באמצעות הפחתת המונופולים בענף. הדבר פגע בשווי המניות של חברות התרופות, והכניס את מנהלי החברות לעמדות התגוננות. טבע עצמה החלה לסבול מאובדן המונופול שלה על התרופה המקורית שפיתחה לטיפול במחלת הטרשת הנפוצה, הקופקסון. חברת ענק שנרכשה ביוזמת ויגודמן במקסיקו, תמורת 2 מיליארד דולר, התבררה כמקח טעות. ואם לא די בכך החלו משקיעים לפקפק בתועלת שצמחה לטבע מעסקת הענק עם אקטוויס.
ויגודמן סוגר את השנה הקשה כשהוא נאלץ להציג הרבה הסברים ומעט הישגים. בינתיים, דירקטוריון החברה עומד מאחוריו: המהלכים ארוכי הטווח שיזם צפויים להניב בקרוב תוצאות, וייתכן גם שהאווירה הכללית בענף תשתנה לטובה לאחר מינוי הנשיא החדש בארה"ב. נטל ההוכחה עדיין מוטל על כתפיו.
36. סמל אלאור אזריה - החייל היורה / נועם אמיר
ב-24 במרץ 2016 הפך חייל אחד מחטיבת כפיר מדינה שלמה. כדור שירה סמל אלאור אזריה לראשו של המחבל עבד אל־פתאח א־שריף בתל רומידה בחברון היה אמור להיות כדור אחד נוסף מתוך מאות הכדורים שנורו בגל הטרור שפוקד אותנו מאז ספטמבר 2015. אלא שהכדור של אלאור אזריה הרעיד את המדינה, את המערכת הצבאית, הפוליטית, התקשורתית והמשפטית, ויש שיאמרו את החברה הישראלית כולה.
בארבעה בינואר יכריע הרכב השופטים בראשות אל"מ מיה הלר אם החייל אלאור אזריה הרג מחבל מתוך רצון לנקמה על שניסה לרצוח את חברו או שמא ירה באופן חוקי וסובייקטיבי מנקודת מבטו, לאחר שזיהה איום, כפי שטען בקו ההגנה שלו. הכרעת השופטים תסגור פרק שטלטל מדינה שלמה והביא אלפים בחברה הישראלית בפעם הראשונה למצב שבו הם מערערים על הארגון המוערך ביותר מאז קום המדינה - צבא ההגנה לישראל.
מעולם לא היה נתון רמטכ"ל להתקפות חסרות רסן של הציבור על פרשה שבה הכריע ערכית כי חייל צה"ל טעה. מעולם לא הושפל שר ביטחון מכהן שקבע מעל במת הכנסת כי החייל סרח, ומעולם לא הייתה התגייסות עוצמתית כל כך סביב חייל צה"ל שעבר עבירה פלילית על פי החלטת הפרקליטות והמשטרה הצבאית החוקרת.
החברה הישראלית דרשה לזכותו, ואף התגייסה ותרמה מאות אלפי שקלים לצורך הגנתו המשפטית. השיח הקשה סביב הפרשה העלה שאלה חשובה. האם חייל צה"ל, לוחם, שהמדינה שלחה אותו להגן על יישוב יהודי בלב אזור פלסטיני מעורר מחלוקת וטעון, וחיסל מחבל צריך לעמוד לדין פלילי? הוויכוח הנוקב על השאלה היכן עובר הקו בין גיבוי לחיפוי ולשיסוי התנהל בעיקר ברשתות החברתיות ובתקשורת, בעוד הצבא מבהיר כי בין שורותיו הנושא ברור ואין עליו עוררין.
אלאור אזריה מתח את גבולות השיח במדינה בשנה האחרונה. מאז הכדור שירה בחג פורים האחרון, מדינה שלמה נקרעת בוויכוח חסר תקדים על ערכיות, על שמאל וימין, על מערכת צבאית, שללא כל קשר לתוצאה כשלה בניהול האירוע.
