העלייה ארצה: "עליתי ארצה בגיל 10 מאתיופיה דרך סודן, במסגרת מבצע משה, מעולם אחר אל מדינה אחרת שהכל בה שונה. אני חושבת שהנחיתה בעולם החדש הזה היא חלק מאוד משמעותי ממי שאני היום, זה זרק אותי למים ולימד אותי להסתגל, ללמוד ולשרוד. המסע לסודן לקח כשלושה שבועות, ואחר כך שהינו כחצי שנה במחנה פליטים. בגלל מחלתה של אחותי הגדולה, אפשרו לנו, הילדות במשפחה, להגיע ארצה מוקדם יותר. אמא שלי הגיעה רק שש שנים אחריי, והמסע הזה היה קשה מנשוא עבור המשפחה שלנו. אך תמיד שרדתי, אותי זה חישל מאוד".
שדות של תירס
“עד גיל 9, אני חיה במקום מסוים ואוכלת אוכל מסוים, ובגיל 10 אני מגיעה ארצה והתזונה שלי משתנה באופן דרסטי. מקום אחר, אוכל אחר. ואני פתאום מוצאת את עצמי מתגעגעת לריחות שהיו בכפר של תפוחי אדמה שמתבשלים על מדורה, או תירס שנצלה על גחלים. לא מזמן נסענו לטיול עם המשפחה בשוויץ, וראיתי שדות של תירס. אני זוכרת שפשוט אמרתי להם: 'תראו, תירס!', וקטפתי גם אם היה אסור, גבעול תירס עם הבמבוק שלו. הילדים הביטו ולא כל כך הבינו, ואולי זה לא באמת עניין אותם, אבל אותי זה הציף בגעגוע".
הלימודים באוניברסיטה
"למדתי באוניברסיטת חיפה. הייתי במכינה ואחר כך למדתי פסיכולוגיה ומשאבי אנוש בתואר הראשון, וסוציולוגיה ארגונית בתואר השני. אני חושבת שעצם ההגעה שלי לאוניברסיטה היא משמעותית, בעיקר כי הייתי ילדת פנימיות - שמונה שנים בפנימייה, ותמיד כששאלו אותי מה אני רוצה לעשות אמרתי שאני רוצה ללמוד באוניברסיטה. אני זוכרת שצחקו עליי שם. זה היה משהו בלתי מושג ולא מובן מאליו שילדת פנימייה שהגיעה מאתיופיה תסיים תואר שני באוניברסיטה בסופו של דבר. היה בתקופת הלימודים משהו מאד מחזק מבחינתי, והסיבה לכך שבחרתי ללמוד סוציולוגיה ופסיכולוגיה היא כי ידעתי שאני יכולה לתרום, הרגשתי שזה ממלא בי משהו. קיבלתי המון מהמדינה ומהאנשים והבנתי שזה זמני עכשיו להחזיר. אפשר לומר שהפעילות הציבורית שלי התחילה שם. בתחילה עזרנו לילדים בשיעורי הבית באזור חיפה ויקנעם, ואחר כך אני וחברות שלי הקמנו עמותה, ומשם כבר המשכתי בפעילות ציבורית שוטפת".
אביטל
"הצטרפותי למשפחת מערכת הרווחה היא חלק מהגשמת חלום שהזרעים שלו נזרעו כשהייתי ילדה בת 9, במסע הארוך והמפרך לישראל ובשהות במחנה הפליטים בסודן, מסע שבו עליתי לארץ עם שתי אחיותיי, ללא הוריי, ונקלטתי בפנימיית 'נווה מיכאל'. ילדות קטנות שנוחתות בחברה מודרנית וחדשה, ללא משפחה וללא שפה. בתוך כל 'האין' הזה, אחותי הקטנה מירב ואני מוצאות את אביטל (בתמונה) שהופכת למעין אימא עבורנו. אביטל מחבקת ומרעיפה עלינו חום ואהבה כי היא ידעה שאין מישהו אחר שיעשה את זה במקומה. לא מזמן פגשתי אותה בכנס של איגוד העובדים הסוציאליים, שבו היא חברה. אנשים כמו אביטל העניקו לי את היכולת ללכת ואחר כך לרוץ, במסע החיים בישראל".
קריירת המשחק
"אף פעם לא חלמתי להיות שחקנית, אבל עברתי אפיזודה קטנה בחיי בתיאטרון, למרות שבעיניי זו בכלל לא קריירה. למדתי כחלק מקבוצות תיאטרון בירושלים בתיאטרון החזותי, וזו היתה חוויה נפלאה שנתנה לי כלים נוספים לחיים. האמת היא שאני חושבת לפעמים ביני לבין עצמי למה בכלל פניתי למשחק, מכיוון שאי אפשר לומר שאני אדם שמאוד אוהב במה. אבל אני מניחה שהרצון שלי להיות על הבמה נבע תמיד מהרצון לספר סיפור, הרצון להעביר מסר. גם כשהופעתי בהצגות ילדים, לא האמנתי שהילדים האלה הולכים לשבת בשקט ולהקשיב, אבל לפתע קורה שם איזה קסם, וכשההצגה מתחילה מפסיקים הלחשושים ומקשיבים ואז צוחקים, ואולי גם מתרגשים ובוכים. והיכולת הזו להעביר אנשים או ילדים חוויה כזו שמשאירה חותם, חוויה שבאמצעותה אפשר באמת לעשות טוב, היא בעיניי להביא הרבה טוב לעולם. את אותו הדבר אני מרגישה כשאני נמצאת עכשיו במגרש הפוליטי הציבורי".
