המישנה למזכיר הממשלה פורש אחרי 45 שנים: "השרים מקבלים דיווחים מדיניים ברמה רדודה"

את השם אריה זהר כנראה לא שמעתם אף פעם, וזה לא במקרה. עבור זהר, המשנה למזכיר הממשלה ומהעובדים הוותיקים ביותר במשרד שסיים בשבוע שעבר את תפקידו אחרי יותר מארבעה עשורים, זו לגמרי תפיסת עולם. “יש לי נכות", הוא מודה כעת בראיון ל"מעריב המגזין", "נולדתי בלי אגו. מעולם לא ביקשתי חשיפה. אם תעשה חיפוש בגוגל, לא תמצא עלי כלום, ואני חושב שזו בסך הכל סגולה לאריכות ימים במשרד".

זהר, בעל תואר ראשון ביחסים בינלאומיים ומדע המדינה ותואר שני במדיניות ציבורית מאוניברסיטת הרווארד, נולד ברומניה בשנת 1948, חודשיים לפני קום המדינה. הוריו עלו לארץ כשהיה בן שנתיים והשתכנו בעיר רחובות. הוא מעיד שהעבודה במשרד ראש הממשלה הייתה עבורו מרתקת וכבוד גדול. בארסנל הזיכרונות של זהר, שישב בצומת קבלת ההחלטות החשוב ביותר במדינה במשך כ־45 שנה, יש סיפורים וחוויות מלא פחות מ-19 ממשלות ותשעה ראשי ממשלה, מגולדה מאיר ועד בנימין נתניהו.

לתפקיד הוא התגלגל די במקרה: "התחלתי ללמוד ב-1971 באוניברסיטה העברית, ומחלקת ההשמה לסטודנטים נתנה לנו שתי אפשרויות עבודה: או לנקות את קרונות הרכבת המגיעה מתל אביב או לעבוד בגנזך המדינה, שהיה בזמנו במשרד ראש הממשלה", הוא משחזר. "מאוד לא רציתי להיות עובד מדינה, חשבתי עליהם אז שהם שותי תה ובטלנים, ולא רציתי להימנות עמם. אבל זה בכל זאת קרץ לי כי למדתי בגבעת רם, גרתי קרוב, והמיקום של הגנזך היה נוח עבורי. אז התחלתי לעבוד שם”.

מכאן נפתחה הדלת עבור זהר אל עולם מלא סודות, כשהוא רק בן 24. בתחילת 1973 מונה זהר לתפקיד מזכיר הוועדה הבין־משרדית לטקסים ממלכתיים. “באותה שנה הנושא המרכזי שלו הקדישו את מרב השעות והדיונים היה הלווייתו של ראש הממשלה הראשון דוד בן־גוריון, שעוד היה בחיים”, נזכר זהר. “ידעו שהוא רוצה להיקבר בשדה בוקר, אז הכינו פרוטוקול טקס שהיו בו אלמנטים שאולי מתאימים יותר למשטרים סובייטיים.

תכננו לבצע מסע רכוב של ארונו מהכנסת בירושלים עד שדה בוקר, כשהמסלול יהיה ‘מחובלל’ לכל אורכו כדי לאפשר להמוני העם להיפרד מאבי האומה עם דגלים לאורך כל הדרך. שנה שלמה עבדו על זה, ואז הגיעה מלחמת יום הכיפורים וטרפה את הקלפים. בן-גוריון נפטר ב-1 בדצמבר באותה השנה, קצת יותר מחודש לאחר שנגמרה המלחמה. הבינו שזה כבר לא מתאים, והארון הוטס מירושלים לשדה בוקר בטקס במעמד סגל א’ בלבד”.

למזכירות הממשלה יש תפקידים רבים, ובהם ניהול ישיבות הממשלה וועדות השרים הרבות, וקישור בין הממשלה לכל גופי השלטון הרלוונטיים, הכנסת ובית הנשיא. לתפקידים הללו נוספו במהלך השנים תפקידים נוספים כמו ארגון והכנה של טקסים רשמיים, כולל הלוויות לראשי הממשלה ונשיאים. “בעניין הזה נוצרה בעיה”, מספר זהר. “היינו צריכים להכין הזמנה להלוויה לנפטרי סגל א’, ואז, בשנות ה־70 וה־80, בתי הדפוס לא היו כל כך משוכללים כמו היום. בתי הדפוס אמרו לנו שייקח להם בין יום ליומיים להכין את כמות ההזמנות במקרה של מוות, שזה כמובן זמן לא אפשרי במקרה של לוויה”.

