מאז ששר החינוך נפתלי בנט בישר לו על זכייתו בפרס ישראל לעלייה ולקיבוץ גלויות, הטלפונים בלשכתו של יו”ר הסוכנות היהודית נתן שרנסקי לא מפסיקים לצלצל. "יש מבול של ברכות", הוא מספר, "גם במיילים וגם בסקייפ, הכל ביחד, מהארץ ומחו"ל. אנשים שעבדו איתי והיו איתי בקשר בכל תקופת המאבק לעלייה ולאחריו, אלה שלחמו עבור השחרור שלי. יש טלפונים מניו יורק ומקנדה, מכל מיני מקומות. ברכות הגיעו גם מנשיא המדינה ראובן ריבלין ומיו"ר הכנסת יולי אדלשטיין".
גם נתניהו התקשר?
"ביבי שלח מייל. אנחנו חברים טובים. רק לאחרונה הוא היה בארוחה לכבודי בניו יורק. הוא בירך אותי ודיבר בהתרגשות גדולה. בשנים האחרונות למאסרי בכלא בברית המועצות, הוא היה הנציג מספר שתיים בשגרירות בוושינגטון. הוא נפגש עם רעייתי אביטל והפך ליועץ הסתרים שלה. כשהשתחררתי, הוא היה שגריר באו"ם והמשיך להמליץ לי על דברים מאוד חשובים במאבק לעליית יהודי ברית המועצות".
בהחלטת ועדת פרס ישראל צוין כי "מפעל חייו של מר שרנסקי הנו למעשה יישום הלכה למעשה של חלום העשייה למען עלייה וקליטה. ראשית כפעיל בחו"ל, דרך היותו אסיר ציון ועד להגעתו לישראל ופעילותו ללא לאות למען העולים לארץ. פעילותו של מר שרנסקי היא למען העם היהודי ומדינת ישראל ומהווה התגייסות מוחלטת, אשר אף הובילה לפגיעה בחירותו. סיפור חייו מהווה אות וסמל למאבק על זכותם של היהודים לעלות לארץ ישראל, להתיישב בה ולהיקלט בה בכבודה".
מאחורי מסך הברזל
שרנסקי (70), מסורב העלייה ואסיר ציון המפורסם ביותר, הקים לאחר עלייתו את מפלגת "ישראל בעלייה" שהפכה ב־1996 להפתעת הבחירות וזכתה בשבעה מנדטים. לימים כיהן גם כשר בממשלה. בנובמבר 2006 פרש מהחיים הפוליטיים, ובישיבת פרידה מיוחדת שנערכה לכבודו במליאת הכנסת סיפר כי מעולם לא ביקש ולא רצה להיות לסמל.
באותו דיון אמרת "הגעתי ישירות מגיהינום לגן עדן. הרגשתי שאני בשחקים. כמו שכאן, שוב ושוב מנסים לומר לי: אתה סמל. מהשחקים יש רק דרך אחת - למטה. כבר 20 שנה אני עושה מאמץ אדיר לרדת מהשחקים ולהפסיק להיות סמל". הספקת להתרגל למעמד?
"זה מאבק תמידי שאני מנהל מאז שעליתי ארצה על זכותי להיות אדם נורמלי ולא סמל. זה נמשך כבר 32 שנה. זה כמו בחלום יעקב: מלאכים עולים ויורדים. כולנו עולים לארץ ישראל. כשאנו בארץ ישראל, אתה יכול רק לרדת. 32 שנה שאני בגן עדן. כל הזמן יורד, יורד ויורד, אבל עדיין מרגיש בגן עדן עם כל מיני אתגרים שעוד לפניי ושצריך לעשות, אין ספק. זו הרגשה מאוד חזקה. אבל אני לא מוותר על הזכות שלי להיות בעל חיים נורמליים, ונאבק על הפרטיות".
גן עדן הוא סוג של אוטופיה. כשאתה מתבונן סביבך, רואה את פרשיות השחיתות והשוחד, את ההסתאבות ואת המחלוקות הפנימיות שקורעות את העם, אתה עדיין חושב שאתה בגן עדן?
