פרויקט מיוחד במעריב: 100 האנשים שהשפיעו על חיינו בשנת 2016.



31. יצחק אברכהן - מנכ"ל שופרסל / יהודה שרוני



שופרסל הייתה אחד הגופים העסקיים שנפגעו יותר מכל במחאה החברתית שפרצה ביולי 2011. באותה תקופה שלט נוחי דנקנר באי.די.בי, ורשת המרכולים הואשמה בחזירות ובגביית מחירים מופרזים על מוצריה, מה שהעלה את יוקר המחיה ופגע בצרכנים. העובדה שהחברה נשלטה בידי הקונצרן שנקלע לקשיים לא הועילה. מי שהוביל מאז את התפנית במדיניות העסקית של החברה הוא המנכ"ל איציק אברכהן, שראה לנגד עיניו את טובת הצרכן והנהיג מהלכים פורצי דרך.



אברכהן נמנה עם רשימת המשפיעים במשק ולו בזכות העובדה שהטרנד העסקי החדש, טרנד המותג הפרטי שאותו הוביל, אומץ גם ברשתות שיווק נוספות. הכוונה היא ליכולת לשווק מוצרים תחליפיים למיניהם, החל בתחום המשקאות והגבינות הצהובות וכלה בבשר איכותי ובמוצרים לתינוקות. התנאים שהמותג מתחייב להם הם איכות, כשרות ושקיפות בנוגע ליצרנים.



בתקופה האחרונה שולבו, בין השאר, גם מוצרים לתינוקות כגון טיטולים ותחליפי חלב, תחום שאליו שום רשת שיווק לא העזה להיכנס בשנים האחרונות. מובן שהמתחרים לא הקלו על המהלך וניסו להטיל ספק באיכות תחליפי החלב, אך ללא הועיל. לצורך החדרת המותג הפרטי לשוק הישראלי לא היסס אברכהן להתעמת עם יצרני מזון חזקים כמו דן פרופר מאסם. בסופו של דבר, זה הצליח. כמו כן, דרש מנכ"ל שופרסל שגם אסם תתגייס ותתרום למאבק ביוקר המחיה באמצעות הורדת מחירים. המנכ"ל הצהיר יותר מפעם אחת כי מוצרי המותג הפרטי לא רק איכותיים, אלא מוצעים במחירים הנמוכים ב־20%, ולעתים אף יותר, ממחירי השוק הממוצעים.



לא מפתיע, אם כן, שהמותג הפרטי צובר תאוצה. חלקו במכירות הרשת נאמד ב־20% מסך המכירות של הקבוצה. נוסף לכך הצטרפה הרשת למגמת המכירה המקוונת ברשת, מהלך שגם הוא התחזק בשנה האחרונה.



המכירות באתר האינטרנט הן רק בראשית דרכן, ולא אחת מתגלות תקלות במערך ההפעלה. מנכ"ל שופרסל הסביר כי מדובר בתקלות זמניות, והתחייב להפיק לקחים ולתקן את הליקויים במהלך 2017. כך או אחרת, המותג הפרטי, השיווק הישיר, הורדת המחירים מצד היצרנים ועוד, משפיעים על סעיף המזון שבמדד המחירים לצרכן. בחודש נובמבר הוא ירד ב־0.4% והשלים ירידה של כ־4% במרוצת השנה האחרונה. ככל שהתחרות מתגברת, כך המחירים יורדים.



אברכהן הצליח לשכנע את דירקטוריון שופרסל בדבר הצורך לשנות את האסטרטגיה ולפנות יותר לצרכן, אך הוא עדיין לא זכה להדליק משואה כמו רמי לוי. אף שגופים עסקיים נוספים החלו לחקות את שיטת שופרסל, לא כל רשתות השיווק שרדו את המחאה החברתית. חלקן, כמו רמי לוי, ספגו הפסדים. אחרות, כמו קבוצת מגה, שנמכרה ליינות ביתן, קרסו לחלוטין. ולמרות זאת, אסטרטגיית “עם הפנים ללקוח" אולי יקרה מאוד בטווח הקצר, אך בהחלט מתגמלת בטווח הארוך.



לזכותו של בעל הבית החדש של אי.די.בי אדוארדו אלשטיין ייאמר שהוא גילה את האיפוק הנדרש כדי לסייע לאברכהן לזכות באמון שהיה זקוק לו כדי להוביל את השינויים יוצאי הדופן. האמון בא לידי ביטוי במהלך נוסף מצד הבעלים - אלשטיין השלים בחודש האחרון את קניית חלקם של השותפים, קבוצת ברונפמן פישר, וכעת הוא בעל הבית היחיד בשופרסל.



השיפור הדרמטי במצבה העסקי של שופרסל מתבטא גם בתחזיות האנליסטים, שממליצים יותר ויותר על קניית מניותיה. בעקבות כך צפויה החברה לחדש את מדיניות חלוקת הדיבידנד במזומן בשנה הבאה. לאחר כמה שנים של השקעות, ייהנו מהמאמץ לא רק לקוחות הרשת, אלא גם בעלי המניות שיקבלו סוף־סוף תמורה ממשית.



יצחק אברכהן. צילום: סיון פרג'



32. רנ"צ רוני אלשיך - מפכ"ל המשטרה / אלון חכמון



שהסערה שהתחוללה במשטרה, וקדמה למינויו של רנ"צ רוני אלשיך למפכ"ל, אפשרה את כניסתו החלקה יחסית לתפקיד. רצף של קצינים בכירים שנחשדו והורשעו בשורה של עבירות מין והטרדות מיניות תוך ניצול יחסי מרות בתקופת קודמו, רנ"צ בדימוס יוחנן דנינו, פגע קשות בתדמיתה של המשטרה ובאמון הציבור בה.



מ"מ המפכ"ל, ניצב בדימוס בנצי סאו - שנשאב לתפקיד בשעה שגל פיגועי טרור יחידים הכה קשות בביטחון האישי של תושבי המדינה בכלל ובביטחונם של תושבי ירושלים בפרט - הצליח לתת מענה ראוי ביותר. תפקודו של סאו הצליח להשתיק אפילו את קול הצעקה שקמה עת החליט השר לביטחון פנים גלעד ארדן למנות את תא"ל גל הירש לשוטר מספר אחת. ההחלטה לא יצאה בסופו של דבר אל הפועל לנוכח מידע שקיבל השר ארדן מראש אגף חקירות ומודיעין (אח"מ) במשטרה, ניצב מני יצחקי, על חקירה חוצת ימים המתנהלת נגד הירש והעסקים שבבעלותו.



מינויו של אלשיך, סגן ראש השב"כ, מתנחל, חובש כיפה ודמות שברחוב הציבורי לא הכירו, לוותה בהרמת גבות מצד רבים, למעט אנשי הביטחון, שבירכו על ההחלטה. אלשיך (54) נשלף מהשב"כ לאחר 27 שנות שירות, כשהוא מכוון לעבר תפקיד ראש השב"כ, אולם לאחר הרהורים קצרים החליט להמר על המדים הכחולים.



לדבריו, "ויתרתי על הרעיון להתמנות לתפקיד ראש השב"כ, גם אם ראש הממשלה והשר לביטחון פנים מרגישים שהבטיחו לי אותו. התאהבתי במדים הכחולים, ואני כל כולי מכוון להצעדת המשטרה קדימה".



הוא נולד בירושלים לאב יוצא תימן שעלה ארצה במבצע כנפי נשרים, ולאם שנולדה וגדלה בעיר העתיקה, בת למשפחה של עולים ממרוקו. בגיל צעיר עבר עם משפחתו לקריית ארבע, למד בישיבת בני עקיבא נתיב מאיר, סיים את לימודיו כבר בגיל 16, ועבר לישיבת מרכז הרב. הוא בעל תואר ראשון ושני במדעי המדינה, שאותם השלים באוניברסיטת חיפה ובאוניברסיטת תל אביב, בהתאמה. את שניהם סיים בהצטיינות יתרה.



ב־1981 התגייס לצנחנים, ובתפקידו האחרון שימש סגן מפקד גדוד הנחל המוצנח. ב־1988 הצטרף לשב"כ ומילא שם תפקידים רבים. בספטמבר 2015 מינה אותו השר ארדן לכהן כמפכ"ל המשטרה, אולם כניסתו התעכבה עד לסוף דצמבר באותה שנה, מאחר ששבר את רגלו. האירוע הראשון שקידם את פניו היה פיגוע הירי בבר "הסמטה" ברחוב דיזנגוף בתל אביב. המחבל נשאת מלחם הצליח תחילה לברוח לכפרו ערערה, ורק בחלוף כשבוע חוסל בידי צלפי ימ"מ. אלשיך החליט לעשות סדר, לדבריו, בכל הקשור לחשיפה בכלי התקשורת, וכבר בראשית דרכו אסר על קציני משטרה, לרבות מפקדי תחנה, להתראיין אלא באישור דוברים.



מפכ"ל המשטרה ידוע כמי שמציב יעדים ומטרות, ובונה מערך מושלם ומורכב לשנים הקרובות. לדבריו ולשיטתו, הציבור והארגון הם הראשונים במעלה. הוא יזם מפגשי קהילה־משטרה, ולמד מהציבור על הנושאים המעיקים עליהם ומדירים שינה מעיניהם. נתונים אלו שינו את החשיבה במשטרה וחייבו את הקצינים למלא שאלונים ולעבור בדיקות פוליגרף.



אלשיך כשל בלשונו באמירה הנוגעת לתלונות אנונימיות על עבירות מין, שאותן, לדבריו, אין טעם לחקור. אולם חודשיים לאחר מכן תיקן את העניין והבהיר את כוונתו, שלדבריו לא הובנה כהלכה. הוא אינו נבהל מהביקורת ומחצי האש שהופנו לעברו. אלשיך מאמין בדרכו ומפגין נאמנות לקצינים בכירים שהוא סומך עליהם ושאפשר להוכיח מעל לכל ספק כי לא דבק רבב בהתנהגותם. הדוגמה הראויה לכך היא הגיבוי שנתן להישארותו של ניצב רוני ריטמן בתפקיד ראש יחידת העילית של המשטרה, להב 433, חרף תלונות נגדו על מעשים מגונים והטרדה מינית של קצינה בארגון.



