פרולוג: ב־16 בחודש יוני שנת 1963 נפלו שני דברים בארצנו. דוד בן־גוריון, האבא המייסד של המדינה פרש סופית מראשות הממשלה, ובאותו היום ממש חגגתי את יום הולדתי ה־18. כעבור שלושה שבועות, כשהתגייסתי לצה"ל, כבר היה ראש ממשלה חדש בישראל, לוי אשכול שמו. האמת, אף אחד לא האמין שאשכול יהיה ראש ממשלה עצמאי וישהה שם לאורך זמן. היינו בטוחים שבן־גוריון כאילו פורש, עלק. שהוא יחזור כמו שעשה כמה שנים לפני כן, כשמינה את משה שרת במקומו, פרש לשדה בוקר ומיהר לחזור ולשלוח את שרת רחוק אל השכחה.
אשכול הצטייר כאדם אפור, חלש ובעיקר פשרן. עשרות, אם לא מאות, בדיחות נולדו מרגע שנכנס לתפקיד ואפילו כונסו בחוברת בשם "כל בדיחות אשכול". אחת הבדיחות הראשונות סיפרה שמזכירתו שואלת אותו מה הוא רוצה לשתות - קפה או תה, והוא, שלא מסוגל להחליט, עונה לה: חצי תה חצי קפה. כששמע אשכול, שהיה בעצמו בעל חוש הומור לא קטן, את הבדיחה עליו, אמר: אני מתפשר ומתפשר עד שאני משיג את מה שאני רוצה.
כשר אוצר לשעבר הוא גם לא היה פופולרי במיוחד. הוא הבטיח שלא יהיה פיחות ומיד עשה פיחות. כשהזכירו לו את הבטחתו אמר: נכון, הבטחתי. אבל לא הבטחתי לקיים.
בקיצור, הכניסה שלו לנעליו הגדולות של בן־גוריון לא לוותה בצהלות שמחה ולא בתקוות גדולות.
תמונה ראשונה
בגונן שתלנו דשא
ופתחנו ממטרה.
אם אויב יעז לגשת
יקבל שטיפה קרה.
בקציעות בגבול זרענו
צנון ושום וגם בצל.
אם אויב אפו יתחוב שם
בלי ספק הוא מחוסל.
זהו זהו נח"ל,
הזורם איתן כנח"ל בהרים
זהו זה הנח"ל
שלעד איננו נח על הזרים
(יורם טהרלב)
את תאריך העלייה לקרקע של כל היאחזויות הנח"ל ממש קל לזכור. כולן עלו בכ"ט בנובמבר, התאריך שבו החליטה עצרת האו"ם על סיום המנדט הבריטי בארץ ישראל. וכך, ב־29 בנובמבר 1964 זכתה להקת הנח"ל להופיע בעלייה על הקרקע של בירנית, היאחזות חדשה בגליל.
בירנית, שפירוש שמה הוא מצודה קטנה, נמצאת על כביש הצפון קרוב לגבול לבנון. בנובמבר קר שם מאוד. אבל אנחנו הנח"לאים מופיעים בשרוולים קצרים והבנות בחצאיות ובלי גרבי ניילון. כי אנחנו נוער חלוצי לוחם. הלהקה פותחת את הטקס ב"נח"ל נח"ל, היכון/ אם קראונו לצו/ לשלום או לקרב/ נח"ל נח"ל, היכון נא ליום" ואז נשארת לעמוד נוח בחצי גורן על הרחבה שמסומנת כבמה.
אל המיקרופון מוזמן ראש הממשלה לוי אשכול. מן המפורסמות הוא שההתיישבות היא בבת עינו ופרי טיפוחיו מימים ימימה. והוא, נרגש מאוד מהמעמד, מפליג בזיכרונותיו על תולדות ההתיישבות בארץ ישראל בכלל ועל המקום הזה בפרט. בכל פעם שהוא מזכיר את בירנית, הוא קורא לה "ביריה". בירררריה עם הר' הגרונית שלו. והוא אומר: "בירררריה", והקהל מתקן אותו בקול: "בירנית". והוא חוזר אחרי הקהל ומתקן ל"ביררררנית" וממשיך להפליג בזיכרונותיו על ביררריה, והקהל מתקן אותו והוא חוזר אחריו וחוזר חלילה.
ואנחנו, שכאן עומדים בלי נוע מאחוריו בשרוולים קצרים וקופאים מהקור של נובמבר שם בגליל, לא מעניין אותנו אם זו ביריה או בירנית, רק שיסיים כבר וייתן לנו לשיר ולהתנועע קצת. והוא בקולו הרועם קורא בפאתוס "כשאני עומד פה על אדמת ביררריה ('בירנית. בירנית', קורא הקהל) רררעד עובררר בגופי!".
"גם בגופי", נפלט פתאום להדה זהבי מהלהקה. בזכות המיקרופון קולה נשמע היטב, ונאום החזון של ראש הממשלה הפך למערכון של להקת הנח"ל. הקהל צוחק, אנחנו צוחקים, אשכול מבין את הרמז וחוזר לכיסאו בקהל כדי לצפות בנו.
