כ-200 ישראלים גדשו את אולם קבלת הפנים במוקטעה. לא הייתה זו הפעם הראשונה שבה מתארחים הם ודומיהם, רובם אנשים פרטיים, במתחם השלטון ברמאללה. בשנה האחרונה האיצה הרשות הפלסטינית את מגעיה עם החברה הישראלית, במעין מסלול עוקף נתניהו. אם ממשלת ישראל מסרבת לדבר איתנו, מסבירים אנשיו של אבו מאזן, נדבר אנחנו עם נתיניה. וכך מוצאים עצמם שליחיו של הנשיא הפלסטיני, כמעט מדי שבוע, מקיימים חוגי בית בערי ישראל, מארחים אותם ברמאללה ומרביצים בהם את עמדתם. הרעיון פשוט, ושם הוא מפורט: ביטחון ויציבות לפלסטינים יניבו יציבות וביטחון לישראל. ויציבות לפלסטינים תבוא רק במדינה עצמאית.
אותו ערב, בראשיתו של ינואר, היה טקסי במיוחד עבור מחמוד עבאס, הוא אבו מאזן. שעתיים אחר כך יצא לחגוג עם הנוצרים האורתודוקסים את המיסה של חג המולד בבית לחם. לצדו על הבמה ישבו שני חברים לדרך, כל אחד בדרכו. מימינו, מוחמד אל־מַדַני, מאנשי ה"מטבחון" של אבו מאזן. אל־מדני עומד בראש הוועדה למגע עם החברה בישראל, שאותה הקים אבו מאזן, והיא שיוזמת את המפגשים הללו. משמאלו, הפעם במקרה, אורי אבנרי.
בזה אחר זה קיבלו כמה דוברים מקרב הקהל את רשות הדיבור, וכל אחד מהם אמר אשר על לבו. אהרון עפרוני, יו"ר קהילת יוצאי מוסול, ביקש מהמארח להפתיע את נתניהו ולהציע לו שיחות בירושלים כבר למחרת בבוקר. אלי ספרן, קיבוצניק מסאסא, שיבח אותו על כך שהוא מטיף להימנעות מאלימות. פרופ' הרב יאיר ליפשיץ מחיפה תהה כיצד מעיזה ישראל לתקוף את הרשות על פנייתה לאו"ם, אחרי שהיא עצמה נוסדה בעקבות תוכנית החלוקה שהתקבלה שם.
היה זה אחד מנאומיו הקצרים של אבו מאזן, רק 11 דקות, אבל הוא היה המעניין ביותר מאלה שנשא באחרונה. בין השורות הסתתר מסר, שאותו הזכיר אבו מאזן מעת לעת בשנים האחרונות, אבל כעת לבש משמעות מעשית. ימים אלה, כך לשיטתו, הם ימיה האחרונים של שעת הרצון הטוב.
"אסור לנו לחכות, הזמן אינו לטובתנו", דחק בשומעיו, "עלינו לעשות שלום עכשיו". ברגע נדיר, הזכיר את אחרית ימיו. "לשם מה העוינות הזו? האיש הזה, אורי אבנרי, חבר שלי 35 שנה. אינני חש כלפיו עוינות. שנינו, אני והוא, כבר מבוגרים מאוד. אנחנו רוצים לראות את השלום עוד בחיינו, ולא אחרי שנמות".
אבו מאזן המשיך והצהיר, כי אין בכוונתו להורות לאנשיו להשתמש באלימות נגד ישראלים. "מי שינסה לכפות זאת עלינו, נילחם בו", אמר בקריצה לחמאס, "לא נפנה לשיטות אחרות, שאותן איננו מקבלים ונאבקים בהן בחשאי ובגלוי". וכנראה אי אפשר בלי מעט נאיביות. "כל העם הישראלי רוצה שלום, פרט למיעוט קטן בתוכו. אבל יחד נשכנע אותו. אם הם לא ירצו היום, הם ירצו מחר".
הוא חתם את דבריו במילים האלה: "עד מתי אתם רוצים לחכות? 50 שנות כיבוש, ומה אחר כך? עוד 50 שנה? מדוע? הנה אנו יושבים כאן כחברים".