המעבר לפוליטיקה
“החלטתי להתמודד למועצת העיר מתוך רצון להשפיע ולשנות, וידיעה שזה הייעוד שלי. האמת היא שהציעו לי להיכנס לפוליטיקה הרבה לפני שהשתתפתי בתוכנית ‘השגריר’. היו לי כל מיני הצעות להצטרף למפלגות שונות, אבל לא הרגשתי שזה מגרש מתאים וטוב לי וסירבתי. דווקא ההצעה להתמודד למועצת העיר נראתה לי אופציה יותר שפויה, פוליטיקה קצת יותר קטנה, רגועה. ואז התמודדתי לפריימריז של מרצ וקבלתי הרבה מאוד קולות. יש הרבה פוליטיקה גם בתחום המוניציפלי, מתברר, זה לא משהו שקט וקטן, אבל את זה הבנתי רק בדיעבד. ובכל זאת, למרות הקשיים שצצים מדי פעם אני שמחה מכל רגע. זו משרה מלאה, וזה כל מה שאני עושה ומקדישה לו את זמני. אני מוצאת הרבה מאד סיפוק בעבודה הזו".
אמהות
“יש לי שלושה ילדים - בני 5.5, 8.5 ו־12 - ואולי זו קלישאה, אבל התפקיד שלי כאמא גרם לי להביט על החיים אחרת. את לפתע חושבת על כל הדברים שאת רוצה לשנות בחברה, ולו רק כדי להעניק לילדיך עתיד טוב יותר. יש לך אחריות לא רק על עצמך, אלא גם עליהם. העבודה הציבורית שלי הפכה, אחרי שהפכתי לאם, לא רק למשהו כללי שצריך לקדם, אלא עניין אישי וספציפי, במובן שלהיות פעיל ציבורי או מנהיג זה באמת לגרום לכך שאת מייצרת עבור היקרים לך עתיד טוב יותר. אני מוצאת את עצמי נלחמת בעיקר עבור הילדים שלי. אני רוצה שיהיה להם הרבה יותר קל ממה שלי היה".
המעבר לאורח חיים בריא
“אני מאוד אוהבת לרוץ בטיילת, וכשאני עושה את זה, וזה קורה בדרך כלל בשעות הערב אחרי העבודה, אני מרגישה בכל פעם מחדש בת מזל. הריח של הים, עשרה קילומטרים לפחות בכל פעם, בשקט הזה שמציף אותי, בזמן לעצמי לניקוי ראש והודיה. אני מאמינה גדולה באורח חיים בריא, בבריאות הגוף והנפש וגם בתזונה נכונה, שמתחילה מגיל צעיר. כדי שילד ישב בכיתה ויתרכז וילמד כמו שצריך בשיעור, הוא צריך לאכול טוב, וגם אמא שלו צריכה לאכול טוב".
הזדמנות שווה
“הילדות שלי והרקע שממנו באתי מלווים אותי ומכוונים אותי כל חיי, גם בתחום הפעילות הציבורית, אפשר לומר שאני מתרכזת במתן הזדמנות שווה בכל תחומי החיים. אתה לא יכול לבחור לאיזו משפחה להיוולד, ואני מאמינה שכל ילד יכול למצות את הפוטנציאל שלו אם ייתנו לו את ההזדמנויות הנכונות. זה בדיוק סיפור חיי וזה מה שאני רוצה להעביר הלאה, לייצר דחיפה וגב לכל ילד באשר הוא שזקוק לכך, בדיוק כפי שאני הייתי זקוקה לכך וקיבלתי".
יעל דיין
"אני ממונה על מינהל השירותים החברתיים, על עובדים סוציאליים, ובאחד התפקידים שלי אנחנו עורכים את ועידת הרווחה שהיא וועידת רווחה שנתית שמתקיימת בכל שנה בהבימה. פרס אות הרווחה לפני שנה ניתן ליעל דיין על פעילותה המדהימה. היא אישה מעוררת השראה שאני מאוד מעריכה גם כחברת מועצה וגם כחברת כנסת. היא נלחמת בצורה בלתי מתפשרת למען החלשים ביותר ולא מוותרת. היא הגיעה עם אמה המרשימה גם היא לקבל את הפרס, וזה היה מחזה מרגש, היו לי מזל וכבוד שזה קרה בוועידה שלי".
