הפער בין כישוריו של ברק לבין התוצאות מעוררות המחלוקת

מה לא אמרו עליו? החייל הכי מעוטר בצה"ל, אחד האנשים המבריקים ביותר ששירתו בצבא, גאון נדיר ועוד. עכשיו הוא עסוק בלהחזיר את עצמו ללגיטימציה הציבורית, אחרי שנים שבהן היה מחוץ לפוליטיקה, ומחכה שיקראו לו, כמו דה–גול או צ'רצ'יל, כדי להציל את המדינה. יש סיכוי שהוא יצליח, ולכן זה הזמן לתהות, במסגרת הפרויקט המיוחד שלנו - ששת האישים שעיצבו את מערכת הביטחון של ישראל - על קנקנו של אהוד ברק. כמו משה דיין, גיבור הפרק הראשון, גם ברק הוא רמטכ"ל פוליטי שקודם על ידי ראשי המדינה (בן־גוריון את דיין, יצחק רבין ואריאל שרון את ברק). זאת ועוד, ברק הוא כיום היחיד מבין כל השישה שעשוי (או עלול) להשפיע על עתיד המדינה, ועל כן אנחנו מגישים כעת את הפרק השני בסדרה.
 

על פי כמה מקורות מהימנים בצה"ל, מנת המשכל של ברק במבחני אינטליגנציה הגיעה ל-180 - שהיא דרגת גאונות נדירה. מצד שני, “כל העם ראה את הקולות": בתפקיד ראש ממשלה ושר ביטחון הוא נכשל, ועל כך נעמוד להלן במפורט.

ובאשר לצה"ל, הנה חוות דעתו של חברו לפיקוד הבכיר של צה"ל, אך גם יריבו המר, האלוף בדימוס דורון רובין: “המלך הוא עירום. תבדקו מה עשה בכל המלחמות - מהחווה הסינית ביום הכיפורים, קרב סולטן יעקוב במלחמת לבנון הראשונה ועד אסון צאלים ב'. עזוב אותי מהתקופה העלומה בסיירת מטכ"ל. מעולם לא תמכתי בצילוש האינסופי של אנשי היחידה. אני לא באתי מהאפסנאות. אני הייתי שם".
 

חשוב להזכיר שברק, כרמטכ"ל, זרק את רובין מצה"ל, אבל האלוף בדימוס אינו היחיד שמעלה טענות שכאלה. אל"ם בדימוס חיים מנדל שקד, שהיה ראש לשכתו של ברק כסגן רמטכ"ל, כרמטכ"ל וכראש ממשלה, הסביר את הפער בין האינטליגנציה הגבוהה של ברק לבין ביצועיו בכך שהאינטליגנציה הרגשית שלו היא נמוכה ובכך שהוא נכשל שוב ושוב בבחירת עוזרים ראויים.

יוסי שריד ז"ל, שהיה שר חינוך בממשלתו, אמר ש"אהוד ברק יכול היה להיות אדם מושלם אם היה לו חוט שדרה". לפי האלוף בדימוס עמירם לוין: “אהוד חושב שהוא היחיד שמבין ושאין הוא זקוק לאיש. זאת חולשתו הגדולה, וזה מקור כישלונותיו".
 

היוונים העתיקים כינו זאת “חטא ההיבריס" (גאווה). ביתר דיוק העיר אחד מעוזריו הקרובים, כשהיה ברק ראש ממשלה, רס"ן במיל' ואיש סיירת מטכ"ל לשעבר, שמעון בטאט: “אהוד יודע לפרק מנעולים, אך אין הוא יודע להרכיב אותם". במעקב רב־שנים אחרי הקריירה הצבאית של ברק, לא נתקלתי באדם שהכחיש שקיים פער כזה, ובעיני רובם זאת חידה - אולי התעלומה המעניינת ביותר בשיח הישראלי היום.

 
הוא נהג בחולות
 

אהוד ברק נולד ב–1942 בקיבוץ משמר השרון. אברהם אמון, שמשפחת ברק (ברוג) אימצה כילד חוץ ואחר כך שירת בסיירת מטכ"ל, סיפר: “אהוד התמחה בפירוק מנעולים ושעונים. היה הולך כל הזמן עם מין מפתח כזה. כשהוא היה משחיל אותו, המנעול היה נפתח. זאת הייתה מומחיות אצלו וגם התחביב שלו. בעזרת הכישרון הזה הוא הנהיג את חברת הנוער בקיבוץ. בתחרות פיצוח מנעולים בתנועה הקיבוצית הוא לקח מקום ראשון בפור גדול על פני האחרים. היינו הולכים איתו לעתים קרובות לגנוב אוכל במטבח הקיבוץ, לא בשביל האוכל, אלא בשביל תענוג הגניבה. 
 

