יואל חסון: "בנאום הראשון בכנסת רעדו לי הרגליים, פחדתי שיראו"

תחנות חייו של ח"כ יואל חסון- משפחה אוהבת": משפחתי - אמי, אבי ואחותי. בית של הורים שעלו מתוניסיה, אבא עובד תעשייה אווירית ואמא עקרת בית. במושגים של אז וגם היום היינו משפחה קטנה - רק אח ואחות. גדלתי בבת ים ואחר כך עברנו למערב ראשון לציון. כשחזרתי הביתה מבית הספר, אמא היתה מחכה לי עם סירים מלאים ואהבה. מאמא, שתמיד היתה אישה דעתנית ומאוד מעורה באקטואליה, לקחתי את הרצון להיות מעורב בענייני המדינה ובחברה ולהשפיע. זיכרון ילדות מאוד חזק שיש לי הוא שתמיד היה אצלנו רדיו בכל מקום בבית, אפילו בשירותים, תמיד מכוון על תוכניות אקטואליה וחדשות. פעם מישהו שאל אותי למה בגיל כל כך צעיר הלכת לפוליטיקה ועניתי בפשטות: ספגתי את זה כל הזמן בבית”. 

“תנועת הנוער שינתה אותי ועיצבה לי את הדרך, ואולי התוותה לי את הרצון להיות מעורב ופעיל. אני מדבר על תנועת הנוער בית”ר שהייתי חניך בה. זה המקום שנתן לי את הבסיס לכל מה שאני היום, לידע, להבנה, למקום שבו אני יכול לבוא לידי ביטוי. להיות חניך ואז להיות מדריך, לדעת להוביל אנשים, לחנך ולהתעסק במנהיגות. תנועות נוער בכלל עוסקות במהות הזאת: מהי מנהיגות ומהי המשמעות שאתה מאמין בדרך כלשהי ובאידיאולוגיה. שם גיבשתי את האני מאמין שלי שאליו עד היום אני מחובר, והוא מצד אחד דבקות במולדת במדינה, וישראל כבית יהודי ומצד שני- הדמוקרטיה, ההתייחסות למיעוטים”. 

“אבא שלי נפטר כשהייתי בן 17 וזו הייתה אבידה קשה. אבא היה בצוות של פרויקט הלביא בתעשייה האווירית. הוא היה מפורשי הלביא כשביטלו את הפרויקט, ועל אף שהפרישה הייתה מאוד מתגמלת, אני יודע שזה היה עבורו משבר מאוד קשה. הפרישה המוקדמת אומנם היטיבה עמנו כלכלית, אבל פגעה מאוד באבא שלי. שלוש שנים אחרי הפרישה הוא חלה במחלה ממארת, ובתוך חודשים בודדים נפטר. איבדתי אותו בגיל צעיר מאוד, אנחנו לא זכינו ליהנות ממנו והוא לא נהנה מאיתנו. זו הייתה מכה קשה, אבל עם כל העצב הגדול היא הביאה עלי גם התבגרות מואצת. מצאתי את עצמי בגיל צעיר עם אחריות גדולה, מטפל במשפחה שלי גם בעניינים כספיים ואחרים. בן לילה הפכתי להיות ראש המשפחה, ואני מניח שזה שינה אותי בהרבה מובנים”. 

"יצאתי לשנת שירות ביפו ד’ וזו הייתה חוויה בונה עבורי, לטפל בנוער בסיכון ולהדריך אותו בתנועה. זו הייתה הפעם הראשונה בחיים שהרגשתי את כוחה של ההדרכה וההנהגה של אנשים אחרים, ועד כמה אתה יכול בעבודתך למעשה לשנות חיים של אנשים. הייתה שם קבוצה שטיפלתי בה, והניצחון הגדול ביותר של הנוער שהצבא לא רצה אותם הוא שבסוף רובם התגייסו. לא אשכח שכמה שנים אחר כך הופיע מולי קצין בצנחנים, ידעתי שאני מזהה אותו אבל לא הייתי בטוח. הוא ניגש ואמר לי ‘יואל זה אני, הדרכת אותי ביפו ד’’, לא האמנתי למראה עיניי. זה רגע גדול של הגשמה אישית, לא רק עבורי אלא גם עבור אחרים”. 

“היה לי שירות צבאי מאוד משמעותי, המשך ישיר לדרך שהחלה קודם לכן. השירות בנח”ל מאוד התאים לי. מצד אחד, זה שירות צבאי משמעותי, ומצד שני, זה היה צבא שכל הזמן אתה נמצא בו עם חברים קרובים, עם גרעין נח”ל של אנשים כמוני שבאו מתנועות נוער ומשנת שירות, אנשים שהערכים של הגשמה ותרומה לחברה הוא משהו שבער בהם. היו לי חברים מהשומר הצעיר ומהנוער העובד והלומד, והנח”ל בעיניי הוא חיל יחיד מיוחד, ומי ששירת שם הרוויח בגדול”. 

“בגיל 24 נבחרתי להיות יו”ר בית”ר, התנועה שגדלתי בה. בגיל צעיר מצאתי את עצמי עומד בראש תנועה היסטורית בישראל עם תקציבים ופעילויות, וזה היה האתגר הניהולי האידיאולוגי הראשון שלי. שם באמת הייתה לי ההזדמנות להוביל את התנועה למקומות שאני מאמין בהם, נפתחו הרבה סניפים ונעשתה פעילות רחבה. אני מניח שהרגע החזק הזה בחיי בנה אותי מבחינה אישיותית ומנהיגותית. בפעם הראשונה הבנתי מה זה בעצם להנהיג, לא רק במובן הטכני, אלא גם במובן האידיאולוגי”. 