סיוט ושמו טראמפ
שתי עובדות יסוד, מאלה שאינן ניתנות לשינוי, האיצו במחמוד עבאס לדבר על חלון ההזדמנויות שהולך ונסגר. הראשונה היא גילו. ראש הרשות מצוי בעשור התשיעי לחייו. אחרי אותו נאום, הוזמנתי ללשכתו ושוחחתי עמו דקות ארוכות. הברנש סיים אירוע רב־משתתפים, ועמד בפני אירוע חשוב נוסף, אבל מוחו היה צלול והערותיו חדות. לפני חודשיים, בוועידת פת"ח, החזיק את הקהל שלוש שעות בנאום רצוף ללא הפסקה. זאת אף שבעוד חודשיים ימלאו לו 82. הוא מעשן יותר מקופסת סיגריות ביום ומנהל סדר יום אינטנסיבי. ומי יודע מה אומר לו גופו.
העובדה השנייה היא כניסתו של נשיא חדש לבית הלבן. זה יקרה אומנם הערב, אבל דונלד טראמפ מהלך אימים על ההנהגה הפלסטינית כבר מהרגע שניצח. בשבועות האחרונים הם החלו להבין, שאם נתניהו היה עבורם התגשמות הסירוב, הרי עם טראמפ לצדו, הם עוד יתגעגעו לפסיביות המטריפה של ברק אובמה. בתחילה הם התייחסו אליו בסלחנות. גם להדלפה מפיו, ולפיה בכוונתו להעתיק את השגרירות האמריקאית מתל אביב לירושלים.
"הדבר אינו מדאיג אותנו. יש לאמריקאים אינטרסים עליונים כאן, והממשל לא יוכל להתעלם מהם", הרגיע אחמד מג'דלאני, חבר הוועדה המרכזית של פת"ח, ממקורבי אבו מאזן. אבל חלפו עוד כמה ימים, ולרמאללה הגיע מסר ולפיו טראמפ רציני בכוונותיו. בעקבות זאת, פתחו אבו מאזן ואנשיו במתקפה הסברתית שנועדה לסכל את המהלך. "זו תהיה הכרזת מלחמה על העולם המוסלמי והערבי", חזר עבאס ואמר.
אם אלה הם האתגרים שמציב טראמפ בפני הרשות הפלסטינית לאחר שכבר נבחר ובטרם נכנס לתפקידו, מעניין מה יעשה אחרי שיישב בחדר הסגלגל. את התרגיל החשבוני הזה יודע לעשות גם אבו מאזן, ובחושבו עליו, צמרמורת חולפת בגוו. המחשבה הזו האיצה בו לשגר בראשית השבוע מכתב לטראמפ, שבו הפציר בו להימנע מתוכניתו להעתיק את השגרירות, שמא תאבד ארה"ב את מעמדה כמתווך הוגן בתהליך השלום. אבל ההוא מוושינגטון לא מיהר לענות. הסיוט של הפלסטינים הוא נשיא אמריקאי שיתגלה כידיד ההתנחלויות, ובמשך ארבע או שמונה שנות כהונה, יסתום את הגולל על חלום המדינה שהם מטפחים: ישות עצמאית, בגבולות 67', בירתה מזרח ירושלים, שתקום לצד ישראל.
אבו מאזן ואנשיו יודעים לקרוא היטב את המפה העתידית. ברור להם כי מוטת השליטה שלהם, בין הגדה למזרח ירושלים, עומדת בפני שינוי גדול ביום שיסיים את תפקידו. זה עשוי לקרות מחר, בעוד חודשיים או בתום שנתיים. משום כך התעורר בשנה האחרונה, לראשונה, השיח סביב יורשו האפשרי. אבו מאזן יישאר בכסא ככל הנראה עד יומו האחרון ולא יפרוש בטרם עת. רק עתה הוא סימן את ג'בריל רג'וב כיורש אפשרי. לפני חודשיים, בוועידה השביעית של פת"ח, מונה רג'וב לאיש מספר 3 בוועד המרכזי, הגוף החשוב והסמכותי ביותר בארגון. מדוע שלישי? כי המקום השני שמור לאסיר העולם מרואן ברגותי, והראשון, כמובן - למנהיג.