תוכנית מנע, שיוזם המפכ"ל בימים אלה בשיחות עם סגל הפיקוד הבכיר שלו, אמורה לצמצם באופן ניכר את מעורבותם של ראשי רשויות בביצוע עבירות של שוחד, מרמה והפרת אמונים בתקופת כהונתם. על פי התוכנית המוצעת, מתכוון המפכ"ל להצמיד לכל ראש רשות קצין בכיר מאגף החקירות והמודיעין של המשטרה לתקופת הכשרה, כדי שילווה אותו בהתנהלות היומיומית וידריך אותו כיצד להימנע מביצוע עבירות בתחום טוהר המידות ועבירות פליליות נוספות.



רנ"צ רוני אלשיך. צילום: יונתן זינדל, פלאש 90



33. יוסי כהן - ראש המוסד / בן כספית ואלון בן דוד



בסיפור מינויו של יוסי כהן לראשות המוסד חבוי פרדוקס. המינוי התקבל בניגוד מוחלט להמלצת ראש המוסד המכהן תמיר פרדו. כהן חצה ראשון את קו המטרה בפוטו פיניש, תוך הפיכת הקערה על פיה בשנייה האחרונה ממש. בדרכו לשם הוא חרג הרבה מעבר לתחום שבו אמור לשוטט בכיר במערכת הביטחונית הכמוסה ביותר בישראל. הוא התנחל בבית ברחוב בלפור, ובעקבות זאת גם בלבבות דייריו. הוא הפך לעושה דברה של הגברת נתניהו ונועץ בה בכל אשר ייצא ויבוא, ובעיקר יטוס לחו"ל. לא התנהגות המצופה מאנשי מוסד, שב"כ או צה"ל.



מצד שני, בסופו של יום, מדובר בבית ספר לגיוס סוכנים תחת אש, בהפעלתם ברגע האמת ובהצלחה. ביום מינויו של ראש המוסד ידע כהן שהפור נפל ושהוא הפסיד את התפקיד. ל־נ', סגנו של ראש המוסד פרדו, כבר נרמז להכין את החליפה. רק אז, ברגע האחרון, הופעלו הנכסים האסטרטגיים שצבר כהן בתקופת היותו יועץ לביטחון לאומי, והמשימה הוכתרה בהצלחה. שורה תחתונה: כהן הוכיח, במהלך גאוני אחד, עד כמה הוא ראוי לתפקיד, וגם למה לא.



חובה להוסיף: לא מדובר במינוי מופרך. להפך. לכהן יש אוהבים רבים ושונאים לא מעטים, אבל אין חולק על כך שהוא איש מקצוע מיומן ומוכשר, רב ניסיון וקסם, מתוקתק ומלוקק מכף רגל ועד ראש. לא מישהו שיעשה בושות. השאלה החשובה ביותר היא עד כמה יחוש מחויב לממוניו, עד כמה יהיה אסיר תודה לגורמים שהפכו את הקערה על פיה ברגע האחרון והפכו אותו לראש המוסד. אנשים שמכירים אותו סבורים שהשאלה מיותרת. כהן, כמו שני קודמיו, יגיד לבוס מה שהוא חושב ולא יעשה הנחות. הוא גם לא יהסס להתנגד או לדחוף קדימה בכל הכוח ולא יעשה חשבון. ככה זה במוסד, מספרים המספרים, אחרי שהשתמשת בסוכן זר והשגת את המטרה, אתה לא מביט אחורה, וממשיך הלאה.



הופעתו המוקפדת יחד עם נועם ההליכות עשויים ליצור רושם מטעה. תחתיהן מסתתר איש מבצעים קשוח ויצירתי, שמרגיש בבית גם במחוזות אפלים. כמו כל קצ"א (קצין איסוף) טוב, והוא אחד הטובים שהיו, הוא יודע ליצור את תמונת המציאות שתנעם לאדם שעומד מולו ולהוציא ממנו בדיוק את מה שהוא צריך. שאפתן מאין כמוהו. הוא לא בא להעביר קדנציה שקטה בתפקיד היוקרתי, אלא להיבנות בו. איתות לכך אפשר היה לקבל בחיסול החודש בתוניס, המיוחס למוסד.



לפני שנה מונה בהכרזה דרמטית של ראש הממשלה, וקיבל לידיו ארגון מנומנם משהו. מהלכיו הראשונים בתפקיד היו להוסיף למבנה הארגוני שהקים קודמו תמיר פרדו עוד כמה מפקדי מערכות ולערוך סבב מינויים. אחת הבעיות של כהן היא המחסור באנשים כמוהו בארגון, עם תעוזה ואוריינטציה מבצעית חזקה. אחד האתגרים שלו הוא לאתר כאלה ולקדם אותם. המשימות העיקריות שלו ברורות: הוא האיש שצריך לנטר את ההתפתחויות באיראן ולוודא שהיא לא מזנקת לעבר יכולת גרעינית צבאית. הג'יהאד העולמי הוא איום ממשי על מטרות ישראליות ויהודיות בעולם, והוא נמצא גם על גבולותינו. יחד עם צה"ל, המוסד בראשותו צריך גם לפגוע בהתעצמות של חיזבאללה ולמנוע העברה של נשק אסטרטגי ללבנון.



במקביל הוא גם שר החוץ של ישראל למדינות שאיתן אין יחסים דיפלומטיים (תחת שר החוץ האמיתי, עו"ד יצחק מולכו), וככזה, הוא אמון גם על איתור הזדמנויות ולא רק סיכונים. התפרקות המדינות באזור והמלחמה בסוריה סידרו מחדש את המזרח התיכון ומזמנות לישראל הרבה שותפויות חדשות ויחסים אינטימיים שלא היו כמותם עם המדינות הסוניות המתונות.



כמו כל מי שרואה את ההזדמנויות, גם כהן מבין שהיכולת לנצל אותן תלויה במוכנות של ישראל להתייחס לבעיה הפלסטינית. הוא לא יהווה מכשול להסדרה מול עזה. מעליו ניצב ראש ממשלה שלעולם יעדיף אי עשייה על עשייה. אם ירצה כהן להשאיר אחריו מורשת מבצעית מהדהדת - הוא יצטרך להפעיל את כל קסמיו על נתניהו כדי לקבל אישור לפעולות נועזות. הוא אדם זהיר, אבל בעולם המורכב והטכנולוגי של המאה ה־21, גם זהירים עשויים להיכשל. יש הזוקפים לחובתו את המהלכים שנקט כדי להבטיח את מינויו לתפקיד ראש המוסד. אבל כדי להיות ראש ארגון ריגול לא מספיק להיות רשג"ד מצטיין בצופים. איש מודיעין ששואף לפקד על ארגון ביון חייב להיות כזה שמבין את הסיטואציה שבה הוא נמצא, מזהה מי המושכים בחוטים ומה המהלכים הנדרשים כדי להשיג את מטרתו. המבחן העליון בתפקידים האלו הוא מבחן התוצאה. כהן הצליח בהשגת המינוי - עכשיו ייבחן אם גם יביא תוצאות בתפקיד.



יוסי כהן ראש המוסד. צילום: מרק ישראל סלם



34. נדב ארגמן - ראש השב"כ / אלון בן דוד



אין הרבה חסד בשירות בשב"כ: כל פיגוע נתפס ככישלון, ורובנו מקבלים כל הצלחה סיכולית כמובנת מאליה, מתוך ציפייה שהארגון יידע להביא מאה אחוזי הצלחה. לנדב ארגמן לא היה אפילו יום אחד של חסד. הוא נכנס לתפקיד בחודש מאי האחרון, בעיצומה של תופעת פיגועי הבודדים. התופעה אומנם נמצאת בירידה מתמדת, אבל האתגר המרכזי שעדיין עומד לפתחו הוא לפתח כלים יעילים להתמודד איתה.



עשור לאחר שהשב"כ וצה"ל הצליחו להכריע את הטרור הפלסטיני המאורגן, פרצה לחיינו תופעת המחבלים הבודדים. אינדיבידואלים, ברובם צעירים, ששום ארגון לא עומד מאחוריהם, החשופים ברשת לתכנים אולטרה־ אלימים (שלרוב לא קשורים כלל לסכסוך הישראלי־פלסטיני), ושבעיניהם הפיגוע הוא דרך לביטוי אישי ומוצא עטור תהילה מחיים של תסכול.



ב־16 החודשים האחרונים נתקלנו ביותר מ־300 כאלה: לא מספר קטן, אבל גם לא המונים. האוכלוסייה הפלסטינית מריעה להם ברובה, אבל לא מצטרפת לפיגועים, הודות למדיניות נבונה של צה"ל. גם הארגון החמוש הגדול בשטחים - התנזים - נמנע מלהצטרף לפיגועים, והשב"כ מצליח למנוע מארגוני הטרור הממוסדים להרים ראש ולהקים תשתיות יעילות.



אבל השב"כ עדיין מתקשה באיתור מוקדם של המחבלים. פה ושם יש מעצרים או ביקורים ליליים במשפחות שבניהן הביעו רצון להפוך לשהידים. על רובם של המחבלים שפגשנו בשנה האחרונה לא הייתה התרעה מוקדמת, ורק בדיעבד התגלו ההתבטאויות הקיצוניות שלהם ברשת החברתית. הם נחשפו רק כשהניפו את הסכין.



אחד הצעדים הראשונים שעשה ארגמן בשב"כ, שעשוי לשפר את ההתמודדות עם התופעה, הוא מיזוג של יכולות הסייבר, הסיגינט והטכנולוגיה לאגף אחד. כמו רוב ארגוני המודיעין בעולם, גם השב"כ נשען יותר ויותר על מודיעין אלקטרוני - כרבע מאנשי הארגון הם טכנולוגים, והאתגר הוא לא לאבד את היכולות חסרות התחליף של המודיעין האנושי - היומינט.



הרשת תמשיך להיות מוצפת בתכנים אסלאמיסטיים רדיקליים, ולעולם יימצאו מספיק צעירים שהתכנים האלה ידחפו אותם לעשות מעשה. זה נכון בשטחים וזה נכון גם בקרב ערביי ישראל. כאן מצליח השב"כ, ברוב המקרים, לשים את ידו על אלה המתפתים לתעמולה של דאע"ש ולעצור אותם בטרם יעזבו את הארץ. הוא עושה את זה מבלי לנכר את האוכלוסייה הערבית כולה, שגם היא מוטרדת מהחדירה של המסרים הרעילים של "המדינה האסלאמית" לבני הדור הצעיר.