“ההיכרות שלי עם אריאל שרון התרחשה במהלך כהונתי כיו"ר בית”ר. באותה התקופה אני זוכר שאף אחד לא חשב שהוא הולך להיות ראש ממשלה או שיש לו סיכוי, ואני לא אשכח איך אחרי הפגישה הראשונה שהייתה בינינו, אחרי שישבתי איתו בארבע עיניים, אמרתי למזכירה שלי: את תראי שהוא יהיה ראש הממשלה. תמכתי בו בעצם מאותו הרגע. גם במאבקים שלו בליכוד וגם כשהוא התמודד מול נתניהו אמרו לי: ‘עזוב, חבל לך על הזמן’. אבל לא הקשבתי לאיש, הלכתי עם מה שאני מאמין בו. אחרי ששרון נבחר לראשות הממשלה, כשלי היה קשר מאוד קרוב ואינטנסיבי איתו, הוא הציע לי להצטרף אליו לצוות ומינה אותי להיות יועץ ראש הממשלה וראש אגף פניות הציבור. הייתי שם שש שנים, ילד בן 27 שלא מאמין שהוא עובד ליד הבן אדם שהוא קרא עליו בספרי היסטוריה ולמד עליו באוניברסיטה. אין לי מילים. הוא היה איש של אנשים, מאוד רגיש ומצחיק, היינו ממש כמו משפחה. אני חושב שהיינו הלשכה הכי מגובשת שהיתה אי פעם לראש ממשלה, לשכה שכמעט לא הייתה בה תחלופה. שם, בפניות הציבור, נחשפתי לאפשרות לשנות חיים של אנשים והבנתי שפניות ציבור זה כמו חדר מיון. זה לא עוצר, הבקשות תמיד יגיעו. אגב, שרון הקפיד מאוד שאת כל מכתבי הילדים יעבירו אליו, הוא היה מבקש לראות אותם בעצמו”. 

 

“מייסד בית הספר לממשל במרכז הבינתחומי הרצליה היה פרופ' שפרינצק. למדתי שם בתואר הראשון ממשל, דיפלומטיה ומדיניות ציבורית. הייתי במחזור הראשון של בית הספר לממשל, שם המטרה הייתה לחפש אנשים מהסוג שלי, שהם לא רק סטודנטים אלא גם מעורבים בעשייה ציבורית. פרופ' שפרינצק ידע לאסוף את הסטודנטים הכי טובים, הוא נתן לנו המון השכלה וידע וגם עודד אותנו להיות מעורבים בפעילות הפוליטית ובעשייה הציבורית. לצערי הרב, הוא נפטר”. 

“כשנבחרתי בפעם הראשונה לכנסת ב־2006, הייתי בן 33, וזו הייתה לחלוטין הגשמת חלום. אני זוכר שכשהייתי בן 13 ידעתי שזה מה שארצה לעשות, אפילו כתבתי את זה: להיות חבר כנסת. עוד לפני שנבחרתי כבר נאמתי בכל מיני מקומות, ואף מול אלפי אנשים ומעולם לא התרגשתי, אבל את הנאום הראשון מעל בימת הכנסת לא אשכח לעולם. עליתי לנאום ורעדו לי הרגליים פיזית, אני זוכר שהנחתי את הידיים על הדוכן כדי לוודא שגם הן לא רועדות, פחדתי שחלילה יראו את זה. זו הייתה כהונה מדהימה כי ידעתי שאני במקום שלי, הרגשתי מהרגע הראשון שאני מאוד משפיע ומאוד מעורב, למרות שהייתי צעיר חברי הכנסת ואחרון חברי הכנסת במפלגה שלי דאז. היה לי קשר מאוד מיוחד גם עם אהוד אולמרט וגם עם ציפי לבני. אחר כך אהוד אולמרט מינה אותי ליו"ר הקואליציה, וזה היה תפקיד מאוד משמעותי עבורי. זה להיות ראש ממשלת הכנסת, שבזכותו עוברים הרבה חוקים והוא זה שמאפשר שהרבה דברים חשובים יקרו. וגם היום, באופוזיציה, אני חושב שיש לי תפקיד חשוב לא פחות: להמשיך בעשייה ולא לעצור לרגע”. 

“בגיל 39 התחתנתי עם טס, שאותה הכרתי בכנסת. היא עובדת בערוץ הכנסת. הקמנו יחד משפחה ואנחנו הורים לעידו בן ה־4, ילד מקסים. לא יכולתי לייחל ליותר טוב מזה. את האבהות גיליתי באיחור וזה ממלא אותי המון. מצד אחד, ישנה חרדה ודאגה שזה הקטע הקשה כי לא הכינו אותי לזה, חרדה ודאגה תמידית, אבל מנגד, התחושה הזו של האחריות ושל האהבה שאתה מקבל ונותן, ההבנה שאתה משפיע באופן מוחלט על גורלו שלו, ושיש ביכולתך לחנך ולתת, זו תחושה נפלאה, וגם מצמררת ומאוד משמעותית בעיניי”.