“כשהיינו בני 15 קיבלה אחת המשפחות בקיבוץ מכונית אמריקאית אדומה ומפוארת, מסוג הנרי ג'י, שקנו לה הקרובים מברזיל. אהוד שכנע את צביקה, את מנחם ואותי לפרוץ למכונית ולנסוע לטיול. באחד הלילות ניגשנו אליה בחשאי, אהוד פרץ את הדלת בקלות, הדליק את המנוע ונהג במכונית, בלי רישיון ובלי ניסיון, בדרך החולות לנתניה. היינו בעננים.

אהוד נראה לנו כל־יכול, מנהיג–על. חזרנו לפנות בוקר. אהוד החנה את המכונית בדיוק במקום שממנה נלקחה, ודאג, כמו גנב מכוניות מקצועי, לא להשאיר בה שום סימן. אני בטוח שעד היום בעלי המכונית אינם יודעים שמכוניתם נגנבה והוחזרה למקומה".
 

בנעוריו בקיבוץ גילה ברק שהוא הכי חכם בחדר, ולא משנה מה גילם והשכלתם של האחרים. התחרות במשמר השרון לא הייתה קשה וכך גם לא המטלות. הביצועים שלו, לא רק בפירוק שעונים, אלא גם במסעות של החוג לידיעת הארץ, היו טובים, כפי שנזכר בן שכבתו באותו חוג, יליד קיבוץ חולדה, תא"ל בדימוס אמציה חן (פאצי). אבל יותר מהצטיינות בגניבות פה ושם, הצטיין ברק ביצירת התדמית אצל חבריו, שלפיה אין שני לו.

אולי אז הוא גילה לראשונה שהתדמית לפעמים חשובה יותר מהעשייה עצמה. כך התבגר הישראלי החדש - פוסט־מודרניסט, שבעיניו האמת הריאלית חשובה פחות מהאמת הווירטואלית, שם פרשה כנפיים אינטליגנציית ה–180 איי־קיו שלו. כל חברי הקיבוץ העריצו אותו וניבאו לו עתיד כראש ממשלה. דבק בו הכינוי “ווילסון", כשמו של מנהיג מפלגת הלייבור וראש ממשלת בריטניה באותה תקופה, הרולד ווילסון.
 

שנה לפני התגייסותו לצה"ל הוא נשלח עם חבריו למדרשת רופין כדי ללמוד לתעודת בגרות. מנהל המדרשה סירב לקבלו בטענה שתעלוליו ידבקו גם בחבריו, יפריעו להם ללמוד וישחיתו את נפשם. עד הגיוס הוא נשלח לעבוד בשטחי הפלחה של הקיבוץ בנגב. לו היה בעל ביקורת עצמית, היה מנסה להפיק את הלקח שאי אפשר להקסים את כולם. אלא שלברק, כמו לרוב בני האדם, חסרה התכונה הזאת ובגלל גאוניותו הפגם הזה הוא קריטי.

בנובמבר 1959 הוא גויס וניסה להתקבל לקורס טיס, אך שם כושרו המילולי לא הרשים את הממונים ואף גרם להם להסתייג ממנו. הוא נשלח לטירונות לפלוגת חרמ"ש בגדוד 9, להיות בורג במכונת המלחמה של ישראל.

“חלומות ווילסון" תמו לכאורה: ברק צלל מאיגרא רמא של מעמדו בין חבריו לבירא עמיקתא של טרטורים. מפקדיו הישירים בחרמ"ש לא עשו לו הנחות, אבל ברק לא ויתר. עקשנות קיצונית ודבקות בכל מחיר במשימה שהוא קבע לעצמו היו תמיד מתכונותיו הבולטות. המשימה, מימי הכתרתו ל"ווילסון", הייתה להיות רמטכ"ל ואחר כך ראש ממשלה.

כאן קודקוד, ברק שומע?

תחילת מסע אלף הקילומטרים של ברק לראשות הממשלה הייתה בסיירת מטכ"ל. היא הייתה לו המקפצה הגדולה - מה שהפלמ"ח היה ליצחק רבין ויחידה 101 לאריק שרון. כאן התגלה כישרון נוסף שלו: בחירה מוצלחת של פלטפורמות וניצולן המלא. הסיירת הוקמה זמן קצר לפני כן, וכמו משמר השרון היא הייתה מסגרת סגורה של אנשים בלא ביקורת עצמית וחיצונית, אך עם הרבה הילה. 
 

