"התקשורת הערבית לא משקפת את האמת על ישראל, וזו אחת הבעיות הגדולות של ישראל". את המשפט הזה לא אמר נציג משרד החוץ או חבר הקהילה היהודית במדינה מערבית, אלא הוא נאמר על ידי עיתונאים ערבים המבקרים בימים אלה בישראל במסגרת יוזמה של משרד החוץ להנגשת ישראל לאנשי תקשורת, שישראל לא נמצאת בדרך כלל במרחק כרטיס טיסה מהם.
אני פוגש את חברי המשלחת יוצאת הדופן הזו במלון בירושלים, רגע לפני שהם יוצאים לביקור בכנסת. מרביתם אומרים דברים נועזים מבחינתם. לכן חלקם ביקשו ששמם לא יוזכר, וכמה ביקשו שלא נציין מהו כלי התקשורת שבו הם עובדים מחשש שיבולע להם. "הערבים בעולם מפספסים המון הזדמנויות להתחבר לישראל כי אנחנו לא מקבלים את התמונה האמיתית על מה שקורה כאן", אומר לי עיתונאי ממוצא לבנוני המתגורר ופועל כבר 15 שנים בארצות הברית ועובד ברשת תקשורת בשפה הערבית. "אני לא יודע מה להציע לכם. אולי כדאי שתשתפרו את הערוצים שלכם כדי שישודרו לעולם הערבי בצורה רחבה יותר".
איך הגעת למשלחת?
"אנחנו בקשר עם ישראל ועם משרד החוץ הישראלי הרבה שנים. אנחנו משוחחים בטלפון. אחת הסיבות שהסכמתי להגיע היא הרצון להכיר את האנשים שאני בקשר איתם כל כך הרבה שנים בטלפון".
מה היה הדבר הראשון ששמת לב אליו ששונה ממה שחשבת שאתה יודע על ישראל?
"קודם כל, אתה מרגיש את האווירה הדמוקרטית. אחרי שמדברים עם אנשים, אתה מרגיש את הכבוד שהם רוחשים אחד כלפי השני ואת ההבנה בין האנשים שצריך ללמוד להתמודד האחד עם השני. לא ראיתי את האפליה בין ערבים ליהודים שמציגים בתקשורת שלנו כל הזמן, אבל אולי זה בגלל שאנחנו לא ממש רואים הכל, אלא במסגרת סיור מאורגן".
"בעיניי המקום מעורר ההשראה ביותר היה הביקור ביד ושם", אומר עיתונאי ממדינה בחצי האי ערב שפועל כבר שנים בגרמניה וביקש להישאר בעילום שם. "אפילו אני, כעיתונאי במדינה מערבית, לא הייתי ער לכל הסיפור של השואה. בעיניי זו צריכה להיות משימה של ישראל להנגיש את מה שקרה לעם היהודי, את הסבל העצום שהוא חווה כדי שבסוף תהיה לו מדינה. את זה הרבה אנשים בעולם הערבי לא יודעים ולא בגלל שהם לא רוצים לדעת, אלא כי אף אחד לא מספר להם".
הכרת תודה סורית
במשלחת הנוכחית משתתפים תשעה עיתונאים, חמישה ממרוקו ועוד ארבעה מגיעים מכלי תקשורת מערביים בשפה הערבית. מאחורי הביקור הזה עומד משרד החוץ, ובאופן ספציפי חסן כעביה, דובר המשרד לעיתונות הערבית, שנמצא בקשר ישיר עם העיתונאים לאורך השנים. "בנוסף להיותי דובר, הבנתי שזה לא מספיק שאנחנו עושים הסברה מרחוק, אלא צריך להביא לארץ אנשים שאנחנו בקשר איתם כדי שיראו את האמת. נוצר קשר חברי עם המון עיתונאים בעולם הערבי, וגם נוצר קשר מעבר לשעות העבודה עם יותר ממדינה אחת או שתיים - מהמפרץ ועד למאוריטניה. יש לנו הרבה תקשורת ערבית בינלאומית שעובדת וחיה במדינות אירופה כמו גרמניה ולונדון או בארצות הברית, והמשלחת הזו מייצגת חלק מהתקשורת הזאת שעובדת במקומות מערביים. המטרה היא להראות לאנשים האלו את האמת על ישראל. להראות לעיתונאים את השקרים של התקשורת הערבית שמופצים מדי יום באלפי תחנות בלוויין בכל העולם הערבי".
אחד העיתונאים שהצטרף לביקור הוא במקור מסוריה. ב־2011 הוא ברח מהמדינה מחשש לחייו. "זו הפעם הראשונה שלי כמובן בישראל, אבל אני לא מרגיש זר לגמרי, הרי הגעתי ממדינה שכנה", הוא מספר. "ישראל דומה לסוריה במזג אוויר, בנופים, באנשים. אלה אותם המאכלים, אבל מה שכמובן שונה באופן מובהק הוא המשטר".
בשנים האחרונות העיתונאי הסורי חי בשוודיה, כותב ומתראיין שם ולא מסתיר את האיבה שהוא חש כלפי המשטר שאילץ אותו להימלט ממדינתו. "נגזר עליי גזר דין מוות בסוריה בגלל שאני מהאופוזיציה נגד אסד והמשטר שלו", הוא אומר. "אם כף רגלי תדרוך שם, גזר הדין יצא לפועל. ההרגשה שלי היא שאנחנו מפגרים לאחור בכל הנוגע ללהכיר את ישראל. הצעד הבא שצריך לקרות הוא שלום בין ישראל לסוריה, לאחר נפילתו של בשאר אסד ואם תכונן ממשלה דמוקרטית".