אי אפשר לכנות את מה שקרה כאן בשנה וחצי האחרונות בשם אינתיפאדה. בניגוד לשתי האינתיפאדות הקודמות, הפעם ההתמודדות היא לא עם החברה הפלסטינית כולה, אלא עם בודדים מתוכה, אף שהם לא מעטים. אבל החילופים בהנהגה הפלסטינית, שיקרו במשמרת של ארגמן, לא מבשרים טובות. בין אם יחליט לפרוש ובין אם הבריאות תכריע אותו, עזיבתו של אבו מאזן עשויה לפתוח מאבק ירושה שבו ישתתפו הגורמים החמושים בשטחים, והמטרה, כמו תמיד, תהיה ישראל.



באופן מסורתי מסתכל השב"כ על העולם דרך הקשית הצרה של סיכול טרור. הנטייה הטבעית של השירות היא לנקוט את כל הצעדים שיפריעו לטרור, גם אם זה פוגע באוכלוסייה רחבה. גם ארגמן יודע שהוא ייבחן על הטרור, אבל נדמה שהוא פתוח יותר מקודמו לשיקולים רחבים. הוא לא יתמוך ביוזמה להסדרה מול עזה (נמל), אבל גם לא יתעקש על צעדי ענישה רחבים שידחפו עוד פלסטינים למעגל האלימות.



הוא מינוי של בנימין נתניהו, אבל הוא לא מאנשיו. יוצא היחידה המובחרת שגדל בקיבוץ חמדיה, לא מונה לתפקיד בגלל אג'נדה פוליטית, אף שהיה ראש הארגון היחיד שתמך בדחיית פינוי עמונה. הוכחה ראשונה לביטחון העצמי שלו הייתה במהלך שצמצם דרמטית את מלחמות האגו מול אגף המודיעין של צה"ל. הוא עושה רושם של מי שלא מהסס לעמוד על דעתו, גם אם היא שונה מרוח המפקד.



בניגוד לרוב קודמיו, ארגמן לא בוגר המגזר הערבי בשירות. את רוב שירותו עשה באגף המבצעים, שם גם למד את מלאכת סיכול הריגול. אולי זו הסיבה שבזמן הקצר שהוא בתפקיד הוא ריכז והעצים את המאבק בריגול זר. ישראל נתונה היום למתקפות ריגול מתמידות של רוסים, סינים, איראנים ועוד. עולם הסייבר פותח מגוון של אפשרויות לשירותי הריגול בעולם - וכולם פועלים כאן. עבודת הסיכול הופכת למורכבת הרבה יותר.



כאב ראש נוסף שלו הוא אבטחת התעופה. ארבעה מטוסים הופלו ברחבי העולם בשנה האחרונה, והאיום הוא ממשי מאוד. במרבית שדות התעופה בעולם אין שום קושי להחדיר פצצה למטוס. רובנו מסתכלים על חברות התעופה הישראליות כעל הדבר הכי בטוח בעולם - העבודה של ארגמן היא לממש את התחושה הזאת. גם הוא זוכר את אמירתו של עמי אילון, שעל שלושה דברים ייפול ראש שב"כ: רצח ראש ממשלה, פיצוץ שגרירות ישראלית והפלת מטוס.



נדב ארגמן, ראש השב"כ. צילום: מרק ישראל סלם



35. ארז ויגודמן - נשיא ומנכ"ל חברת טבע / הדר חורש



ארז ויגודמן (57) היה אמור להיות איש השנה 2016. בתחילת השנה הוא עוד עמד על קו הזינוק. פחות משנתיים מאז הגיע לחברת טבע, החלה תוכנית ההתייעלות שהנהיג בחברה להניב תוצאות. שיעורי הרווח נסקו, המניה טסה בבורסה, בתוך החברה ומחוצה לה דיברו על שובם של הימים הגדולים, שבהם טבע הכתה את התחזיות מדי רבעון, ותרופות מקוריות ובלעדיות הגדילו את הכנסותיה.



אבל 2016 היתה אחת השנים הקשות של ויגודמן, ולראשונה מאז מונה לתפקיד מנכ"ל החברה הישראלית־גלובלית צצו מכל עבר שאלות הנוגעות לעתידו בחברה. מעמדו של ויגודמן, לפחות בינתיים, איתן, ואם לא יהיו הפתעות בהמשך, הוא צפוי להוביל את טבע גם בשנה הבאה. אבל בטבע שום דבר אינו מובן מאליו.



ב־2014 הגיע ויגודמן ללשכת מנכ"ל טבע על תקן של מושיע. כשהוצע לו התפקיד, הוא ידע היטב מה נדרש כדי לחלץ את החברה מהבוץ. שתי ההתמחויות העיקריות שלו, שבזכותן קנה את שמו הטוב כמנהל, הן תוכניות התייעלות ומיזוגים. הוא החל את דרכו בעולם העסקי כרואה חשבון במשרד סומך־חייקין, ושם התקדם במהירות לעמדה בכירה. במשרד רואי החשבון איתר את ויגודמן מיכאל שטראוס, בעליה של חברת המזון, שחיפש מנכ"ל במקומו של עמיקם כהן, שפרש. ויגודמן לא היה איש תעשייה, אבל שטראוס חיפש איש פיננסי שיידע להוביל את המהלך הגדול שתכנן באותה עת. ויגודמן הוביל את המיזוג הגדול בין חברות המזון שטראוס ועלית, והייתה זו מלאכה מורכבת.



ההצלחה בשטראוס לא נעלמה מעיניו של איש העסקים נוחי דנקנר, שהיה באותה תקופה בשיא הצלחתו. דנקנר צפה עתיד גדול לחברת מכתשים אגן, אבל הוא חיפש מישהו שינער אותה ויחלץ אותה מהדפוסים המיושנים שדבקו בה. לאחר 12 שנים בשטראוס, ויגודמן עבר למכתשים אגן והגה תוכנית התייעלות מקיפה, ששיפרה את רווחיות החברה.



גם בטבע הפעיל ויגודמן תוכנית התייעלות נרחבת, שהניבה תוצאות.



אולם התפנית העיקרית שהוא חולל הייתה באסטרטגיית הצמיחה של החברה. ויגודמן הבין שכדי להביא לתוצאות מהירות, על טבע לבצע מיזוגים ורכישות שיחזירו אותה למרכז הזירה בענף. יעד ההשתלטות הראשון היה המתחרה המיתולוגית, חברת מיילן, אולם המהלך כשל, לנוכח התנגדותם של בעלי המניות בחברה, ובראשם היו"ר הנמרץ רוברט קורי. ויגודמן ביצע תפנית מפתיעה ורכש מענקית התרופות אלרגן את חטיבת התרופות הגנריות שלה, אקטוויס, בעסקת ענק ששווייה 35 מיליארד דולר - סכום הדומה לשווי הנוכחי של טבע כולה. השוק הריע למנכ"ל הנועז שידע להסביר כיצד תשנה העסקה החדשה את טבע ותצעיד אותה לעבר שיאים חדשים.



אולם השנה האחרונה היתה שנת בחירות בארה"ב. טבע, כמו חברות אחרות בענף, נתקלה ברוחות נגדיות עזות.הילרי קלינטון התחייבה להילחם במחירי התרופות הגבוהים באמצעות הפחתת המונופולים בענף. הדבר פגע בשווי המניות של חברות התרופות, והכניס את מנהלי החברות לעמדות התגוננות. טבע עצמה החלה לסבול מאובדן המונופול שלה על התרופה המקורית שפיתחה לטיפול במחלת הטרשת הנפוצה, הקופקסון. חברת ענק שנרכשה ביוזמת ויגודמן במקסיקו, תמורת 2 מיליארד דולר, התבררה כמקח טעות. ואם לא די בכך החלו משקיעים לפקפק בתועלת שצמחה לטבע מעסקת הענק עם אקטוויס.



ויגודמן סוגר את השנה הקשה כשהוא נאלץ להציג הרבה הסברים ומעט הישגים. בינתיים, דירקטוריון החברה עומד מאחוריו: המהלכים ארוכי הטווח שיזם צפויים להניב בקרוב תוצאות, וייתכן גם שהאווירה הכללית בענף תשתנה לטובה לאחר מינוי הנשיא החדש בארה"ב. נטל ההוכחה עדיין מוטל על כתפיו.



ארז ויגודמן. צילום: מרים אלסטר, פלאש 90



36. סמל אלאור אזריה - החייל היורה / נועם אמיר



ב-24 במרץ 2016 הפך חייל אחד מחטיבת כפיר מדינה שלמה. כדור שירה סמל אלאור אזריה לראשו של המחבל עבד אל־פתאח א־שריף בתל רומידה בחברון היה אמור להיות כדור אחד נוסף מתוך מאות הכדורים שנורו בגל הטרור שפוקד אותנו מאז ספטמבר 2015. אלא שהכדור של אלאור אזריה הרעיד את המדינה, את המערכת הצבאית, הפוליטית, התקשורתית והמשפטית, ויש שיאמרו את החברה הישראלית כולה.



בארבעה בינואר יכריע הרכב השופטים בראשות אל"מ מיה הלר אם החייל אלאור אזריה הרג מחבל מתוך רצון לנקמה על שניסה לרצוח את חברו או שמא ירה באופן חוקי וסובייקטיבי מנקודת מבטו, לאחר שזיהה איום, כפי שטען בקו ההגנה שלו. הכרעת השופטים תסגור פרק שטלטל מדינה שלמה והביא אלפים בחברה הישראלית בפעם הראשונה למצב שבו הם מערערים על הארגון המוערך ביותר מאז קום המדינה - צבא ההגנה לישראל.



מעולם לא היה נתון רמטכ"ל להתקפות חסרות רסן של הציבור על פרשה שבה הכריע ערכית כי חייל צה"ל טעה. מעולם לא הושפל שר ביטחון מכהן שקבע מעל במת הכנסת כי החייל סרח, ומעולם לא הייתה התגייסות עוצמתית כל כך סביב חייל צה"ל שעבר עבירה פלילית על פי החלטת הפרקליטות והמשטרה הצבאית החוקרת.