אחת המחלוקות הגדולות בוויכוח סביב פרשת אזריה נובעת מכך שהחברה הישראלית לא מצליחה להבין, ואולי בצדק, כיצד דווקא לבחור כאזריה קרה מקרה שכזה. ילד שגדל בבית טוב, חונך לאהוב את המדינה ולתרום לה, נלחם להגיע ליחידה קרבית ובדרך נפל מכמה גיבושים של יחידות מובחרות. לבסוף הגיע להיות לוחם בחטיבת כפיר. אזריה הוא בסך הכל חייל שגדל בבית שבו אביו, פנסיונר של מערכת הביטחון, חינך אותו לאהוב ולכבד את המערכת ולתרום לה.
אם כך, כיצד ייתכן שחייל שכזה, שזכה להערכה גדולה והצטיין, מחליט באחת, בלב זירת פיגוע, למסור את קסדתו לחברו, לדרוך את נשקו האישי ובלחיצה קטנה על ההדק להחריב עליו את עולמו.
כאן נשאלת השאלה: האם מדובר בחטא הריגה של לוחם בצה"ל או בטעות שרשרת של מערכת שלמה? סביר להניח שאזריה לא התעורר בבוקר והחליט להרוג, אלא שברגע אחד הוא עשה את טעות חייו וירה למוות במחבל מנוטרל.
תוצאת המשפט תשקף יותר מכל את הקרע שנוצר במדינה. אם יורשע, יימצא מאחוריו עדר שיאמר כי חוק הוא חוק. אם יזוכה, יימצא מאחוריו עדר שיטיל אימה על כל אלה הקוראים לחבק את החוק. “אמרנו לכם", הם יכתבו באותיות גדולות ברשתות; “ברור שהוא אשם", הם ימשיכו להכריע. עד אז רק לבית הדין הפתרונים. לצה"ל, ובעיקר לחברה הישראלית, חשבון הנפש.
37. אבי וייס וגולן יוכפז - מנכ"ל חברת החדשות של ערוץ 2 ומנכ"ל חדשות 10 / ניר קיפניס
אם מישהו היה זקוק לחידוד ההבדלים הברורים בין ערוץ 2 לערוץ 10, נדמה ש־2016 הבהירה אותם היטב: שני הערוצים הולכים אל הלא נודע, אבל בעוד ערוץ 2 נאבק להיות במרכז העניינים, ערוץ 10 הופך לערוץ נישה למשוכנעים בלבד.
מהדורת חדשות מרכזית אורכת בסך הכל שעה אחת, אבל מדובר בשעה החשובה ביותר: לא רק מפני שבפריים־טיים עסקינן (מושג שהולך ומאבד ממרכזיותו ככל שצריכת התקשורת שלנו הולכת ונפרשת על פני מגוון פלטפורמות, מכשירים ושעות), וגם לא מפני שהיא מעין "תחנה מרכזית", שקולטת את הצופים בשמונה ומשלחת אותם בתשע אל המשדר המרכזי של אותו הערב. מהדורת החדשות המרכזית היא הדגל, הסמל והצבע. הקו המערכתי של הערוץ.
בחדשות 2 אפשר לראות את הקונפליקט הפנימי. מצד אחד, רשימה מכובדת של עיתונאים עם רקורד של עשייה עיתונאית מוכחת. מצד שני, רצון ניכר להתפלש בעפר רגליו של "העם" והעומד בראש ממשלתו. המהפכה החברתית מתחוללת שם כל העת: עיתונאיות מצוינות כדפנה ליאל, עמליה דואק ויונה לייבזון תפסו השנה מקום מרכזי בנבחרת החדשות, ברהנו טגניה כבר זכה לדמות משלו ב"ארץ נהדרת", ויאיר שרקי, כתב חרדי ראשון בפריים־טיים, התקדם אף הוא במרוצת השנה האחרונה. אין ספק כי ידו המכוונת של אבי וייס, מנכ"ל חברת החדשות של ערוץ 2, נמצאת מאחורי התמהיל האנושי שהופך מגוון יותר משנה לשנה.