העיתונאי הסורי מזכיר את הרגע שבו נכנס לשדה התעופה בישראל, עם נחיתתו בארץ, וראה תמונה שהמחישה עבורו את מהות המדינה שאליה הגיע. "בכניסתי לשדה ראיתי תמונה של ילדה סורית שמטופלת על ידי רופאה צבאית, חיילת, וזה הדהים אותי", הוא מספר. "התמונה הזאת מייצגת את מדינת ישראל, שרוצה לסייע כמה שיותר לאנשים בסוריה. אני מתראיין לא מעט ב'אל־ג'זירה', ואמרתי שם בלי למצמץ שישראל מתערבת בנעשה בסוריה רק למען האזרחים בסוריה. הביקור שלי כסורי בישראל בפעם הראשונה הוא הכרת תודה שלי למאמציה של ישראל לשלום בסוריה".
בגלל המנהיגים
אחד העיתונאים היחידים במשלחת שהסכים להיחשף הוא מהדי מג'יד, במקור מהעיר חלבג'ה בחבל כורדיסטן שבצפון עיראק. בשנת 1988 הופצצה העיר על ידי כוחות הצבא העיראקי בנשק לא קונבנציונלי, שעל פי הערכות גרם למותם של יותר מ־5,000 בני אדם. מג'יד חי כיום בבריסל ומנהל רשת של עיתונאים הכותבים ומשדרים בשפה הערבית. הוא מוכן לדבר איתנו גם על הפיל שבחדר, היחס שלו לסכסוך הישראלי־פלסטיני. "הבעיה היא לא בין העמים, הם רוצים לחיות, אבל איך ייתכן שמאז 1948 הפלסטינים רוצים לחיות ועדיין מפעילים אלפי טרוריסטים?" הוא אומר. "הסיבה נעוצה במנהיגים. הם הבעייתיים".
לדברי מג'יד, הוא פיתח תיאוריה שלדעתו מסבירה בצורה הטובה ביותר מדוע כל עוד ההנהגה הפלסטינית הנוכחית קיימת, לא יהיה שלום. "המצב הזה הוא בעייתי כי ההנהגה הזו מקבלת כספים מאיראן או מקטאר, ואם יהיה שלום, מה יקרה אוטומטית? הם יפסיקו לקבל את הכספים הללו. אז הם מעדיפים שהבעיות והסכסוך יישארו כי זה משרת אותם. זה מסבסד אותם".
בין חמשת העיתונאים ממרוקו, ארבעה ביקשו להישאר בעילום שם. אחת מהם, סמירה בר, שוחחה איתנו באומץ לב על החיים בתור עיתונאית ערבייה הפועלת במרוקו וכותבת עבור כלי תקשורת אמריקאיים. "המשוואה של ישראל בתקשורת בעולם הערבי היא פשוטה: היא תמיד מוצגת כזאת שהורגת. וכשאתה מקבל תמונה של אדם שהורג ואדם שנהרג, התחושות אצלך הן באופן אוטומטי של הזדהות עם זה שהורגים בו", היא אומרת.
יחד עם זאת, בר מדגישה שבמרוקו, להבדיל ממקומות אחרים בעולם הערבי, עיתונאים רשאים לומר את כל אשר על לבם, גם אם מדובר בהתבטאויות בעד ישראל. "כשטראמפ הכריז על ירושלים כבירת ישראל, בעולם הערבי היו הפגנות ופגעו ביהודים ובתומכי ישראל", היא מספרת. "זה לא קרה כך במרוקו. המלך שלנו יודע להכיל גם דעות אחרות, אבל הוא מתווה קו שלא מאפשר לאלימות לפרוץ. במרוקו יש עניין בסיסי של לכבד את האחר, בין אם הוא נוצרי או יהודי".
באשר לסכסוך הישראלי־פלסטיני, לבר התמונה ברורה. "האדמה הזאת הייתה שלכם לפני הרבה זמן", היא אומרת. "אנחנו לא שוכחים את השואה. כשהייתי ביד ושם ראיתי תמונות מהשואה, וההשוואה למה שקורה עכשיו כביכול בשטחים לא יכולה להיות. אין שום קשר. הייתי בעיר העתיקה, ראינו את האזרחים הפלסטינים עובדים שם, חיים את חייהם".
בר מבקשת לציין אירוע שקרה דווקא באגן הקדוש בירושלים. "כשהיינו בכותל המערבי, אף אחד לא דיבר איתנו ושאל אם אנחנו מוסלמים או נוצרים", היא מספרת. "התקרבנו לקיר והנחנו עליו יד. הייתה תחושה טובה. אבל אז עלינו למסגד אל־אקצא, ושם אתה צריך לשים רעלה. כדי להיכנס שאלו אותי אם אני יודעת את הסורה הראשונה. ומה אם אני מוסלמית ולא יודעת ערבית? העירו לי שהרעלה צריכה להסתיר את כל הראש וכו'. המסקנה שלי היא שהיכן שיש יהודים - המקום שליו. ואני עומדת ואעמוד תמיד לצד ישראל".