החברה הישראלית דרשה לזכותו, ואף התגייסה ותרמה מאות אלפי שקלים לצורך הגנתו המשפטית. השיח הקשה סביב הפרשה העלה שאלה חשובה. האם חייל צה"ל, לוחם, שהמדינה שלחה אותו להגן על יישוב יהודי בלב אזור פלסטיני מעורר מחלוקת וטעון, וחיסל מחבל צריך לעמוד לדין פלילי? הוויכוח הנוקב על השאלה היכן עובר הקו בין גיבוי לחיפוי ולשיסוי התנהל בעיקר ברשתות החברתיות ובתקשורת, בעוד הצבא מבהיר כי בין שורותיו הנושא ברור ואין עליו עוררין.



אלאור אזריה מתח את גבולות השיח במדינה בשנה האחרונה. מאז הכדור שירה בחג פורים האחרון, מדינה שלמה נקרעת בוויכוח חסר תקדים על ערכיות, על שמאל וימין, על מערכת צבאית, שללא כל קשר לתוצאה כשלה בניהול האירוע.



אחת המחלוקות הגדולות בוויכוח סביב פרשת אזריה נובעת מכך שהחברה הישראלית לא מצליחה להבין, ואולי בצדק, כיצד דווקא לבחור כאזריה קרה מקרה שכזה. ילד שגדל בבית טוב, חונך לאהוב את המדינה ולתרום לה, נלחם להגיע ליחידה קרבית ובדרך נפל מכמה גיבושים של יחידות מובחרות. לבסוף הגיע להיות לוחם בחטיבת כפיר. אזריה הוא בסך הכל חייל שגדל בבית שבו אביו, פנסיונר של מערכת הביטחון, חינך אותו לאהוב ולכבד את המערכת ולתרום לה.



אם כך, כיצד ייתכן שחייל שכזה, שזכה להערכה גדולה והצטיין, מחליט באחת, בלב זירת פיגוע, למסור את קסדתו לחברו, לדרוך את נשקו האישי ובלחיצה קטנה על ההדק להחריב עליו את עולמו.



כאן נשאלת השאלה: האם מדובר בחטא הריגה של לוחם בצה"ל או בטעות שרשרת של מערכת שלמה? סביר להניח שאזריה לא התעורר בבוקר והחליט להרוג, אלא שברגע אחד הוא עשה את טעות חייו וירה למוות במחבל מנוטרל.



תוצאת המשפט תשקף יותר מכל את הקרע שנוצר במדינה. אם יורשע, יימצא מאחוריו עדר שיאמר כי חוק הוא חוק. אם יזוכה, יימצא מאחוריו עדר שיטיל אימה על כל אלה הקוראים לחבק את החוק. “אמרנו לכם", הם יכתבו באותיות גדולות ברשתות; “ברור שהוא אשם", הם ימשיכו להכריע. עד אז רק לבית הדין הפתרונים. לצה"ל, ובעיקר לחברה הישראלית, חשבון הנפש.



אלאור אזריה. צילום: מרים אלסטר, פלאש 90



37. אבי וייס וגולן יוכפז - מנכ"ל חברת החדשות של ערוץ 2 ומנכ"ל חדשות 10 / ניר קיפניס



אם מישהו היה זקוק לחידוד ההבדלים הברורים בין ערוץ 2 לערוץ 10, נדמה ש־2016 הבהירה אותם היטב: שני הערוצים הולכים אל הלא נודע, אבל בעוד ערוץ 2 נאבק להיות במרכז העניינים, ערוץ 10 הופך לערוץ נישה למשוכנעים בלבד.



מהדורת חדשות מרכזית אורכת בסך הכל שעה אחת, אבל מדובר בשעה החשובה ביותר: לא רק מפני שבפריים־טיים עסקינן (מושג שהולך ומאבד ממרכזיותו ככל שצריכת התקשורת שלנו הולכת ונפרשת על פני מגוון פלטפורמות, מכשירים ושעות), וגם לא מפני שהיא מעין "תחנה מרכזית", שקולטת את הצופים בשמונה ומשלחת אותם בתשע אל המשדר המרכזי של אותו הערב. מהדורת החדשות המרכזית היא הדגל, הסמל והצבע. הקו המערכתי של הערוץ.



בחדשות 2 אפשר לראות את הקונפליקט הפנימי. מצד אחד, רשימה מכובדת של עיתונאים עם רקורד של עשייה עיתונאית מוכחת. מצד שני, רצון ניכר להתפלש בעפר רגליו של "העם" והעומד בראש ממשלתו. המהפכה החברתית מתחוללת שם כל העת: עיתונאיות מצוינות כדפנה ליאל, עמליה דואק ויונה לייבזון תפסו השנה מקום מרכזי בנבחרת החדשות, ברהנו טגניה כבר זכה לדמות משלו ב"ארץ נהדרת", ויאיר שרקי, כתב חרדי ראשון בפריים־טיים, התקדם אף הוא במרוצת השנה האחרונה. אין ספק כי ידו המכוונת של אבי וייס, מנכ"ל חברת החדשות של ערוץ 2, נמצאת מאחורי התמהיל האנושי שהופך מגוון יותר משנה לשנה.



אל מול התהליך המבורך הזה הלכה והתרככה שפת החדשות של הערוץ, שמנסה לא להרגיז את השר הממונה, ודאי כשהחלטות מבניות חשובות הנוגעות לעתידו עומדות על הפרק. השיא, מבחינת רבים מהצופים, היה נאום ההספד שנשאה שרה נתניהו לזכרו של הנשיא המנוח שמעון פרס. אפשר שבבליל קולות הנהי על לכתו של מי שנחשב לאחרון דור המייסדים היה ראוי שיישמע קולה של רעיית ראש הממשלה, אבל העיתוי - הו העיתוי. הגברת נתניהו זכתה לפרק הזמן היוקרתי ביותר שיכולה מהדורת חדשות כלשהי להציע: זה שבין האייטם האחרון במשדר המקדים לכותרות המהדורה המרכזית.



בעצם הבאת דבריה של הגברת נתניהו, כאמור, אין כל פסול, אך העיתוי הוא זה שביסס אותה כמעין "אם האומה", המקוננת על אחד מזקני השבט. את האייטם הזה לא בחר עורך חדשות במהלך תקין. הוא הוצנח מלמעלה, ואם למישהו היה ספק בכך, מבטה של יונית לוי בתום הדברים הזכיר מאוד את זה של אילנה דיין בעת שקראה את תגובת ראש הממשלה לתחקירה על אודות הנעשה, לכאורה, בלשכתו.



אבי וייס. צילום: פלאש 90



מול אבי וייס, שמהלך בין הטיפות בניסיון חסר סיכוי לרצות את כולם, הסתמן השנה גולן יוכפז כמי שבוחר להתבצר בתחומי הרייטינג הצנוע שלו - ובלבד שיהיה נאמן לתפיסת עולמו העיתונאית. גם לו לכאורה צריכים להיות שיקולים הישרדותיים, אבל אחרי כל כך הרבה שנים שבהן מתנהל הערוץ הזה על סף תהום, נדמה שאנשיו איבדו לא רק אחוזים ניכרים שקוצצו משכרם, אלא בעיקר את הפחד.



לכאורה מדובר בעניין טוב שמאפשר לחדשות הערוץ - שהוא כבר מזמן ערוץ חדשות, אקטואליה והעשרה, עם מעט מאוד תוכן טלוויזיוני אחר - לפעול ללא מורא וללא משוא פנים. אלא שאז נזכרים כי המשפט הזה היה ססמתו הוותיקה של "העולם הזה", וקשה לא לתהות על הקשר בין הילד הרע של העיתונות העברית דאז, שהיה מתגאה במחיקות של הצנזורה ומשאיר אותן בכוונה כחורים בטקסט, לבין זה של היום.



אף שבחזית נמצא רביב דרוקר, ולמרות אייקונים בולטים כמו ברוך קרא, אור הלר, מתן חודרוב, צבי יחזקאלי ואחרים, נדמה כי הקו שעובר בין כמעט כולם כחוט השני הוא זה שמחבר בין בני הזוג תמר איש־שלום ונדב איל. זהו קו קוסמופוליטי, ליברלי, דמוקרטי, חילוני ופמיניסטי, שמכוון היישר לישראלי הצעיר והאורבני שרואה עצמו קרוב יותר לבן דמותו בלונדון, בניו יורק או בסן פרנסיסקו מאשר לבן עמו בפריפריה (התרבותית והגיאוגרפית) של ישראל. ערוץ 10 יכול להתנחם לפחות בכך שהוא נמצא בחברה טובה, עת האג'נדה הזאת חוטפת לא רק מראש ממשלת ישראל ומתומכיו, אלא גם מהנשיא הנבחר של ארה"ב, מתומכי הברקזיט בבריטניה, מהמתנגדים לאיחוד באיטליה ובצרפת, מהימין הגרמני ומיאיר נתניהו.



אפשר שמתוך ההבדלים בין המדיניות שמתווה וייס לזו של יוכפז נובעים גם יחסי הכוחות ברייטינג, עם אחוזי צפייה כפולים (ומעלה) לטובת חדשות 2. מה שכן, אלטרנטיבות ימניות, שצצו בעיקר בדמותו של ערוץ 20, נוגסות (אם כי לפי שעה רק בשוליים) דווקא מחלקו של הערוץ השני. צחוק הגורל הוא שבעיני ציבור הגדל מיום ליום זה כלל לא משנה: שפת הגוף של יונית לוי מעצבנת את מי שרואה בתקשורת כולה "סמולנית" הרבה יותר מהנחת שנגרמת לו מהופעת הגברת נתניהו.



נדמה שהניגוד בין היושרה העיתונאית להישרדות המסחרית מעולם לא היה חריף יותר, והכלל הזה תקף הן לגבי וייס והן לגבי יוכפז.



גולן יוכפז. צילום: Eitai10, CC



38. אבי ניר, אבי צבי ויוסי ורשבסקי - מנכ"לי קשת, רשת וערוץ 10 / ניר קיפניס



שנה קשה מצפה למנכ"לי שלושת גופי השידור בערוצים המסחריים: קשת, רשת וערוץ 10. שנה של אי ודאות, שנה נוספת שבה ידברו על מיזוגים ופיצולים, על אפיקים ועל חברות חדשות. אכן, לא קלים הם חייו של זכיין טלוויזיה מסחרית בישראל.