אז במזכירות הממשלה קיבלו החלטה, שהייתה בגדר הסוד השמור של המשרד, להכין לראשי הממשלה ולנשיאים הזמנות מבעוד מועד להלווייתם בעודם בחיים. “הלכנו לבית דפוס וכתבנו ‘ממשלת ישראל מתכבדת להזמינך לטקס ההשכבה של...’ כאן היינו כותבים את השם של ראש הממשלה או הנשיא שעוד היו בחיים", הוא מספר. "היינו מדפיסים תדריכים בצורה מתוחכמת כך שלא נכתב התאריך או היום, אבל כן היו מפנים את האנשים לכנסת ולאחר מכן לבית העלמין. מכיוון שלא תמיד ידענו אם זה יהיה בהר הרצל או בחלקה אחרת, השארנו מקום ריק בהזמנה בשם בית העלמין. הוצאנו גם תווי חניה, וזה היה מוכן לשיגור. ביום הפקודה הוצאנו את המעטפות המוכנות ועדכנו את כתובות המוזמנים”.

הנוהל הזה בוטל בתחילת שנות ה-90, אבל עד אז הוא התקיים כשאיש פרט לאנשי המזכירות אינו יודע עליו. "המעטפות עם ההזמנות להלוויה היו מאופסנות בחדרון מיוחד", הוא מספר. "לא בטוח שעשינו אי פעם שימוש באחד הסטים האלה שהכנו, אולי במקרה של גולדה”. הסיטואציה המקאברית מעלה על שפתיו של זהר חיוך. “הייתי רואה לדוגמה את יצחק נבון, לאחר שסיים את תפקידו כנשיא ונהיה חבר בממשלת אחדות, הולך במסדרון וחולף על פני החדרון שבו יש הזמנות להלווייתו שלו", הוא מספר. "היה בזה משהו לא נעים”.

במהלך השיחה זהר נזכר בסיפור נוסף שקשור להלוויות. "בשנת 1972 נפטר יו"ר הכנסת, ראובן ברקת, במהלך כהונתו, ועל פי הפקודה המכונה 'חבצלת א' המתייחסת לפטירתו של ראש ממשלה, יו"ר כנסת ונשיא מדינה, מדובר בטקס רב־חשיבות ומשתתפים", הוא מספר. "אז התחילו להציב 'חבלול' שיסמן את הדרך מקריית הממשלה עד לכנסת עבור ההמונים שיבואו לפקוד את ארונו של יו"ר הכנסת ברחבת המשכן. הציבו את הארון ביום ההלוויה ברחבת הכנסת, הכריזו על יום אבל, הדגלים הורדו לחצי התורן, השביתו בתי עינוגים כי זו הייתה הפקודה. אבל אנשים לא הגיעו כי רוב הציבור לא הכיר אותו. לא ידעו מי זה ראובן ברקת. נוצרה תחושה לא נעימה".

אז נכנס לפעולה הראש היהודי: "ראו שבאים עיתונאים ומצלמים את הארון ללא אזרחים, אז לקחו אותנו, אנשי מזכירות הממשלה ואנשי הכנסת, והוליכו אותנו מסביב לארון. סיימנו את הסיבוב, נכנסנו לכנסת ויצאנו ממקום אחר, באנו, שוב עברנו על פני הארון, הסתובבנו, ואז שוב הגענו כדי שהצלמים יוכלו לראות שאנשים עוברים על פני הארון. זה היה מביך, ואחרי זה הבינו שיש צורך למתן את המעמד".

נפגעה האינטימיות

זהר ישב באינספור ישיבות ממשלה בתפקידו האחרון כמשנה למזכיר הממשלה, וגם בתשעת החודשים שבהם כיהן כממלא מקום למזכיר הממשלה, מינואר 2016 עד נובמבר באותה השנה. לדבריו, הוא מודאג ממעמדו ההולך ופוחת של פורום ישיבת הממשלה, שבעבר היה המקום שבו נקבעים סדרי עולם, ואילו היום הוא משמש, לטענתו, מקום מפגש לשרים לקבלת סקירות ולא לדיונים מעמיקים.