"בטח. בשביל זה יצאנו מעבדות לחירות. צריך להסתכל מסביב ולראות מה קרה כאן במשך 70 שנה. לנו, לעולי רוסיה, יש מזל שאנו יכולים להשוות בין חיים בדיקטטורה קומוניסטית לבין חיים במדינה חופשית ודמוקרטית. בפעם הראשונה אחרי 2,000 שנה ניתנה לנו האפשרות לחיות במדינה ריבונית משלנו, מדינה שהיא מעצמת־על עם יצירתיות בלתי רגילה, שמעניקה לך אפשרויות למצות את עצמך כיהודי בכל מיני צורות. אבל אנו עם שלא כל כך מסכים עם עצמו, ואנו מנהלים בתוכנו ויכוחים ומאבקים כל הזמן. אבל צריך פרופורציות. אני מציע לכולם להסתכל החוצה ולהבין איפה אנו נמצאים. עם כל המאבקים והוויכוחים, אנחנו בגן עדן".
האם אתה שותף לתחושה שמאז שהסתיים בהצלחה המאבק לפתיחת שערי העלייה מברית המועצות, גיבורי המאבק הזה, אנשים כמו אידה נודל ואחרים, פשוט נשכחו?
"מיד לאחר שהשר בנט הודיע לי על הזכייה בפרס אמרתי לו שלא הייתי יכול להזיז אבן אחת לולא היה זה מאבק של כל עם ישראל, של מיליוני יהודים שתמכו במאבק, ובטח לולא תרומתם של אסירי ציון, פעילי עלייה, הסירובניקים וכל מי שתמך בנו. אמרתי שזהו כבוד גדול ושזו אחריות גדולה. כשמדובר בקיבוץ גלויות, הפרס הזה מגיע גם לאביטל רעייתי וגם לכל פעילי העלייה ואסירי ציון בברית המועצות שנלחמו באומץ למען הזכות לעלות ארצה. הפרס הזה מגיע גם לכל העם היהודי שתמך כולו במאבקם לחופש של הסירובניקים, אסירי ציון. אמרתי גם שקיבוץ הגלויות נמשך - העלייה היום היא מבחירה חופשית: ישראל היא המקום הטוב ביותר למימוש עצמי כיהודי ולהשפעה על עתיד העם היהודי. עלינו לעשות הכל כדי שישראל תהיה בית לכל יהודי בעולם".
"אבל לפני שבאים להאשים את מדינת ישראל על כך ששכחה את גיבורי המאבק, אני רוצה להאשים את עצמנו. אני בכל פעם מופתע מחדש לראות שאנשים שהיו שותפים לדרך ולמאבק לא הנחילו את הסיפורים האלה לילדיהם. הם לא שיתפו אותם בסיפורים על המאבק ההיסטורי, איך יצאנו להפגנות, איך שברנו את מסך הברזל. אני תמיד מופתע ומצטער שהמורשת הזו לא עברה לדור הצעיר, שהורים שכחו להשתמש בזיכרון המשפחתי ובגאווה המשפחתית כדי להנחיל אותה. לכן אחד האתגרים הכי גדולים שאני ניצב בפניהם הוא איך לחזק את הזיכרון ההיסטורי הזה, של הניצחון הגדול של העם היהודי על האויב הכי חזק שקם לו בדורנו מאז מלחמת העולם השנייה".
בהקשר זה, האם העלייה מברית המועצות היא סיפור הצלחה?
"זה לא רק סיפור הצלחה, אלא הצלחה אדירה, לצד הנס הגדול שקרה לנו עם פתיחת השערים ונפילת החומות. הייתי שותף מההתחלה במאבקים נגד דעות קדומות כלפי העולים ובעיות קליטה. אם נסתכל מבחינה היסטורית, לא הייתה דוגמה כזו בהיסטוריה, שאוכלוסיית עולים עצומה, המהווה כ־20% מאוכלוסיית המדינה, משתלבת לחלוטין בתוך דור אחד, ואין הבדל לא בהכנסות המשפחה ולא במעמד הציבורי. מיליון יהודים הפכו לחלק אינטגרלי ממדינת ישראל. זה היה גם תפקיד של המפלגה שלנו, ישראל בעלייה".