באופן מפתיע, דווקא מצבו של יוסי ורשבסקי, מנכ"ל ערוץ 10, הוא הטוב מכולם, אף שאחוזי הצפייה שלו הם הנמוכים יותר. זה לא שהוא מצא לפתע גז טבעי מתחת לבית הוורד בגבעתיים, מקום מושבו של הערוץ, אבל לורשבסקי יש יתרון אחד לא מבוטל: הוא רגיל למלחמות הישרדות. הוא הגיע לראשונה אל ערוץ 10 לאחר שהיה מזוהה בעיקר עם רשת המקומונים המוצלחת (נכון לאותם ימים) של עמוס שוקן.



הוא הצליח לייצב את הערוץ, אחר כך חטף מהבעלים שהחליטו להפסיק ולהשקיע בו, ועדיין נשאר לעמוד. בהמשך חטף מהמדינה, שנוח היה לה לראות אותו מתפתל, ושרד. בין לבין הוא עזב את תפקידו בשל נסיבות אישיות, אבל מחליף ראוי לא נמצא לו, עד ששב להוביל את מה שנראה לעתים קרובות מדי כמו מלחמת המאסף של הערוץ. וזו כנראה הנקודה המרכזית בסיפור של ערוץ 10: כמעט מיום הקמתו הוא מנהל מלחמת הישרדות, שמצד אחד משאירה אותו על הרגליים חד ונכון לקרב, ומצד שני לא מאפשרת לו להתפתח כערוץ תוכן רגיל.



המנדט שניתן לו מהמחוקק היה להיות מעין צ'אנל 4 הבריטי. דיברו שם על תוכניות איכות - בניגוד לפזילה של ערוץ 2 לכיוון המכנה המשותף הרחב יותר. אלא שמהר מאוד התברר שבטלוויזיה מסחרית אין נישה: אתה לא יכול להביא מחצית מהרייטינג של הערוץ המתחרה ולספר למפרסמים שהקהל שלך איכותי יותר. גם אם אתה צודק (והוא צודק) - זה לא מעניין אותם. ניסיונות לייצר רייטינג משמעותי מ"הדוגמניות" המוצלחת ועד הפיאסקו של "24/7" לא חסרו, אבל בסופו של דבר איבד הערוץ אפילו את פצצת הרייטינג היחידה בבונקר שלו "הישרדות" - ופנה לכיוון של ערוץ חדשות, כזה שנותן לצופיו את התמורה הטובה ביותר בין השעות 16:00 ל־21:00. למרבה הצער, גם על הסחורה האיכותית הזאת אין יותר מדי קופצים.



אבי ניר. צילום: סיון פרג'



הסיפור של רשת וקשת שונה. קודם כל הם שרדו כבר סיבוב אחד של ברירה טבעית (טלעד, זוכרים?), אבל המפריד ביניהם רב מהמשותף, אף שהם חולקים את אותו הערוץ. אבי ניר (קשת) נחשב לאיש בעל מגע הזהב. הוא היה בין הישראלים הראשונים שהשכילו להבין איך עובדת טלוויזיה מסחרית, והצליח להרים כמה פורמטים, מהמוצלחים ביותר שידע המסך. לא בכדי נבחרה המילה "פורמט". מהר מאוד הבין ניר שעם כל הכבוד לשוק הישראלי, היכולת להרוויח ממנו כסף - גם עם תוכניות של 30% רייטינג ומעלה - היא מוגבלת, והפך את קשת לא רק לזכיינית של טלוויזיה מסחרית, אלא גם ליצואנית מצטיינת.



מולו, רשת של אבי צבי נתפסת כאפורה יותר. למעט הבלחות פה ושם, היה נדמה שרשת נמצאת צעד אחד מאחורי שותפתה־מתחרתה: הטאלנטים שלה נצצו פחות, וכשקשת עשתה לכולם בית ספר לתוכן, התגאתה רשת בבית הספר למקצועות הטלוויזיה שלה. אלא שלמרות הבדלי האופי בין קשת לרשת ובין ניר לצבי, נדמה שעתה, כמאמר הקלישאה, הם תלויים זה בזה, בטרם ייתלו זה בצד זה.



אבי צבי. צילום: אורי לנץ, פלאש 90



הרגולציה בישראל היא הזויה. במקום להגביל את התכנים בכמה כללי אצבע פשוטים - שעיקרם איסור שידור פורנוגרפיה ואלימות בשעות צפיית ילדים (כל השאר, כמו איסור פגיעה בפרטיות, איסור לשון הרע, צנזורה ועוד - מתחייבים בכל מקרה מחוקי המדינה) - ולשלוח את הזכיינים לדרכם, החליט המחוקק בישראל שהוא גם גוף תוכן. מועצת הרשות השנייה, גוף מיותר שבוחשים בו אינטרסנטים ופוליטרוקים (עם השם האורווליאני "נציגי ציבור"), מתערבת בתכנים ובפרסומות. ונוסף לכך מחויבים הזכיינים ב"קנס" ייחודי בדמות השקעה בהפקות מקור (אם זה אינטרס של המדינה, מדוע שלא תשקיע בו מתקציב משרד התרבות?), עד שכמעט נשכח שנציגי הציבור האמיתיים יושבים על הספה מול המסך ומצביעים אמון או אי אמון בתוכן באמצעות השלט. דמוקרטיה ישירה במיטבה.



הוסיפו לכל זה את ההתכווצות הדרמטית של שוק הפרסום בישראל בחמש השנים האחרונות ואת נדידת צופים מ"מדורת השבט" לפלטפורמות משוחררות מכל רגולציה - ויקל להבין איך גם עם תוכניות כמו "מאסטר שף", "האח הגדול" (קשת), "דה ווייס" ו"המרוץ למיליון" (רשת), תוכניות עם רייטינג שנושק ל 30%, מפסידים גם ניר וגם צבי כסף. כך אוהבת המדינה את התקשורת שלה - מוחלשת ונזקקת עד כדי כך שהצורך בחסדי הרגולטור מחלחל היטב גם אל חברת החדשות, בעוד הזכייניות מנסות לבסס עצמן כבתי תוכן מרובי פלטפורמות גם הרחק מהפנס של הפריים־טיים, זה שמתחתיו היו מפוזרים פעם מטבעות לרוב.



יוסי ורשבסקי. צילום: גיא קרן



39. מולי שגב וליאור שליין - "ארץ נהדרת" ו"גב האומה" / ניר קיפניס
מרקס טען שההיסטוריה חוזרת על עצמה פעמיים - בפעם הראשונה כטרגדיה ובפעם השנייה כפארסה. תוכניות הסאטירה של הטלוויזיה בישראל הופכות את האמירה הזאת על ראשה. בהתחלה היו שם קומדיה, סאטירה ופארסה, אלא שהטרגדיה שלהן ושל חלק גדול מצופיהן מתרחשת ממש לנגד עינינו. נתחיל בפצצת הרייטינג, עתירת התקציב, רבת העונות ומחדשת השפה העברית הגדולה ביותר מאז שלישיית הגשש החיוור. "ארץ נהדרת" הייתה יכולה להמשיך ולשוטט בין לובה הקופאית, חזקי המדריך, בנות הבלוג, נערת הבת מצווש ודומיהם עוד שנים רבות - כי הרי כולנו עם אחד וכולנו אוהבים נקניקיות. אלא שאז היא בחרה צד. 
קו השבר בתוכנית ל"חצי העם" החל בסדרת המערכונים שזכתה לשם הגנרי "הפילוסים". היא הציגה את הישראלי שנמצא תמיד באופוזיציה אף שהוא כבר מזמן בשלטון; שמחפש איך לתחמן את הממסד אף על פי שהמדינה זה הוא; שמצבו הכלכלי איתן, אבל השכלתו הכללית היא גבולית - וכשהוא מנסה לעשות את קפיצת המדרגה ולדבר יפה, באה תוכנית הסאטירה הלאומית ועושה ממנו צחוק. כי אם יש משהו מצחיק יותר מערס מקלל, הרי זה ערס שמנסה לדבר יפה, נכון?
תארו לי את הבעת פניכם למקרא המשפט האחרון, ואומר לכם לאיזו מפלגה הצבעתם בבחירות האחרונות. אם פעם שיקפו 30% הרייטינג של "ארץ נהדרת" את הסלון הישראלי הממוצע, עתה מדובר באותם 30 מנדטים שלא יספיקו לעולם למחנה הציוני, למרצ ולמפלגה הטרנדית התורנית להקים כאן ממשלה. והם בכלל לא ידעו שהם כאלה. מולי שגב, העורך הראשי והכל־יכול של התוכנית, לא הסתיר מעולם את דעותיו הפוליטיות. אולם העיתון של המיליה שלו, "הארץ", נהג לחבוט בהם על שאינם פוליטייים מספיק, וזאת, כשהוא בקושי מסוגל לקבל אל שורות המחנה את אלי ומריאנו, הנערים מנתניה שהיו מעבירים דחקות עממיות אצל דודו טופז. 
האם כותבי, עורכי וצוות השחקנים של "ארץ נהדרת" פשוט הגיעו לגיל שבו אדם הופך להורה ומבין שהוא חייב להיות מעורב קצת יותר? אפשר, אבל נדמה שזו בעיקר המציאות שבה אי אפשר לומר משפט ברור - שלא לומר ערכי - ולהישאר בקונצנזוס. 