"במשך 14 השנים הראשונות שבהן עבדתי במשרד ראש הממשלה לא דרכה כף רגלי בחדר ישיבות הממשלה, זה היה נחשב בעיניי לקודש הקודשים”, הוא מספר. “בשנות ה-50 וה-60 ישבו סביב שולחן הממשלה אך ורק השרים, ומי שלא היה חבר ממשלה - לא הורשה להתקרב לשולחן, למעט בעלי תפקידים בכירים כמו הרמטכ”ל או ראש השב”כ שישבו בירכתי החדר, לא מסביב לשולחן”.

לדברי זהר, הנקודה שבה החל השינוי, שבסופו של דבר הפך את שולחן הממשלה לשולחן גדול שסביבו מצטופפים בעלי תפקידים רבים, הייתה לפני מלחמת ששת הימים. “זה התחיל עם אשכול, שלא היה מר ביטחון כמו בן־גוריון, אבל כן היה שר הביטחון, והוא נזקק ליועצים שיסייעו לו", הוא מספר. "אבל אחרי מלחמת ששת הימים נפרצה הדלת. בעלי הדרגות נכנסו במין תחושה של ‘הבאנו לכם את הניצחון, אנחנו לא יכולים לשבת סביב השולחן?’ ומשם מספר בעלי התפקידים סביב השולחן רק גדל”. עבור זהר לא מדובר רק בעניין טכני: הגדלת פורום הממשלה פגעה, לדבריו, באינטימיות החשובה שהייתה בו בשני העשורים הראשונים להקמת המדינה. “אצל בן־גוריון לא היה דבר כזה”, הוא מספר. “הוא היה שר ביטחון ואמר לגנרלים: ‘אני יושב בממשלה ואני מייצג אתכם’”.

בין בעלי התפקידים שהוזמנו לשבת סביב השולחן כדרך קבע בישיבות הממשלה היה גם המשנה למזכיר הממשלה, תפקיד שבו זהר החזיק שנים רבות. “פעם ישבתי ובדקתי כמה פעמים נפתחת ונסגרת הדלת במהלך ישיבת הממשלה", הוא מספר. "אתה יודע כמה? לפחות פעם בדקה, שזה המון. תאר לעצמך שכל דקה נפתחת הדלת, ומישהו נכנס או יוצא. לא ניתן באמת לנהל ככה דיון”.

בין הבאים והיוצאים הם פקידים העוסקים בנושאים שונים ויועצים. עם זאת, זהר מסייג את הביקורת שלו בכך ש"יכול להיות שהיום יש דרישה למומחיות גבוהה יותר, והשרים בעצמם לא מומחים, ממש לא. אי אפשר גם לדרוש זאת מהם. כשצריך לרדת לרזולוציות קטנות, עדיף אולי שיהיה מישהו שיכול להציג את זה ולסייע לשר ולא להעמיד אותו במבוכה כשהוא נשאל שאלה בענייני משרדו ולא יודע לענות עליה. היום ישנם לא מעט בעלי תפקידים בכירים שאינם שרים שמגיעים לישיבת הממשלה רק לחלק הקצר הפתוח לתקשורת, וכשהצלמים יורדים למטה - הם יורדים איתם”.

ראש הממשלה הראשון שהחליט להביא לישיבות הממשלה כדרך קבע אדם שהוא אינו חבר ממשלה ולא מחזיק בתפקיד ביטחוני היה מנחם בגין. "הוא החליט שהיועץ המשפטי לממשלה, אז זה היה אהרן ברק, צריך לשבת בישיבות הממשלה”. זהר מוסיף בקריצה כי אולי בגין חש צורך לגמול לברק על שהביא להתפטרותו של יצחק רבין מראשות הממשלה, מה שהוביל לאחר מכן לניצחונו ב-1977.