באותה ועידה עיצב עבאס מחדש את הרכב ההנהגה. הבכורה ניתנה לנאמניו, בראשם דמויות מוכרות בחלקן לישראלים. רג'וב וסאיב עריקאת, אבל גם ראש המודיעין הכללי מאג'ד פרג' ומחמוד אל־עאלול, מוותיקי הזרוע הצבאית של הארגון, בוגר לבנון ותוניסיה. נאמני ברגותי נדחקו הצדה, ואנשי דחלאן נבעטו בבושת פנים, אבל גם לו היו מקבלים כרטיס כניסה לוועד המרכזי, לא הייתה בכך בשורה דרמטית. הדור הצעיר באוכלוסייה, שבתוכו גלומה הנפיצות והתקווה גם יחד, זקוק לאופקים רחבים מאלה.
ג'בריל רג'וב אומנם הצהיר בפנַי לאחר הבחירות הפנימיות, כי אין לו כוונות עתידיות להנהיג את הרשות, אבל דין התנועה צפוי להכריחו לעשות כן בבוא היום. למרות זאת, איש לא מחסן את הרשות הפלסטינית מפני מלחמות ירושה ביום שאחרי אבו מאזן, וזה עוד לפני שדיברנו על האחרים. הרי חלומה הרטוב של תנועת חמאס הוא להשיב לקברניטיה את השליטה בגדה, ולו באופן חלקי, אחרי עשור לפחות שבו הם סולקו ונרדפו.
אפשר להשתגע
בלכתו של אבו מאזן, תאבד ישראל את אחד משותפיה המסורים ביותר בזירה הביטחונית. אף על פי שהוא מכנה זאת "תיאום", הרי הלשון המכובסת תתקשה להסתיר את העובדה הפשוטה, כי בימיו הגיע שיתוף הפעולה הביטחוני בין ישראל לפלסטינים לשיאי כל הזמנים. אבו מאזן, בניגוד לעמיתיו מנהיגי ערב, אינו מתבייש בכך ולא מסתיר זאת. עבורו, ישראל אינה פילגש. הוא הסביר לציבור שלו, כמעט בכל נאום שנשא בשנים האחרונות, כי התיאום הביטחוני עמה הוא חובה, אמצעי מרכזי לשמור על החוק והסדר. "הם רוצים להרוס אותנו", אמר על אותם פעילים של חמאס והג'יהאד האסלאמי, שהשליך לבתי המעצר.
כשילך, עלולה להסתיים תקופה יציבה יחסית, שבמהלכה ישב במוקטעה מנהיג חזק, עם מנגנוני ביטחון שסרים למרותו, ופועלים יחד עם צה"ל והשב"כ לסכל פיגועי רצח נגד ישראלים. תקופה שבה חמאס רוסק ונכתש.
כמו שבשורות פת"ח מתלחשים כולם בנוגע ליום שאחרי ועוקבים בערנות מהולה בחשש אחר בריאותו של הראיס ומהלכיו, גם בחמאס מתכננים את החזרה למוקדי הכוח בגדה. סימן לכך היה אפשר לראות לפני שנה, כבר מראשיתו של גל הסכינאות שפקד את הגדה ומזרח ירושלים. מנהיגי חמאס בעזה, ואלה שעוד נותרו בגדה, רכבו על הגל. הם ניסו לנכס לעצמם פיגועים, אף על פי שהיו אלה יוזמות יחיד, עודדו צעירים לצאת לקרב וניהלו - בעיקר ברשתות החברתיות - מערכה ערה בשבח השהידים ומעשיהם. עבורם, חילופי שלטון ברמאללה הם הזדמנות פז להיחלץ ממצב החולשה.
את כל זאת יודע אבו מאזן היטב, ולכן הוא אמר לקהל השומעים, שכלל אומנם ישראלים רבים אבל גם את מצלמות הטלוויזיה הפלסטינית, כי חלון ההזדמנויות הולך ונסגר. אחד התסריטים המסויטים שעלול לקרות כאן ביום שאחרי הוא ריסוק מוחלט של הסדר הקיים, שהוא ממילא שברירי. חמאס ינצל את שלב המעבר לבצע סדרת פיגועי רצח.