אתנחתא
אברהם הרצפלד היה חלוץ. מיום שהגיע ארצה עם העלייה השנייה, התמסר בעיקר לדבר אחד - ההתיישבות בארץ ישראל. הוא ליווה כל נקודה בעלייתה לקרקע ותמיד בסיום דבריו היה פוצח בשיר כשהוא סוחף איתו את כולם.
שורו הביטו וראו
מה גדול היום הזה, היום הזה
אש יוקדת בחזה
והמחרשה שוב פולחת בשדה.
את, מכוש, טוריה וקלשון
התלכדו בסערה, בסערה
ונדליקה שוב את האדמה
בשלהבת ירוקה.
(זלמן חן)
דמותו של אברהם הרצפלד שימשה השראה לשייקה אופיר במערכונו הקלאסי על זלמן, איש העלייה השנייה שנואם בפני הקהל. מדי פעם הוא מאבד את חוט המחשבה ותוהה בקול: למה אני אוימר זאת? אוה, אז אני אגיד לכם, כפי שאומר פתגם סיני עתיק. והוא שולף מכיס חולצתו פתק, פותח את הפתק המקופל וקורא מתוכו: קיבלתי שתי לירות עבור... והוא מתנצל ואומר: לא, זה לא זה. זה משהו אחר. בקשר למה אני אוימר זאת? אוה, אז אני אומר לכם, וחוזר חלילה.
תמונה שנייה
את דמותו של זלמן־הרצפלד העביר שייקה אופיר כשביים אותנו בלהקת הנח"ל, לידיו של טוביה קוזלובסקי, הלא הוא טוביה צפיר כוכב הלהקה. ספק אם טוביה שמע פעם את הרצפלד המקורי. הוא חיקה את המחקה, את שייקה אופיר, והוא עשה את זה בהצלחה כזו רבה שאפילו הרצפלד בכבודו ובעצמו נדהם כששמע את עצמו יוצא מגרונו של טוביה שקרא בפאתוס: "כשם שאתם רואים את העצים ואת הצמחים, פה פעם תצמח שממה!". בהתלהבותו הגדולה זינק הרצפלד ממקומו והצטרף אלינו כשהוא לא מפסיק להתפעל ולמלמל "לא ייאמן. לא ייאמן".
את בגדי אני לובש
עוד מימי אודסה.
אני בארץ כבר שנה
אך אין לי עוד אדרסה.
עוד תפוד ועוד תפוד
נאסוף במרץ.
בחורים ישנם בגדוד
כלל בלי דרך ארץ
(יורם טהרלב)
אגב, אם יש את נפשכם לבקר בבירנית, ההיאחזות שתוכננה בשנות ה־60 של המאה הקודמת להיות המרכז הכפרי של יישובי האזור, זו שלוי אשכול כל כך התרגש והתלהב כשעלתה על הקרקע, אז כדאי שתוותרו. ההיאחזות בירנית לא הפכה ליישוב. היא משמשת היום כמפקדת עוצבת הגליל.
הנה עוד הוכחה לזה שלא כל החלומות מתגשמים.
תמונה שלישית
בשבוע הבא, בח' באדר, ימלאו 48 שנים למותו של לוי אשכול, ראש הממשלה השלישי של ישראל, שעם השנים החולפות יש רבים הסבורים שהיה ראש הממשלה הטוב ביותר שקם לנו.
בין פעליו והישגיו אפשר למנות את ביטול הממשל הצבאי ואת יצירת הברית האסטרטגית עם ארצות הברית. כשר הביטחון היה אחראי על בניית הצבא והכנתו למלחמת ששת הימים, אך בגלל גמגום אומלל ערב המלחמה, נאלץ לעזוב את משרד הביטחון ולמנות במקומו את משה דיין שקטף את כל התהילה.
לוי אשכול היה זה שציווה על העלאת עצמותיו של זאב ז'בוטינסקי ארצה, ובכך בעצם הוסר החרם שגזר בן־גוריון על מפלגת חירות ועל מנחם בגין שעמד בראשה. הוא יזם את חוק רשות השידור הציבורית, שעד אז הייתה כפופה למשרד ראש הממשלה. ב־25 בדצמבר 1963 הוא מינה לתפקיד הרמטכ"ל השביעי של צה"ל את יצחק רבין.
כשנכנס לתפקידו היה לוי אשכול אלמן מבוקש. אנשי האבטחה הרגיעו אותו. אל תדאג, הם אמרו לו, תעשה מה שאתה רוצה. אנחנו נשמור על דיסקרטיות ולא נספר כלום.
"אדרבא, ספרו, ספרו", הפציר בהם אשכול.
ובנופלו בבוקר לא עבות אחד על אדמתו,
יקנו לו אחוזת עולם.
ליד אמות המים השקטות.
איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא
אשר היה כערבות הבוכיות.
וכמו מבצר עתיק היה בסוף הדרך.
(נתן יונתן)