מולי שגב. צילום: דוד וינוקור

 
בחירות 2015 סימנו את תחילת הסוף של תוכנית הסאטירה המצליחה בתולדות הטלוויזיה הישראלית.החבורה הוזמנה לאולפן הבחירות כדי לחגוג את סיום תקופת נתניהו, אבל המדגמים מחקו את החיוך מהפנים. כבר מזמן לא נראה על המסך הומור מאולץ כזה. מאז, חיה התוכנית על זמן שאול. הצוות המצוין שלה יצליח בוודאי לנפק עוד כמה מערכונים איקונים, אפשר שאפילו עוד עונה או שתיים, אבל בלב הם כבר יודעים שזה נגמר.
בניגוד לחבורת "ארץ נהדרת", מליאור שליין וחבורתו, שהפכו מ"מצב האומה" ל"גב האומה", נחסך לפחות מפח הנפש. הם יודעים שהם מחשבים את קצם לאחור, או כמו ששליין עצמו הגדיר זאת לפני כמה עונות, "אנחנו התזמורת של הטיטאניק". כלומר, מנגנים כל הדרך למצולות. מצחיק להיזכר בכך ששליין נחשב פעם לימין מתון. כלומר, בתקופה שהיה עוד כזה במרחב שמשמאל לבית היהודי ועד ל"ביטחוניסטים" של מפלגת העבודה. 
בישראל של היום (ואפשר להוריד את המילה "של") אשכנזי ותיק, משכיל, חילוני וליברל לא יכול עוד שלא להיחשב לשמאל קיצוני. ושליין, פעם כמעט סמן ימני של הברנז'ה, נמצא היום בעמדה שהייתה יכולה להביא לו בקלות את ראשות מרצ, נניח, אילו היה מחליט להתמודד. 
לזכות שליין ייאמר שהוא ראה את הנולד, או יותר נכון חש אותו על בשרו, כשהזכיינית רשת חתכה אותו מסיבות פוליטיות ואילצה אותו לחזור לערוץ 10, האכסניה שאותה עזב (אחרי הגשת רצועת לילה יומית), אולי לא בטריקת דלת, אבל עם משקעים הדדיים. כל עוד היו בצוות גורי אלפי (או - לתקופה קצרה מדי - אודי כגן) היו לשליין "מתחרים". מאז פרשו - ועם כל הכבוד לאורנה בנאי המוכשרת, לתם אהרון השנון, לעינב גלילי הדעתנית ולאחרים - הוא הפך לפנים של "גב האומה". 
 שליין, מודע לכובד המשא, כמעט יוצא מעורו כדי  להצטיין. מונולוג הסיום של התוכנית הוא אחד מציוני הדרך המופלאים בתולדות הסאטירה המקומית, לא פחות. אבל כשהוא מסיים (למשל) לארח עוד פוליטיקאי ימני - שכבר לא מנסה אפילו לשכנע את קהל הצופים של התוכנית, אלא רק נהנה לצחוק בפניו מתוך תחושת ניצחון - נדמה שאפילו הוא מתחיל להרגיש את המים הקרים בעודו אוחז בשרביט המנצחים של המפסידים, ומפיק נעימה אחרונה מ"התזמורת של הטיטאניק".

ליאור שליין. צילום: יח"צ
40. אלונה ברקת - בעלת קבוצת הכדורגל הפועל באר שבע / חיים זלקאי
צחקוקים מרושעים והערות ארסיות היו קולות הרקע שליוו את אלונה ברקת בשנותיה הראשונות בדרום הפרוע. צוחק מי שצוחק אחרון, וראשון במקרה שלה - בשנה העשירית לנשיאותה הובילה ברקת את הפועל באר שבע לאליפות ראשונה אחרי 40 שנות יובש, והיא כבר מתמרקת לקראת אליפות שנייה ברציפות. כמו המתעמלת הרומנייה נדיה קומנצ'י בסיום התרגיל על הקורה האולימפית, גם אלונה קיבלה את הציון 10. 
את מסעה בארץ הנגב היא החלה בצעד לא בטוח. המעבר משכונת היוקרה בצהלה ל"שכונה" הבאר שבעית היה חד יותר מלהב של שברייה. בספר זיכרונותיה אולי ייכתב כי באותה נקודת זמן היא לא ממש ידעה מי נגד מי, והייתה מוקפת יועצים מעולמות אחרים וחשופה למזימותיהם של סוכני שחקנים ערמומיים. “כדי לצרף שחקן איכותי נאלצנו לשלם ‘מס באר שבע'", אמרה בגילוי לב. היום, להבדיל, מתדפקים על דלת משרדה בועטים משלל צבעי הקשת.  
תהליך הפרחת השממה היה ארוך ומתיש. עד שהצליחה לחשב את המסלול מחדש, היא התברברה בדרכיה העקלקלות של הליגה השנייה. קרבות ההישרדות בליגה הבכירה היו לחם חוקה במשך שלוש שנים. מסלול הייסורים זימן לה מפגשים הזויים עם אוהדים ועוברי אורח, וחשף אותה לפן העצוב של הענף. כזכור, מותו של צ'סוואה נסופוואה, החלוץ הזמבי שהתמוטט במהלך משחק אימון, כמעט שבר אותה. 
פעמיים בתוך עשר שנים ריחפו איומי העזיבה שלה בשמי התכלת המאדימים של בירת הנגב. סבלנותה כמעט פקעה בעטייה של פרשת הורדת מכוניתו של המאמן גיא עזורי לשוליים בידי פרחח מקומי. בעיצומו של המשבר שמענו אותה אומרת: “באתי לבאר שבע כדי לבנות משהו ערכי, מתוך כוונה לנצל את הכדורגל ליצירת שינוי חברתי".חרדת הנטישה של האוהדים חייבה התערבות טיפולית. לפתע פתאום הוכח שאפשר גם אחרת. הרחוב הספורטיבי המוזנח שופץ והקללות הקשות נעלמו בהדרגה מהלקסיקון. אפילו במשחקים שבהם הוצגה יכולת עלובה, נשמעו מדי פעם מחיאות כפיים מבוישות. “הבנתי שהשינוי בא מתוך האוהדים, ובשבילי זה הרגיש כמו הגשמת חזון", אמרה ברקת בנימה מפויסת, סובבה את הסוויץ' והעבירה הילוך.
 
ועדיין ארוכה הייתה הדרך אל האושר. מפגן החולצות השחורות, שארגנו אוהדים מאוכזבים באחד ממשחקי הבית, הפר את השקט היחסי. מהר מאוד התברר שמחאה מאורגנת מין הסוג הזה נחשבת בעיני בעלת המועדון לאקט פסול. החדרת סממני אבל למגרש הכדורגל נתפסה בעיניה כאות המבשר רעות. בנוהל מזורז גובשה אמנה המפרטת את כללי ההתנהגות ביציעים. איכשהו נחלצו האוהדים בשלום גם מהצומת המסוכן הזה. 
שבע השנים הרעות היו כמו מאה שנים של בדידות. שבתות מתסכלות התחברו ללילות אבודים, ובסביבתה הקרובה דחקו בה להחזיר את המפתחות ליצרן. “בשביל מה את צריכה את זה?", נשאלה לא פעם. את התשובה לשאלה העקרונית הזאת היא נתנה בראיון ל"מעריב-השבוע": “כשרכשתי את הקבוצה, האמנתי שאנחנו יכולים להצליח. ידעתי שמלבד אמונה צריך להציב מטרות, לגלות התמדה ולהשקיע עבודה קשה".
שבעת תלאות היא המשיכה לדבוק בתוכניתה לבנות מועדון בריא ומעורר השראה. מודל מובהק לחיקוי לא היה לה, ואת הטיפים היא ליקטה מכמה ערוגות בשדה המחקר שלה. האני מאמין שלה מפורט בשורות הבאות: “לאורך כל הדרך אנחנו משתדלים ללמוד מכל קבוצה שאנחנו פוגשים ומכל מקום שאנחנו מגיעים אליו. אני מאמינה שאפשר לקחת מכל מקום את מה שנכון בשבילך ולבצע את ההתאמות הנכונות. חשוב לא להיות מקובעים, אלא פתוחים, ללא אגו. אני יכולה להגיד שזה משהו שהתברכנו בו עם הצוות שלנו, בראשותו של המנכ"ל אסי רחמים״. השד יודע איך הצליחה לגרור את הגרוטאה האדומה במעלה הוואדי. במקום לשפוך לאגר היא נעה קדימה, סוחפת עיר שלמה בעקבותיה (להוציא שניים־שלושה אוהדים קשישים של בית"ר באר שבע, שמרדו במוסכמות). 
עכשיו אנחנו יודעים שאת כוחותיה היא שואבת מהעיר, מהאוהדים ומהקהילה: “עיר שלמה מאמינה בנו, והדבר הזה נותן לנו הרבה כוח. יחד עם הקהילה שעוטפת אותנו באהבה חוללנו שינוי. אפשרנו לאנשים להאמין בחזון שלנו, שאומר שלא משנה מהיכן אתה מגיע והיכן אתה גר, אם תגיע עם אמונה וכישרון ולא תירתע מעבודה קשה, הצלחתך תהיה מובטחת. כשמסתכלים על הדרך כולה, לא מתייאשים מהפסדים ולא מאבדים את הראש אחרי ניצחונות. מה שחשוב הוא ללכת בכיוון הנכון, ואת המסר הזה חשוב להעביר לכל ילד בכל מקום בארץ".
בתקופה שקדמה לחילופי השלטון במועדון בקושי הגיעו אוהדים למשחקיה הביתיים של הקבוצה בליגה הלאומית. נגד רמת השרון, באחד מימי שישי, נספרו 200 איש, כולל מוזמנים. והנה, כעבור עשר שנים, באר שבע אלופה, כוכביה מנצנצים בשמי אירופה. קל יותר למצוא פטריות כמהין מאשר להשיג כרטיסים למשחקי הבית בטרנר. יומיים לאחר שאליניב ברדה הניף את צלחת האליפות, הגיעו 100 אלף חוגגים לכיכר העירייה, ועדיין יש בעיר חגיגה.