ראית את הסדרה "סאלח, פה זה ארץ ישראל"?
"לא רק שראיתי. לפי בקשה שלי עשינו הקרנה לצמרת הסוכנות, לכל בעלי התפקידים החשובים, ואחר כך קיימנו דיון. אף על פי שאלה עכשיו סוכנות יהודית אחרת וחברה אחרת, חשוב לנו ללמוד מלקחי העבר. אסור לנו לגלות כיום גישה פטרנליסטית כלפי בני אדם בכלל ועולים בפרט. הם לא חומר אידיאולוגי ביד היוצר. אסור שזה יחזור על עצמו. טוב מאוד שיש סרט כזה, וחשוב לחשוף את כל המסמכים של אותה תקופה".
לדעתך הייתה בשנות ה־50 אפליה מכוונת וגזענות כלפי עולים מצפון אפריקה וארצות המזרח?
"אני חושב שמאוד חשוב לא להאשים את בן־גוריון ואת ראשי הציונות בגזענות. זה לא נכון. מה שכן נכון הוא שאסור לדגול ברעיון של בניית 'עולם חדש' ואדם חדש על בסיס אידיאולוגיה. תפיסה כזאת הייתה בקומוניזם, שניסה לבנות אדם חדש, וגם הציונות הסוציאליסטית ניסיה לבנות כאן יהודי חדש, כמו שבן־גוריון אמר. הגישה הזו היא לא רק פטרנליסטית, אלא שהניסיון ליצור ישראלי חדש היה שגוי מלכתחילה. אני הייתי תמיד נגד זה, אבל אמרתי לעצמי שאולי לא הייתה דרך אחרת. לאחר שצפיתי בסרט, אני אומר במפורש: אסור היה ללכת בדרך הזאת. זו שגיאה ששילמנו עליה מחיר חברתי מאוד כבד. אני שמח שהעלייה מרוסיה דווקא הצליחה לשבור את הקונספט של כור היתוך ושל אדם חדש, וכל הפטרנליזם הזה כבר מאחורינו. כיום אנו דואגים שאנשים שבאים בשערי המדינה נכנסים לחיים שלנו עם זהות וערכים משלהם, עם העבר שלהם ועם הידע שלהם. אין ישראלי חדש. כולנו, יהודים שבאנו מאמריקה, רוסיה ומרוקו, תורמים למוזאיקה של עם ישראל".
האם תם עידן מפלגות העולים?
"אמרתי בעבר, בעת הקמת 'ישראל בעלייה', שאם נצליח בתוך חמש שנים, לא יהיה עוד מקום למפלגת עולים. קיבלתי על כך הרבה ביקורת, גם בתוך שורות מפלגתי, אבל זה מה שקרה בפועל. המפלגה שלנו הייתה מפלגת עולים שדגלה באינטגרציה. ברגע שהאינטגרציה הצליחה, כבר לא היה צורך בה. אני חושב שהיינו קורבן של הצלחה לרעיון שלנו. מבחינה זו, אני חושב שאם מפלגת עולים מצליחה, אין בה צורך יותר מכמה שנים".
מכל השותפים שלך לדרך ולמאבק, מי חסר לך במיוחד ומי היית רוצה שיהיה לצדך בטקס קבלת פרס ישראל?
"יש הרבה אנשים שליוו אותי כל השנים ולצערי כבר לא איתנו. אבל יש איש אחד שהתמונה שלו תמיד לצדי, פרופסור אנדריי סחרוב המנוח, שהיה אחד הפעילים הראשיים למען זכויות האדם והפרט בברית המועצות. סחרוב פעל רבות למען עליית יהודי ברית המועצות לישראל. הוא תמיד איתי ולידי כאיש שמאוד השפיע עלי ונתן לי הרבה כוח להיאבק. הייתי מאוד רוצה שהוא יהיה איתנו ואיתי בטקס קבלת פרס ישראל. הייתי רוצה להגיד שהוא אבא שלי, אבל הוא לא היה יהודי, אז אומר שהוא היה האב הרוחני שלי. מלבדו אני כמובן זוכר אנשים כמו יורי שטרן ורבים אחרים שישבו בבית הסוהר, ניהלו מאבק הרואי
בברית המועצות וגם כאן. צריך להמשיך לחיות גם עבורם".