חוקי המדינה וחוקי המוסר לא חלו על הסיירת, והיא אפשרה לברק למצות את כל כישרונותיו וגם לא לתת את הדין כשהיו כישלונות: ההרוג הראשון ביחידה, נצחי בן יהודה, היה פָקודו של ברק. הוא נהרג בתאונת אימונים, אך האירוע לא נחקר על ידי מצ"ח, על אף שלקצין התורן באותו לילה, רס"ן בדימוס יוסי צין, ולחובש היחידה חיים לוינסון, היו השגות על תפקודו של ברק.

באתר “המרכז למורשת המודיעין" שאחד מאתרי המשנה שלו הוא “אתר הנצחה ממלכתי לחללי קהילת המודיעין" כתוב כי בן יהודה “נפל בעת מילוי תפקידו". אולי כאן גילה ברק בפעם הראשונה כי גם אם היו ליקויים, אפשר להמשיך הלאה.
 

ב–1962 החלה סיירת מטכ"ל לבצע משימות מודיעיניות מעבר לגבול. ברק פיקד על החדירה המבצעית הראשונה, להתחברות עם קווי טלפון בסוריה, מעל מוצב נוחיילה, על כביש מסעדה–בניאס, מרחק שלושה וחצי ק"מ מקיבוץ דן.

באותו יום, לאחר קבוצת הפקודות בלשכת מפקד הפיקוד אברהם יפה, סחב ברק דלק משני ג'ריקנים ממכוניתו של האלוף. קותי שרעבי היה הקשר בפעולה הזאת. לדבריו, “לאחר שחצינו את הגבול, הורה לי ברק לסגור את מכשיר הקשר, והוא נשאר מנותק עד שחזרנו". 
 

על פי התוכנית היה על ברק לסיים את המבצע עד שעה אחת אחר חצות ואז להתחיל לסגת, אף אם לא ביצע או לא השלים את משימתו. בגלל הסתבכויות בדרך לא הגיע הכוח ליעדו עד השעה היעודה. ברק השאיר כאמור את מכשיר הקשר סגור, לא דיווח על האיחור לחפ"ק, השלים את משימתו וחזר באיחור של שעה וחצי, באור מלא.
 

יוסי צין: “נכחתי בחפ"ק בחורשת טל, כאיש כוח החילוץ. הרמטכ"ל, צור, סגנו, רבין, ראש אמ"ן, עמית, ומפקד היחידה, אברהם ארנן, היו בטוחים שחזר מקרה אורי אילן, שנפל בשבי הסורים בפעולה דומה ב–1955. כולם היו בהלם". שרעבי: “הפעולה לא תוחקרה. אותי איש לא שאל כלום. הסתפקו בפרשנות של ברק. הוא מכר את הסחורה לרמטכ"ל ולשאר חברי המטה הכללי. המפקד ארנן ניצל זאת לקידום מעמד היחידה". 
 

על הפעולה הזאת קיבל ברק את הצל"ש הראשון שלו. מבצעי סיירת מטכ"ל, עם ברק ובלעדיו, היו הרבה יותר נועזים, ובאחד מהם ניגע מיד, אך עבור התגבשות אישיותו של ברק היה הצל"ש הראשון אירוע מכונן.

הצל"ש החמישי

מבצע אביב נעורים באפריל 1973 בביירות היה הרוח הגבית של אהוד ברק לאורך כל הקריירה שלו, לא רק בצה"ל, גם בפוליטיקה. בשיח הציבורי נחשב המבצע לפעולת הקומנדו הנועזת ביותר והמוצלחת ביותר בתולדות צה"ל, לפחות עד אנטבה.

ברק פיקד אז על הסיירת שמשימתה הייתה לחטוף או לחסל את ראש ארגון פת"ח, יאסר ערפאת, וכן שלושה מפקדים בארגונו, מדירותיהם הפרטיות והמאובטחות בלב ביירות, לאסוף משם מסמכים ולהביאם ארצה. במקביל פעלו במבצע עוד ארבעה צוותים של צנחנים ואנשי קומנדו ימי.
 

ערפאת, שאמור היה להימצא באחת הדירות, לא אותר, אך שלושת האחרים חוסלו. תקלה קריטית בפעולת הסיירת הייתה אי־חיסול מוקדם של מאבטח שישב במכונית על הכביש. לאחר שהצוותים התקדמו במדרגות לדירות החיסול, יצא המאבטח מן המכונית.

הוא נורה ולא נפגע, אבל רעש היריות העיר את המחבלים והם הדליקו אור בדירותיהם. כוחות ביטחון לבנוניים חשו למקום. בדרך נס ביצעו ברק ופקודיו את משימתם וחשו לחוף הים להתפנות בספינות, אך על החוף אבדו להם רוב המסמכים שנלקחו מהדירות.
 