אלונה ברקת. צילום: ניר פקין
41. יוסף שפירא - מבקר המדינה / בן כספית
המדינה, השופט יוסף שפירא, התחיל רע. הביאו אותו כדי שיהיה הקונטרה המושלמת למבקר מיכה לינדנשטראוס, שהטיל את חיתתו על המערכת הפוליטית כולה לאורך שנות כהונתו, והביא לפתיחתן של חקירות רבות נגד פוליטיקאים ואישים בכירים. החברים רצו קצת שקט. הוא עבר אודישן אחד בבלפור, אצל הזוג המלכותי, ועוד אחד בביתו של צחי ברוורמן (היום מזכיר הממשלה), בהשתתפות משגיח הכשרות זאב אלקין. את החותמת הסופית העניק עו"ד דוד שמרון, מטעמה של השכינה. הדרך למבקר “משלנו" נסללה. שפירא צלח (לאחר מאמץ) את הליך הבחירה. הכנסת העדיפה אותו על פני המשנה לנשיאת העליון, השופט אליעזר ריבלין, שבו תמך אז נשיא המדינה ראובן (רובי) ריבלין. 
בהתחלה אכן היה נדמה שהאודישנים הצליחו ושהמבקר הנשכן מת: שפירא היה מבקר רך, נטול שיניים, חביב וידידותי למשתמש ולמבוקרים. הוא עשה לנתניהו הנחות מפליגות בכמה דוחות שפרסם, ולשיאו הגיע כשניסה לדחות את פרסום דוח מעונות ראש הממשלה לאחר בחירות 2015 (לחץ תקשורתי הביא לפרסום הדוח לפני הבחירות). אבל אז החל להסתמן שינוי. אטי, כמעט בלתי מורגש, אבל אמיתי. מבקר המדינה מגדל בזמן האחרון שיניים וציפורניים. הדוחות האחרונים שלו נוקבים יותר, ממוקדים וחסרי פשרות. הוא הבין, כנראה, שהקדנציה תיגמר בטרם יותיר חותם כמבקר שעשה, שינה או הזיז משהו במסדרונות הביורוקרטיה והשחיתות השלטונית. כפי שזה נראה עכשיו, את כהונתו יסמן הדוח המדובר, שלו ממתינים כולם, בעניין מבצע צוק איתן. הטיוטות כבר נאספו ותוקנו, והשלטון לא ירווה נחת, כנראה, מהדוח הזה. עושה רושם שמבקר המדינה הגיע.

מבקר המדינה יוסף שפירא. צילום: פלאש 90
42. אביחי מנדלבליט - היועץ המשפטי לממשלה / מור שמעוני
היועץ המשפטי לממשלה הנוכחי נכנס לתפקידו ביומה הראשון של שנת 2016. בשנה הזאת הוא הספיק להדגים את עמידותו, בין היתר בעימות עם הממשלה על רקע התנגדותו לחוק ההסדרה ולחוק המואזין. נוסף לכך הוא קיבל כמה החלטות מעניינות וחדשניות כגון הפעלת הדין הפלילי נגד סרבן גט, השוואת הליך ההתאזרחות של זוגות חד־מיניים לזה של הטרוסקסואלים, שינוי בחוק הפונדקאות ועוד. על שולחנו מונחים כמה מידעים על עבירות פליליות לכאורה מצדם של נבחרי ציבור מכהנים, ובראשם ראש הממשלה בנימין נתניהו. חלק מהפרשות ירש מנדלבליט מקודמו בתפקיד, כמו פרשת "ביבי טורס", העוסקת בנסיעותיו של נתניהו. חלקן ידועות לציבור, כמו פרשת הצוללות, וחלקן זכו רק להודעה לקונית מצד משרד המשפטים ביולי האחרון, המציינת כי "מידע התקבל בעניינים הנוגעים בין היתר לראש הממשלה". בכולן, בהוראתו של מנדלבליט, מתקיימת בימים אלה בדיקה במשטרה, אך אף אחת מהן לא הבשילה לכדי חקירה רשמית.
היועץ יודע כי הכרזה על חקירה פלילית נגד ראש ממשלה מכהן עלולה להביא להתפטרותו, כפי שקרה בתקדים אולמרט, ולכן אינו ממהר לעשות זאת. מהצד השני, אי קבלת ההחלטה לפתוח בחקירה מותירה עננה מעל ראשו של מנהיג המדינה, והיא מראית עין של נקיטת מדיניות של איפה ואיפה אל מול האזרח הקטן, שנגדו נפתחת חקירה בעניינים פעוטים הרבה יותר. 
 
בשנה האחרונה התקיים ביחידת החקירות הארצית של משטרת ישראל מצעד נחקרים בפרשות השונות שבהן נקשר שמו של ראש הממשלה, אך הוא עצמו טרם זכה להיחקר באזהרה ולמסור את גרסתו. ייתכן שההתמהמהות של מנדלבליט היא השקט לפני הסערה הפלילית של נתניהו, שתכה בישראל ב־2017.

אביחי מנדלבליט. צילום: מרק ישראל סלם, פלאש 90
43. תא"ל מוטי אלמוז - דובר צה"ל היוצא וראש אכ"א הנכנס / בן כספית
פניו, תא"ל מוטי אלמוז הוא הטיפוס הכי רחוק מדובר מקצועי. מושבניק עם נשמה של פלאח, שעיניו מצטעפות למראה מסיק זיתים.
אלמוז התרחק כל הקריירה שלו מהתקשורת, והביט בה בחשדנות. הוא לא אחד מהברנז'ה, לא התחכך בגורמים בתעשייה, והיה מרוחק מכל ההמולה הזאת, עד שנקרא אל הדגל על ידי הרמטכ"ל בני גנץ, ומאז הוא שם. כמעט בן לילה הוא הפך מאדם אלמוני לגמרי למי שהתפקיד של דובר צה"ל תפור בדיוק למידותיו. 
אלמוז נהנה משקט נפשי, מחוכמת רחוב, מהתנהלות אמינה ומאינטליגנציה רגשית גבוהה. נכון להיום, אלמוז הוא אחד האנשים הקרובים ביותר לרמטכ"ל רב אלוף גדי איזנקוט. הוא כיהן בתפקיד יותר משלוש שנים, ובשבוע שעבר מונה לתפקיד ראש אגף כוח אדם בצה"ל במקום האלוף חגי טופולנסקי, שפרש מתפקידו. השפעתו על השיח הציבורי ועל סדר היום התקשורתי גדולה. אלמוז היה זה שהגיב ראשון על הסרטון שבו נראה החייל היורה מחברון אלאור אזריה משגר את הירייה ההיא לראשו של המחבל. תגובתו של דובר צה"ל היא שהתניעה את התהליך שחולל את המהומה שטלטלה את החברה הישראלית וגם החישה את קצו של שר הביטחון משה יעלון. גם במקרה הזה, אלמוז מסרב להיסחף בהתרגשות הכללית.

תא"ל מוטי אלמוז. צילום: פלאש 90
44. ח"כ איתן כבל - יו"ר ועדת הכלכלה של הכנסת / דנה סומברג
מקצועית עברה על איתן כבל שנה מצוינת. הוא יושב ראש ועדת הכלכלה בכנסת ומנהל ביד רמה דיונים בנושאי הרפורמות בשוק התקשורת, תאגיד השידור, חברות הגז, הסכסוך באל־על ומה לא. אבל מבחינה פוליטית, על כבל, כמו על המחנה הציוני כולו, עברה שנה קשה שדרדרה אותם אל תהום פוליטית שממנה הם מתקשים לצאת. כבל היה שותף סוד למגעיו המוכחשים תמידית של הרצוג לכניסה לממשלת בנימין נתניהו. אותו נתניהו שכבל מקפיד לתקוף חדשות לבקרים. נזכיר שב־2009 נתניהו פגש את כבל בניסיון לשכנעו לתמוך בכניסת מפלגת העבודה לממשלה. אז, נדמה היה שכבל מיואש פחות וידע לסרב, אבל בסיבוב הנוכחי תמך בהרצוג עד להתרסקות הבלתי נמנעת במו"מ התמים למדי שניהלו השניים, שסופו סימן את כניסתו של אביגדור ליברמן לממשלה.
בראש השנה צצה לה שוב השמועה על מגעים לאחדות. הרצוג פרסם הכחשה גורפת למה שכינה "מידע כוזב". ח"כ כבל הביע חוסר אמון בהרצוג בפוסט שכתב, ובו טען כי "מי שלא מוכן להרוג באבחת חרב את סיפור האחדות ומשאיר אותו על פתילייה לבישול עמוק וארוך, שלא יתפלא שהנושא אינו יורד מסדר היום הציבורי". כבל הבהיר בהמשך הפוסט כי הוא מתנגד ל"אחדות מזויפת שכל מטרתה תעסוקה לכמה מחברינו". כבל הוא שועל פוליטי המבין שההתמודדות הבאה של מפלגתו תהיה קשה מתמיד כשיש רק עשרה מקומות. לאחרונה העביר הרצוג בוועידת העבודה סעיף בתקנון, המאפשר את כהונתו של ח"כ מטעם המפלגה כמזכ"ל, כפי שהיה בקדנציה הנוכחית. יש המעריכים כי מטרת הסעיף היא לקדם את בחירתו של כבל לתפקיד. המזכ"ל זוכה לשריון במקום השביעי, כך שמקומו בכנסת הבאה מובטח.

ח"כ איתן כבל. צילום: מרק ישראל סלם
45. אביב כוכבי - אלוף פיקוד צפון / בן כספית
אם יש בצה"ל נסיך, קוראים לו אביב כוכבי. מסוג הקצינים שהכתובת "פוטנציאל לרמטכ"ל" מלווה אותם שנות דור. הוא היה חניך מצטיין בקורס מ"כים, חניך מצטיין בקורס קצינים ומח"ט מיתולוגי של הצנחנים במהלך מבצע חומת מגן. כוכבי, יחד עם מח"טים וקצינים נוספים, הגה את הטכניקה שבה פיצח צה"ל את מחנות הפליטים כמעט ללא אבדות. במרץ הקרוב ייכנס ללשכת סגן הרמטכ"ל, שם יחליף את האלוף המוערך יאיר גולן, ויהפוך לסגנו של הרמטכ"ל גדי איזנקוט. על פניו, השניים הם דבר והיפוכו. נבדלים זה מזה באופי, בסגנון ובטמפרמנט. במציאות, שניהם קצינים חושבים, מצטיינים, שאפתנים וממוקדים. 
אם לא תתרחש תקלה בלתי צפויה, יהפוך כוכבי בעוד שנתיים וחודשיים לרמטכ"ל ה-22 של צבא ההגנה לישראל. האיש הנכון, בזמן הנכון ובמקום הנכון. אך צריך להוסיף כוכבית: בישראל, להיות מועמד מוביל לתפקיד בכיר כלשהו זה נטל, לא נכס. מתי בפעם האחרונה זכה מועמד מוביל בתפקיד? ע"ע יואב גלנט או נגיד בנק ישראל האחרון. 
כוכבי מביא איתו ללשכת הרמטכ"ל רזומה מושלם, ונחשב היום לקצין המנוסה ביותר בצה"ל ולמי שמכיר את כל הגזרות: כמפקד החטיבה המזרחית ביק"ל למד את הזירה הלבנונית, אחר כך עבר סטאז' דומה בדרום כמפקד אוגדת עזה, כראש חטיבת המבצעים במטכ"ל, כאלוף פיקוד הצפון ולבסוף, כראש אמ"ן. 
למרות הנסיכות והאיכות, הקריירה שלו לא חפה מתקלות. בשבועות האחרונים שלו באוגדת עזה נחטף גלעד שליט. הוא נכנס לתפקיד ראש אמ"ן שבועות ספורים לפני פרוץ האביב הערבי, וספג ביקורת כי אמ"ן כשל בניבוי התהליך. גם על תפקודו בצוק איתן נמתחה ביקורת מסוימת, אך זו עומעמה בדוח מבקר המדינה. נושא המנהרות היה מכוסה כראוי על ידי אמ"ן, אך הערכות המודיעין לגבי כוונות חמאס לאורך המבצע כולו היו שגויות. 
דווקא נקודות החולשה מוסיפות לכוכבי את ה"דבר־מה הנוסף" הנדרש מרמטכ"ל בישראל: היכולת להבין את מגבלות הכוח, להתרחק מזחיחות ולגלות צניעות. אם יש מישהו שמוכן לתפקיד ראש המטה הכללי של צה"ל בפברואר 2018, הרי שקוראים לו אביב כוכבי.