"מי שהוביל הליך הפוך היה היועץ המשפטי מני מזוז, שאמר: 'אני לא בא יותר לישיבות ממשלה אלא אם צריך שאבוא לדיון ספציפי'", מספר זהר. "אחד היועצים המשפטיים האחרים אמר לי פעם: 'אני יושב ליד שולחן הממשלה ולאיפה שאני לא מסתכל, ימינה או שמאלה, יש שר שיש לי על השולחן תיק נגדו'. מזוז התווה את הדרך, ומאז גם היועצים ויינשטיין ומנדלבליט נהגו כך ולא הגיעו לישיבות ממשלה יותר".

"אני אנווט"

הפרספקטיבה רבת-השנים של זהר מאפשרת לו לבחון תהליכים נוספים שעוברים על מדינת ישראל, ובכלל זה אופן ניהולה. זהר מצטט מונח של פרופ’ יחזקאל דרור, שכינה את השיטה המתהווה בישראל “משטר ראש ממשלתי” בדומה למשטר נשיאותי, שבו לנשיא יש כוח רב במנגנון הממשל. בגרסה הישראלית מדובר במצב של התגברות כוחו של ראש הממשלה והיחלשותה של הממשלה. "אני לא מתייחס רק לנתניהו, אף שהוא כמובן מאוד דומיננטי בעשור האחרון", אומר זהר. "לדעתי, התהליך הזה התחיל עם יצחק רבין ב-1992 עם המשפט 'אני אנווט'. בנוסף, כל ממשלה מקימה בין 40 ל־50 ועדות שרים שנוגעות לנושאים שונים. היום ראש הממשלה עומד בראשן של כ־50% מוועדות השרים".

וזה חריג?

"כן, מאוד".

מדוע לדעתך התהליך הזה מתעצם?
“ראש הממשלה התעצם בכוחו משום שאין לו מישהו שיאתגר אותו מתוך הממשלה, ומצד שני הוא גורף את הדברים האלה לחזהו כי המשרדים החשובים לא נמצאים בידי המפלגה ההגמונית. לא האוצר, לא הביטחון, לא המשפטים או החינוך. אלה דברים שהמפלגה ההגמונית בעבר החזיקה בידה, ולכן אז לא היה צורך לחשוד שמישהו יעשה מהלך כלכלי, וזה לא יהיה תחת חסותו של ראש הממשלה. היום, למשל, כשמגישים הצעת החלטה בנושא כלכלי לממשלה, מגישים אותה שר האוצר וראש הממשלה כדי שמקומו של האחרון לא יקופח. בעבר גולדה, בגין או רבין הגישו הצעות שאין מישהו אחר שיגיש אותן בנושאים פרוצדורליים בלבד, כמו הקמת ועדות וכו’”.

לזהר יש ביקורת כלפי אופן העבודה כיום, אך הוא נזהר שלא לתקוף את נתניהו או מי מראשי הממשלה באופן אישי. במקרה זה הוא מרשה לעצמו לחרוג מהקו. “אני שואל, הרי יש משרדים לכל הנושאים האלה. ‘למה אתה, ראש הממשלה, צריך להיות חתום על זה?’”, הוא אומר. לדברי זהר, במסגרת התהליך הזה, ישנה גם היחלשות ברמת הידע וההשפעה של שרים בתוך הממשלה.

“צריך לומר את האמת, הממשלה לא מקבלת דיווחים מדיניים, ואין בה דיונים בנושאים מדיניים", הוא אומר. "היא מקבלת מידע ברמה העיתונאית בצורה מאוד רדודה. מדי פעם מגיע ראש שב"כ או מוסד, וזה במסגרת העמקת הידע של השרים. אין דיון. ב־20 השנים האחרונות לא נערכו דיונים מדיניים במליאת הממשלה, וזו חולשתה של הממשלה. מי שאומר שזה בגלל ההדלפות - זה לא מדויק. כי גם לפני כן היו הדלפות".

השרים רוצים לקיים דיונים מדיניים וביטחוניים או שהם משלימים עם זה?

"שרים מודרים מהמון נושאים. 50% מחברי הממשלה הם חברים בקבינט הביטחוני־מדיני. 50% האחרים לא באמת יודעים מה קורה, וצריך לדעת שיש לכל השרים אחריות משותפת בפני הכנסת, והם כנראה מסכימים לזה, אחרת היו מתמרדים ומבקשים לדעת".