ישראל, בחוסר אונים ובעידוד ממשל טרמפ, תאשים את הרשות ותכביד עליה את הלחץ. זו תיחלש, תתקשה לטפל בטרור, ואולי גם לא תרצה להמשיך יותר בשיתוף הפעולה הביטחוני; בני הדור הצעיר בשכם, בג'נין, בחברון ובמזרח ירושלים ירגישו שכולם נגדם - ישראל, אמריקה, הרשות עצמה. עד מהרה יתגלו מחנות הפליטים ומרכזי הערים כמוקדי התנגשות, שיהפכו את גל הסכינאות שפרץ באוקטובר 2015 לקדימון בלבד. מנגנוני הביטחון של הרשות יתמוטטו, וצה"ל שוב ייגרר בכוחות גדולים לתוך הגדה.
ישראל, בחוסר אונים ובעידוד ממשל טרמפ, תאשים את הרשות ותכביד עליה את הלחץ. זו תיחלש, תתקשה לטפל בטרור, ואולי גם לא תרצה להמשיך יותר בשיתוף הפעולה הביטחוני; בני הדור הצעיר בשכם, בג'נין, בחברון ובמזרח ירושלים ירגישו שכולם נגדם - ישראל, אמריקה, הרשות עצמה. עד מהרה יתגלו מחנות הפליטים ומרכזי הערים כמוקדי התנגשות, שיהפכו את גל הסכינאות שפרץ באוקטובר 2015 לקדימון בלבד. מנגנוני הביטחון של הרשות יתמוטטו, וצה"ל שוב ייגרר בכוחות גדולים לתוך הגדה.
ויש גם תסריט פסימי פחות. לאורך 12 שנותיו בראשות הרשות הפלסטינית, נתפס אבו מאזן בישראל כמנהיג פרגמטי ביחסו אליה, אבל עיקש בעמדות על הסדר הקבע. לפי התסריט הזה, מחליפו (או מחליפיו) יתגמשו יותר ממנו בסעיפים השונים של הסכם השלום העתידי. כדי לתמרן את הציבור לשם, יש להניח, הם עלולים לאמץ מדיניות נצית בהתנהלותם היומיומית. הם, לפי התסריט הזה, לא יכנו קורבנות טרור יהודים "בני אנוש" ויקראו להשיבם הביתה, כפי שעשה עבאס במהלך החיפושים אחר שלושת הנערים החטופים מגוש עציון, ולא ירדפו מתפרעים אחרי רצח כמו זה של בני משפחת דוואבשה. תסריט ריאלי? לאלוהים פתרונים, לטראמפ, ויש יאמרו כי גם ליועץ המשפטי מנדלבליט.
ברחוב בתל אביב יושב יהודי שמח ומוכר סטיקרים נושאי פתגמים עממיים. מפאת עליזותו, מניח הברנש ללקוחותיו לקבוע את מחיר הסחורה. קשה למצוא כאלה סוחרים בימינו. תנו לו 5 שקלים לאחד, הוא יודה לכם מקרב לב. תנו שקל, יגיב באותו חיוך. על אחת המדבקות נכתב המשפט החכם "אפשר להשתגע, אבל לא צריך".
מאחר שאותו יהודי מתעקש להציב את הדוכן שלו דווקא בעיר החטאים (לרוב באזור לב דיזנגוף), ירושלים טרם נחשפה לעצותיו הכתובות. אחד הבכירים בסביבתו של אבו מאזן הסביר לי באחרונה באמצעות משל משלו, מיהו עבורם מחמוד עבאס. "יש פתגם בערבית", אמר האיש, שדמותו אינה מוכרת לרוב הישראלים, "אִדַ'א כַּאן סַאחְבַּכּ מג'נון, כּוּן אִנתָ אל־עָאקֶל (אם החבר שלך משוגע, תהיה אתה השפוי). ואתה", כאן ירד קולו בשתי אוקטבות, "תבין מזה מה שאתה רוצה".