אל מול התהליך המבורך הזה הלכה והתרככה שפת החדשות של הערוץ, שמנסה לא להרגיז את השר הממונה, ודאי כשהחלטות מבניות חשובות הנוגעות לעתידו עומדות על הפרק. השיא, מבחינת רבים מהצופים, היה נאום ההספד שנשאה שרה נתניהו לזכרו של הנשיא המנוח שמעון פרס. אפשר שבבליל קולות הנהי על לכתו של מי שנחשב לאחרון דור המייסדים היה ראוי שיישמע קולה של רעיית ראש הממשלה, אבל העיתוי - הו העיתוי. הגברת נתניהו זכתה לפרק הזמן היוקרתי ביותר שיכולה מהדורת חדשות כלשהי להציע: זה שבין האייטם האחרון במשדר המקדים לכותרות המהדורה המרכזית.
בעצם הבאת דבריה של הגברת נתניהו, כאמור, אין כל פסול, אך העיתוי הוא זה שביסס אותה כמעין "אם האומה", המקוננת על אחד מזקני השבט. את האייטם הזה לא בחר עורך חדשות במהלך תקין. הוא הוצנח מלמעלה, ואם למישהו היה ספק בכך, מבטה של יונית לוי בתום הדברים הזכיר מאוד את זה של אילנה דיין בעת שקראה את תגובת ראש הממשלה לתחקירה על אודות הנעשה, לכאורה, בלשכתו.
מול אבי וייס, שמהלך בין הטיפות בניסיון חסר סיכוי לרצות את כולם, הסתמן השנה גולן יוכפז כמי שבוחר להתבצר בתחומי הרייטינג הצנוע שלו - ובלבד שיהיה נאמן לתפיסת עולמו העיתונאית. גם לו לכאורה צריכים להיות שיקולים הישרדותיים, אבל אחרי כל כך הרבה שנים שבהן מתנהל הערוץ הזה על סף תהום, נדמה שאנשיו איבדו לא רק אחוזים ניכרים שקוצצו משכרם, אלא בעיקר את הפחד.
לכאורה מדובר בעניין טוב שמאפשר לחדשות הערוץ - שהוא כבר מזמן ערוץ חדשות, אקטואליה והעשרה, עם מעט מאוד תוכן טלוויזיוני אחר - לפעול ללא מורא וללא משוא פנים. אלא שאז נזכרים כי המשפט הזה היה ססמתו הוותיקה של "העולם הזה", וקשה לא לתהות על הקשר בין הילד הרע של העיתונות העברית דאז, שהיה מתגאה במחיקות של הצנזורה ומשאיר אותן בכוונה כחורים בטקסט, לבין זה של היום.
אף שבחזית נמצא רביב דרוקר, ולמרות אייקונים בולטים כמו ברוך קרא, אור הלר, מתן חודרוב, צבי יחזקאלי ואחרים, נדמה כי הקו שעובר בין כמעט כולם כחוט השני הוא זה שמחבר בין בני הזוג תמר איש־שלום ונדב איל. זהו קו קוסמופוליטי, ליברלי, דמוקרטי, חילוני ופמיניסטי, שמכוון היישר לישראלי הצעיר והאורבני שרואה עצמו קרוב יותר לבן דמותו בלונדון, בניו יורק או בסן פרנסיסקו מאשר לבן עמו בפריפריה (התרבותית והגיאוגרפית) של ישראל. ערוץ 10 יכול להתנחם לפחות בכך שהוא נמצא בחברה טובה, עת האג'נדה הזאת חוטפת לא רק מראש ממשלת ישראל ומתומכיו, אלא גם מהנשיא הנבחר של ארה"ב, מתומכי הברקזיט בבריטניה, מהמתנגדים לאיחוד באיטליה ובצרפת, מהימין הגרמני ומיאיר נתניהו.