מפקד המבצע כולו, תא"ל בדימוס מנו שקד, לא חסך ביקורת על תפקודו של ברק, במיוחד על כך שכמו במבצע הצל"ש הראשון, גם כאן הוא סגר מכשירים ולשקד לא הייתה אפשרות ליצור קשר איתו. במקביל הסתבך בביירות כוח צנחנים בפיקוד אמנון ליפקין־שחק. לפי התכנון הייתה סיירת מטכ"ל מתוכננת לסייע בחילוץ, אך בגלל חוסר הקשר נמנע הדבר.

פרשיות אלה לא עניינו איש, כי כבר כסא"ל היה ברק חביבם של ראש אמ"ן, אהרון יריב, והרמטכ"ל, דוד אלעזר (דדו). עד אז הוענקו לברק ארבעה צל"שים, לעומת נחמיה כהן שזכה בחמישה. ברק הבין יפה את המשמעות התקשורתית של היותו המצול"ש מספר אחת. הרמטכ"ל אלעזר סיפק את תאוותו והעניק לו את הצל"ש החמישי “על מנהיגותו בפעולות מבצעיות בתקופת פיקודו על יחידה". 
 

בשני האירועים שנדונו כאן, ספק אם הגיע לו צל"ש. מוסר השכל: פחות חשוב איך אתה באמת מתפקד, העיקר שרוב הישראלים, לרבות רוב מפקדי צה"ל, מתפעלים מתפקודך. 
 

אחד שמאוד לא התפעל היה רפאל איתן. לברק זה לא הפריע, כי לרפול לא היו חלק ונחלה בעולם הווירטואלי. הוא היה מפקד של העולם הריאלי, שאותו לא קשה לנטרל, כפי שיתברר להלן. אישיותו הפוסט־מודרניסטית של ברק תפחה עוד יותר. הוא סומן כאחד הרמטכ"לים הבאים.

במבט לאחור, מבצע אביב נעורים גרם לישראל נזק: הוא ריכז את תשומת לבם של מפקדי צה"ל בלוחמת אנטי–טרור - שעה שמצרים וסוריה הכינו ביסודיות את מלחמת יום הכיפורים - והוא נטע בהם ביטחון בכך שהפעולה הוכיחה למדינות ערב את עליונותה הצבאית של ישראל והן לא יעזו להתקיפה. לאהוד ברק הוא העניק שירות אדיר.
 

צל"ש ותהילה עולמית על ביצועים טעוני שיפור השלימו את התגבשות אישיותו הביטחונית של ברק. תם פרק סיירת מטכ"ל בחייו. הוא יצא עם כלי נשק וירטואליים להשתלט על צה"ל. היעד הראשון היה הרמטכ"ל דוד אלעזר, שכבר נפל ברשתו בכך שלא חקר לעומק את ביצועיו, ולא רק בביירות, העניק לו צל"ש וגם דחף לפרסם את המבצע כדי שגם הוא עצמו ייהנה ממנו. ספק אם היה בתולדות צה"ל סגן אלוף שדן עם הרמטכ"ל - הנמצא ארבע דרגות מעליו בשרשרת הפיקוד - על תפקידיו הבאים.
 

אלעזר הציע לברק קידום מהיר שיכלול קורס פיקוד מטה יוקרתי של המרינס האמריקאי, ובהמשך ימונה לראש מחלקת איסוף באמ"ן, בדרגת אל"ם. ברק סירב וביקש להתמנות לאחר הקורס למפקד חטיבת שריון 14, אף שכל ניסיונו בשריון כלל עד אז קורס הסבה לשריון, קורס מפקדי פלוגות שריון ופיקוד על פלוגה.

דדו דחה את בקשתו וברק הודיע שאין לו עניין בקורסים במרינס, אלא שהוא מבקש ללמוד ניתוח מערכות לתואר שני באוניברסיטה יוקרתית בארצות הברית. הבקשה עוררה התנגדות באגף כוח אדם בצה"ל, אך דדו כפה את אישורה.

שלושה אלופים - ישראל טל, אלי זעירא ומוטה גור - שקיוו לרשת את דדו, הבטיחו לברק תפקיד גדול. כשקריירה מזהירה מובטחת לו, הגיע ברק באוגוסט 1973 לאוניברסיטת סטנפורד בארצות הברית עם משפחתו.
 