האלוף אביב כוכבי. צילום: פלאש 90
46. טל גרנות-גולדשטיין - מנכ"לית הוט / גלית עדות
הייתה נקודת פתיחה קשה ביותר עבור כל מנכ"ל, אבל נראה שכשטל גרנות־גולדשטיין התמנתה לתפקיד המאתגר של מנכ"לית הוט, היא הצליחה לדלג בקלילות מעל המכשולים. באוגוסט 2015 היא קיבלה לידיה חברה שסבלה מנטישה המונית של מנויים ומירידה ניכרת ברווחיות.
היא הגיעה להוט רק שלושה חודשים קודם למינוי, לתפקיד שנתפר במיוחד בשבילה - המשנה למנכ"ל וראש חטיבת הלקוחות. היא לא הספיקה לכהן בתפקיד אפילו רבעון אחד, וכבר נקראה להחליף את המנכ"ל אילן צחי. הרבה גבות הורמו לנוכח המינוי, בעיקר בשל גילה הצעיר (38) ובשל העובדה שהיא חסרת ניסיון בניהול חברה גדולה. 
אולם גם המקטרגים כבר מודים שגרנות־גולדשטיין עמדה במשימותיה בהצלחה. לאחר שנים של איבוד מנויים בכל החטיבות, נרשמה עצירה באחוזי הנטישה, ובחלק מהמגזרים ישנו גיוס חיובי. המספרים הללו נזקפים לזכות מהלך שיפור השירות, שאותו מובילה המנכ"לית. במשך שנים החברה נודעה בשירות הלקוי שהעניקה ללקוחותיה, אולם איכות השירות השתפרה, והחברה תקשרה את המהלך בקמפיינים שיווקיים, שבהם לא חששה להודות בטעויות שעשתה.
נוסף לכך, החברה, בניצוחה של גרנות־גולדשטיין, משקיעה בתוכן איכותי, ורק לאחרונה חתמה על הסכם עם יצרנית התוכן HBO. גם בגזרת הטכנולוגיה נראה שיש התקדמות, מאחר שהוט השיקה ממיר חדש וחכם. מצפה לגרנות־גולדשטיין עוד עבודה רבה, אבל כפי שזה נראה כיום, הדירקטוריון יכול להיות מרוצה מהבחירה.

טל גרנות-גולדשטיין. צילום: רמי זרנגר
47. יצחק הרצוג - יו"ר האופוזיציה / בן כספית
מאז החמיץ מול שער ריק והפסיד את הבחירות לבנימין נתניהו, לא ידע יצחק (בוז'י) הרצוג רגע אחד של נחת. הוא נגרר משוח בזפת ובנוצות לאורכה ולרוחבה של המערכת הפוליטית במו"מ ארוך ומיותר על הצטרפות לממשלת נתניהו, אכל את כל הדגים הסרוחים וגורש מכל הערים. התוחלת הפוליטית שלו בשפל, תאריך התפוגה מתקרב במהירות, ולמרות זאת, בוז'י הרצוג לא מתייאש ולא מתכוון לוותר, אפילו לא בצחוק, על שום דבר לטובת אף אחד.
אי אפשר לקחת ממנו את היכולת לתמרונים פוליטיים, שמתקרבת אצלו לדרגה אמנותית של ממש. בוז'י הרצוג נראה כמו ילד כאפות, אבל הוא פוליטיקאי מנוסה, מיומן, עם יכולת ביצוע מוכחת ורקורד מרשים. נכון, מול נתניהו במרץ 2015 הוא נראה כמו תינוק בן יומו, אבל במפלגת העבודה אין מתחרים ברמתו של ביבי, והרצוג לא יוותר בלי קרב. 
נכון לעכשיו הוא יו"ר האופוזיציה, ויאיר לפיד לא. מה הוא עוד יכול לעשות עם זה? לא ברור. הוא מנסה להביא למפלגה כוחות חדשים, אך בינתיים ללא הצלחה. הוא דחה את הפריימריז, הוא משמר את הברית עם אבי ניסנקורן, וממשיך להחזיק את ציפי לבני קרוב. עם איתן כבל היחסים כבר לא מה שהיו, ואראל מרגלית צובר תאוצה. השנה הקרובה תהיה גורלית מבחינת יצחק הרצוג, והוא מתחיל אותה בנחיתות ניכרת.

יצחק הרצוג. צילום: אבשלום שושני
48. אהוד ברק - שר הביטחון וראש הממשלה לשעבר / בן כספית
אהוד ברק נהנה מכל רגע. החייל המעוטר ביותר בצה"ל הפך לצייצן הכי מהיר במערב. או במזרח. העיקר שזה נגד בנימין נתניהו. אחרי שעשה את כל הסיבובים האפשריים בכל הזירות הקיימות, קם ונפל וחזר ונגמר ונעלם, הוא שוב כאן. 
כמו חתול הצ'שייר מ"עליסה בארץ הפלאות", מברק נשאר בעיקר החיוך שמאחוריו. תעלומה גדולה ואפילו משעשעת. כרגע, הוא סוג של נביא זעם וירטואלי, המקנן בשדות הציד של הרשת החברתית, ובעיקר מצייץ את עצמו לדעת בטוויטר. הוא חד מאי פעם, מהיר תגובה, קטלני ואכזר. אין מי שמכיר את הבטן הרכה של בנימין נתניהו יותר ממנו, ואין מי שבנימין נתניהו חושש ממנו יותר. ברק היה מפקדו המיתולוגי של נתניהו בסיירת מטכ"ל, והגנטיקה של ביבי צרובה ביראת ברק, בכל זמן, מזג אוויר או מצב.
כך היה כשברק עוד היווה פקטור במערכת הפוליטית, כך גם עכשיו. נתניהו משוכנע שברק זומם מזימות טרנס־אטלנטיות להדיחו, ויהיה משוכנע בכך גם אחרי שברק ייאסף אל אבותיו. נתניהו בטוח שברק לא מתגושש איתו סתם, אלא מחפש דרך לחזור. לשם שינוי, לא בטוח שנתניהו טועה. שמו של ברק עולה יותר ויותר בתרחישים הנדונים בין הנידונים לכיליון פוליטי במפלגת העבודה. החברים מוכיחים שהזיכרון שלהם קצר אפילו יותר מהסקרים המנבאים למחנ"צ 10 מנדטים.
בשנים האחרונות חפר ברק את עצמו לתחתית סולם הפופולריות בישראל, והפך לאחד הפוליטיקאים השנואים ביותר במדינה. אלא שמהעז הזה, עוד יכול לבצבץ סוג של מתוק. בהפוך על הפוך, הוא עוד יכול לשוב איכשהו ללבבות הבוחרים מהכיוון ההפוך. הוא מכיר מצוין את הנישה הזאת: היחיד שמסוגל לערוף את ראשו הפוליטי של נתניהו. בתחום הזה ובו בלבד - אין בשלב הזה מתחרה רציני לברק.

אהוד ברק. צילום: פלאש 90
49. שמואל האוזר - יו"ר רשות ניירות ערך / יהודה שרוני
מעטים שמעו על פרופ' שמואל האוזר, ומעטים עוד יותר יודעים איך הוא נראה. לכן כדאי לדעת שהוא בעל השפעה מכרעת על הבורסה ועל שוק ניירות הערך. האוזר הוא בעל הבית של הבורסה הישראלית, ועומד בראש משטרת המוסר של שוק ההון. 
הרצת מניות, דיווחים מטעים ושימוש במידע פנים - כל אלה בתחום אחריותו. במאי השנה החליט כחלון להאריך את כהונתו בשלוש שנים נוספות. על פי חוק ני"ע, תפקידה של הרשות הוא הגנה על ציבור המשקיעים. בפועל מינף האוזר את התפקיד והפך לאחד מבעלי ההשפעה הגדולים במערכת הפיננסית. כשצריך, הוא אינו מהסס לזמן לחקירות גם פוליטיקאים דוגמת שר העבודה והרווחה חיים כץ.
בעילה של הגנה על המשקיעים הוא מתערב, בין השאר, בהנפקת מוצרים פיננסיים חדשים, בהפרטת הבורסה, במה שמכונה זירות סוחר, בהסדרת פעילותם של המתווכים הפיננסיים והספקולנטים, שאינם מחמיצים שום פגע. הוא עודד את כניסתן של קרנות נאמנות זרות לישראל. ועדיין לא הזכרנו את התערבותו בביקורת ובבקרה על פעילות רואי החשבון בישראל. כיו"ר הרשות הוא משמש, כאמור, כשוטר מספר אחת של שוק ההון, ובשנים האחרונות הוא אכן השיג את אפקט ההתרעה כדי להגיע למסחר הוגן. האוזר חוקר עברייני שוק הון ומעביר את החומר לפרקליטות. לעתים נדירות הוא גם מצרף את המלצתו.
האתגר הגדול ביותר שלו בקדנציה השנייה הוא החייאתה המחודשת של הבורסה, שהתייבשה יותר מהכנרת. יו"ר הרשות מבין שהבורסה אינה רק מועדון ספקולנטים, אלא זירת גיוס הון חשובה לחברות התעשייה ולמשק כולו.

שמואל האוזר. צילום: מרים אלסטר, פלאש 90