אפשר שמתוך ההבדלים בין המדיניות שמתווה וייס לזו של יוכפז נובעים גם יחסי הכוחות ברייטינג, עם אחוזי צפייה כפולים (ומעלה) לטובת חדשות 2. מה שכן, אלטרנטיבות ימניות, שצצו בעיקר בדמותו של ערוץ 20, נוגסות (אם כי לפי שעה רק בשוליים) דווקא מחלקו של הערוץ השני. צחוק הגורל הוא שבעיני ציבור הגדל מיום ליום זה כלל לא משנה: שפת הגוף של יונית לוי מעצבנת את מי שרואה בתקשורת כולה "סמולנית" הרבה יותר מהנחת שנגרמת לו מהופעת הגברת נתניהו.
נדמה שהניגוד בין היושרה העיתונאית להישרדות המסחרית מעולם לא היה חריף יותר, והכלל הזה תקף הן לגבי וייס והן לגבי יוכפז.
38. אבי ניר, אבי צבי ויוסי ורשבסקי - מנכ"לי קשת, רשת וערוץ 10 / ניר קיפניס
שנה קשה מצפה למנכ"לי שלושת גופי השידור בערוצים המסחריים: קשת, רשת וערוץ 10. שנה של אי ודאות, שנה נוספת שבה ידברו על מיזוגים ופיצולים, על אפיקים ועל חברות חדשות. אכן, לא קלים הם חייו של זכיין טלוויזיה מסחרית בישראל.
באופן מפתיע, דווקא מצבו של יוסי ורשבסקי, מנכ"ל ערוץ 10, הוא הטוב מכולם, אף שאחוזי הצפייה שלו הם הנמוכים יותר. זה לא שהוא מצא לפתע גז טבעי מתחת לבית הוורד בגבעתיים, מקום מושבו של הערוץ, אבל לורשבסקי יש יתרון אחד לא מבוטל: הוא רגיל למלחמות הישרדות. הוא הגיע לראשונה אל ערוץ 10 לאחר שהיה מזוהה בעיקר עם רשת המקומונים המוצלחת (נכון לאותם ימים) של עמוס שוקן.
הוא הצליח לייצב את הערוץ, אחר כך חטף מהבעלים שהחליטו להפסיק ולהשקיע בו, ועדיין נשאר לעמוד. בהמשך חטף מהמדינה, שנוח היה לה לראות אותו מתפתל, ושרד. בין לבין הוא עזב את תפקידו בשל נסיבות אישיות, אבל מחליף ראוי לא נמצא לו, עד ששב להוביל את מה שנראה לעתים קרובות מדי כמו מלחמת המאסף של הערוץ. וזו כנראה הנקודה המרכזית בסיפור של ערוץ 10: כמעט מיום הקמתו הוא מנהל מלחמת הישרדות, שמצד אחד משאירה אותו על הרגליים חד ונכון לקרב, ומצד שני לא מאפשרת לו להתפתח כערוץ תוכן רגיל.
המנדט שניתן לו מהמחוקק היה להיות מעין צ'אנל 4 הבריטי. דיברו שם על תוכניות איכות - בניגוד לפזילה של ערוץ 2 לכיוון המכנה המשותף הרחב יותר. אלא שמהר מאוד התברר שבטלוויזיה מסחרית אין נישה: אתה לא יכול להביא מחצית מהרייטינג של הערוץ המתחרה ולספר למפרסמים שהקהל שלך איכותי יותר. גם אם אתה צודק (והוא צודק) - זה לא מעניין אותם. ניסיונות לייצר רייטינג משמעותי מ"הדוגמניות" המוצלחת ועד הפיאסקו של "24/7" לא חסרו, אבל בסופו של דבר איבד הערוץ אפילו את פצצת הרייטינג היחידה בבונקר שלו "הישרדות" - ופנה לכיוון של ערוץ חדשות, כזה שנותן לצופיו את התמורה הטובה ביותר בין השעות 16:00 ל־21:00. למרבה הצער, גם על הסחורה האיכותית הזאת אין יותר מדי קופצים.