לאחר חודש וחצי פרצה מלחמת יום הכיפורים. ברק חש ארצה, קיבל פיקוד על גדוד שריון מאולתר 100, שרובו מתנדבים שחזרו מחו"ל, ונשלח לחזית הדרום. היו לו ולמפקדיו תוכניות רבות להושיע את ישראל, אך בפועל הוא השתתף בקרב משמעותי אחד: ב–17 באוקטובר, לפני עלות השחר, הוא נשלח לחווה הסינית לסייע לחלץ את נפגעי גדוד 890.

את המשימה הוא לא ביצע. לפי מחקרו של ד"ר אלחנן אורן, ממחלקת ההיסטוריה של צה"ל, הוא קיבל בשעה ארבע וחצי לפנות בוקר הוראה להעביר מיידית פלוגת טנקים לעזרת הצנחנים. סרן דני אנגל מגדוד 890 נשלח להוביל את ברק לגדוד. לדבריו: “אמרתי לאהוד שמוכרחים להכניס נגמ"שים ולחלץ, כי תהיה עוד מעט שואה. הוא הסביר לי לאט־לאט: ‘קודם עושים קרב שריון בשריון, ואנחנו נראה איך ילך לנו'". 
 

רק בשעה חמש וחצי יצא ברק עם פלוגה מערבה, אך לא באיגוף דרומי, ששם לא היו מצרים, אלא באיגוף צפוני לעבר מתחם “מיסורי", ששם התרכז כוח מצרי גדול. דומה שברק דמיין כי יוכל להושיע את ישראל על ידי הכרעת הארמיה המצרית השנייה בעזרת מחצית מ–22 הטנקים שעמדו לרשותו. מג"ד 890, האלוף בדימוס איציק מרדכי, סיפר: “הטנקים של ברק נסוגו לאחור והשאירו שלושה טנקים בוערים בשטח שביני לבין המצרים, עם טנקיסטים פצועים בתוכם. הייתי צריך לתת פקודה לאנשים שעמדו בתנאים קשים מאוד מאמצע הלילה, לסכן את עצמם ולחלץ את הטנקיסטים מתוך הטנקים".
 

בדיווח שלו אחרי המלחמה כתב ברק: “6 הרוגים, 4 נעדרים, 7 טנקים פגועים ושני נגמ"שים". מסקנתו: “מסתבר שאפשר להילחם כהלכה עם גדוד מאולתר". איש מחלקת ההיסטוריה של צה"ל, ד"ר עמירם אזוב, סיכם: “ההסתערות של גדוד 100 על יעד לא ברור ונסיגתו החריפו את המצב". האלוף בדימוס משה עברי–סוקניק, שפיקד על הפלוגה שנפגעה: “לא היה תחקיר אחרי הפסקת האש".
 

לכאורה פרשת גדוד 100 בחווה הסינית אמורה הייתה לסיים את הקריירה הצבאית של אהוד ברק, אך לא במציאות הפוסט–מודרניסטית. ארבעה מפקדים היו מעורבים באותו קרב: מפקד חטיבה 35, עוזי יאירי; סגנו, אמנון ליפקין־שחק; איציק מרדכי ואהוד ברק.  יאירי, שלקה בהלם קרב והודח, נהרג בפיגוע במלון "סבוי" בתל אביב אחרי שנה וחצי. ליפקין־שחק וברק היו לרמטכ"לים, מרדכי למפקד שלושת הפיקודים, ושלושתם היו למדינאים בכירים בישראל. עד היום הקרב לא תוחקר ביסודיות.  
 

הטנקיסט מיכאל הרשקוביץ העיד: “ברק לא הבין בשריון. הפקודות היו מבולבלות. אמרתי ‘מי המג"ד הזה, אין לו מושג'. לימים שמעתי את ההקלטה של הקשר שלנו, ודעתי התחזקה". הערכתו של ברק שגדודו “נלחם כהלכה" התקבלה, והוא מונה אחרי המלחמה למפקד גדוד שריון סדיר בחטיבה שעליה פיקד יוסי פלד, שהעיד כי ברק היה מג"ד לא טוב ולא הייתה לו הבנה בלוחמת שריון.

החפרפרת של אריק 

בתשע השנים שבין מלחמת יום הכיפורים למלחמת לבנון הראשונה היה ברק מג"ד שריון, מח"ט שריון, עוזר ראש אמ"ן למבצעים, מפקד אוגדה משוריינת, ראש מחלקת תכנון במטכ"ל ומפקד בפועל של גיס שהוכן למלחמה. בין לבין הוא למד לתואר שני בניתוח מערכות באוניברסיטת סטנפורד. ברק, ללא הכשרה ייעודית לתפקידים אלה וללא ניסיון של ממש בשום תפקיד, לא התאים לתפקידים שמילא, אך הם התאימו למטרותיו.