תשע שנים ישבת בבית הסוהר בעוון "בגידה במולדת" הסובייטית, מחציתן בבידוד. מכל הרגעים שהיו לך בכלא ובצינוק, איזה רגע אתה לוקח איתך?
"הרגע שבו קיבלתי בכלא את ספר התהלים שאשתי אביטל שלחה לי עם מאסרי. קיבלתי אותו רק אחרי שלוש שנים בכלא. לא ידעתי אז עברית, ואת רוב המילים לא הכרתי. החלטתי שאנסה לקרוא אותו עד שאבין. עשיתי הקשרים לוגיים והשוויתי כל מיני צירופים עד שהצלחתי לפענח פסוק אחד שמלווה אותי מאז ועד עצם היום הזה, פסוק בן 13 מילים: גַּם כִּי אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת לֹא אִירָא רָע כִּי אַתָּה עִמָּדִי".
לא רץ לנשיאות
כובע הקסקט הצה"לי, בצבע חאקי, הפך לסמל המסחרי שלו, והוא לא נפרד ממנו עד היום. "בתקופת המאבק בברית המועצות, ב־1974, הגיע למוסקבה תייר יהודי", הוא מספר על הכובע. "כדובר המאבק למען זכויות אדם נהגתי להיפגש מדי פעם עם יהודים מחו"ל, ואותו תייר נתן לי כובע של חייל צה"ל ואמר שאני, בפעילות שלי, מזכיר לו את חיילי צה"ל. זאת הייתה המחמאה הכי גדולה בשבילי. שמתי את הכובע על הראש. באותו יום הייתה במוסקבה הפגנה ועצרו אותנו. הרגשתי כמו חייל צה"ל. כשעצרו אותי ב־1977, לקחו לי כל הבגדים וגם את הכובע. אחרי תשע שנים עליתי ארצה וכאן התחיל ויכוח בעיתונות מה יקרה קודם, אם אביטל תוריד את כיסוי הראש או שאני אחבוש כיפה, ואם זו תהיה כיפה שחורה או סרוגה. כעסתי על הוויכוח, וכתגובה החלטתי פשוט לחבוש את הקסקט הצבאי, ומאז אני כל הזמן איתו. בכוונתי לבוא אתו גם לטקס חלוקת פרסי ישראל".
בדיון הפרידה ממך בכנסת, שמעון פרס השווה אותך לנלסון מנדלה וללך ולנסה. זאת השוואה שמקובלת עליך?
"אני מאוד מכבד את את מנדלה ואת ולנסה. אני חושב שהם עשו דברים חשובים לאנושות. יש גם ערכים משותפים בינינו, אך עם זאת, לכל מאבק יש אופי משלו ותוכן היסטורי משלו. כשנפגשתי עם מנדלה ודיברנו, התברר לי שהניסיון שלנו בבתי הסוהר היה שונה מאוד. הוא ישב הרבה יותר שנים בכלא והיה יותר בקשר עם העולם החיצוני. הוא הרגיש שהוא כל הזמן בקשר עם העם שלו. אבל היה לנו מכנה משותף דומה, מאבק למען חופש וחירות. בזה מצאתי מכנה משותף עם מנדלה".
מה התוכניות שלך אחרי שתסיים את תפקידך כיו"ר הנהלת הסוכנות היהודית?
"אמשיך לעשות מה שאני עושה כל השנים: שליחות של קשר בין העם היהודי היושב בציון לבין התפוצות".
הזכירו אותך בעבר כמועמד לנשיא המדינה לאחר ראובן ריבלין. זה רלוונטי מבחינתך?
"אני לא חושב שזה רלוונטי עבורי, ואני גם לא חושב שזה מתאים לי".