הסיפור של רשת וקשת שונה. קודם כל הם שרדו כבר סיבוב אחד של ברירה טבעית (טלעד, זוכרים?), אבל המפריד ביניהם רב מהמשותף, אף שהם חולקים את אותו הערוץ. אבי ניר (קשת) נחשב לאיש בעל מגע הזהב. הוא היה בין הישראלים הראשונים שהשכילו להבין איך עובדת טלוויזיה מסחרית, והצליח להרים כמה פורמטים, מהמוצלחים ביותר שידע המסך. לא בכדי נבחרה המילה "פורמט". מהר מאוד הבין ניר שעם כל הכבוד לשוק הישראלי, היכולת להרוויח ממנו כסף - גם עם תוכניות של 30% רייטינג ומעלה - היא מוגבלת, והפך את קשת לא רק לזכיינית של טלוויזיה מסחרית, אלא גם ליצואנית מצטיינת.
מולו, רשת של אבי צבי נתפסת כאפורה יותר. למעט הבלחות פה ושם, היה נדמה שרשת נמצאת צעד אחד מאחורי שותפתה־מתחרתה: הטאלנטים שלה נצצו פחות, וכשקשת עשתה לכולם בית ספר לתוכן, התגאתה רשת בבית הספר למקצועות הטלוויזיה שלה. אלא שלמרות הבדלי האופי בין קשת לרשת ובין ניר לצבי, נדמה שעתה, כמאמר הקלישאה, הם תלויים זה בזה, בטרם ייתלו זה בצד זה.
הרגולציה בישראל היא הזויה. במקום להגביל את התכנים בכמה כללי אצבע פשוטים - שעיקרם איסור שידור פורנוגרפיה ואלימות בשעות צפיית ילדים (כל השאר, כמו איסור פגיעה בפרטיות, איסור לשון הרע, צנזורה ועוד - מתחייבים בכל מקרה מחוקי המדינה) - ולשלוח את הזכיינים לדרכם, החליט המחוקק בישראל שהוא גם גוף תוכן. מועצת הרשות השנייה, גוף מיותר שבוחשים בו אינטרסנטים ופוליטרוקים (עם השם האורווליאני "נציגי ציבור"), מתערבת בתכנים ובפרסומות. ונוסף לכך מחויבים הזכיינים ב"קנס" ייחודי בדמות השקעה בהפקות מקור (אם זה אינטרס של המדינה, מדוע שלא תשקיע בו מתקציב משרד התרבות?), עד שכמעט נשכח שנציגי הציבור האמיתיים יושבים על הספה מול המסך ומצביעים אמון או אי אמון בתוכן באמצעות השלט. דמוקרטיה ישירה במיטבה.
הוסיפו לכל זה את ההתכווצות הדרמטית של שוק הפרסום בישראל בחמש השנים האחרונות ואת נדידת צופים מ"מדורת השבט" לפלטפורמות משוחררות מכל רגולציה - ויקל להבין איך גם עם תוכניות כמו "מאסטר שף", "האח הגדול" (קשת), "דה ווייס" ו"המרוץ למיליון" (רשת), תוכניות עם רייטינג שנושק ל 30%, מפסידים גם ניר וגם צבי כסף. כך אוהבת המדינה את התקשורת שלה - מוחלשת ונזקקת עד כדי כך שהצורך בחסדי הרגולטור מחלחל היטב גם אל חברת החדשות, בעוד הזכייניות מנסות לבסס עצמן כבתי תוכן מרובי פלטפורמות גם הרחק מהפנס של הפריים־טיים, זה שמתחתיו היו מפוזרים פעם מטבעות לרוב.