לא מפתח רגשות

ביום האחרון בתפקידו כעובד מדינה נערכה לכבודו של זהר פרידה, וראש הממשלה נפרד ממנו במילים חמות. “אני רוצה להודות לך, אריה, על השירות המסור ורב־השנים ולומר לך תודה בשם חברי הממשלה", אמר נתניהו. "אני יכול להגיד זאת בשם חברי וחברות ממשלות ישראל. עוד מעט אפשר להגיד לדורותיהם, וגם בשם אזרחי ישראל".

זהר מעיד כי התרגש במעמד. אלא שאחרי הפרידה הועלתה באופן מקרי בהחלט לדיון בממשלה ההצעה שזכתה לשם “חוק הג’ובים”, שמטרתה להרחיב את מעגל המשרות הפוליטיות במשרדי הממשלה על חשבון עובדי מדינה כמו זהר. הוא, מצדו, חושב שמדובר במהלך שגוי. “לעשות פוליטיזציה של התפקידים הציבוריים זה לא נכון", הוא אומר. "אני גם מאוד נעלב מהמונח הזה שנקרא משרות אמון, כי כנראה שאני נחשב למשרת אי־אמון כי אותי לא מינה פוליטיקאי".

אי פעם חשפת את דעותיך הפוליטיות?

"אני לא מזוהה ומעולם לא הזדהיתי. אני שומר את דעותיי לי ולאשתי. אני לא חושב שהייתי מחזיק מעמד כל כך הרבה שנים אם הייתי מזדהה פוליטית. אתה נשרף מאוד מהר. אני לא מפתח רגשות כלפי הקליינט שאני משרת אותו. אני צריך לתת לו את השירות, לא צריך להיות מאוהב בו".

קצת כמו עורך דין.

"נכון, אף על פי שאולי יש לי דעה אחרת ממי שאני משרת אותו כרגע, אבל מי אני שאחליט לטרפד משהו? זה לא עולה על הדעת לעשות משהו שהוא לא כשר או להשפיע על הליך".

לקראת סוף הראיון ניאות זהר להתייחס לראש ממשלה אחד באופן אישי. "אריאל שרון היה איש שמחובר לאדמה בכל רמ”ח איבריו, ופעם אחת ראיתי את הרגישות שלו שהפתיעה אותי”, הוא מספר. “הייתה איזו ועדת שרים שהוא היה חבר בה והוא הגיע באיחור. כשהוא נכנס לישיבה, הוא אמר שהוא מתנצל על האיחור, אבל היה צריך לעזור בחווה שלו לאחת הסוסות להמליט ושזו הייתה המלטה קשה. ואז ראית בעיניים שלו מין ברק כזה של אדם שיש לו קשר נפשי לבעלי החיים. במהלך הישיבה הוא יצא לפחות פעמיים והתקשר לחווה, ואז היה חוזר ומעדכן את הוועדה מה שלום הסייח. זה מאוד הרשים אותי. במיוחד כשמדובר באיש שנחשב לקשה ונוקשה. התברר לי שהיו לו חלקים רכים וחוש הומור בלתי רגיל”.

על ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט אומר זהר כי "היה איש חם שמחבק ומתעניין ושואל לשלומך, והיה לו זיכרון טוב. אנשים אהבו אותו הוא התייחס אליהם יפה". באשר לעובדה כי אולמרט הורשע בפלילים בקבלת שוחד, אומר זהר: "חבל לי עליו. חבל שהוא כשל כך". לאחר הפרישה זהר מתכוון לבלות בחיק רעייתו, ילדיו ונכדיו, והוא גם מקווה לסיים את ספרו שעליו הוא שוקד בעשור האחרון ויעסוק, איך לא, בעבודת מזכירות הממשלה.

איך אתה מגדיר את פועלך ב־45 השנים האחרונות?

"פועל במה. כזה שצריך לדאוג שההצגה תימשך. זה התפקיד. שהתפאורה והתאורה יהיו במקום, שהשחקנים לא יתבלבלו ויזכרו את הטקסט. הם בסוף מקבלים מחיאות כפיים או קריאות בוז, אבל אתה נשאר מאחורי הקלעים".