"כל ההתנגחויות במדינת ישראל נוגעות בסופו של דבר לנושאים הקשורים בערבים, והנה פתאום אנשים רואים בחור ערבי צעיר שמדבר בעד המדינה, וזה גורם להם לחשוב אחרת", אומר מוחמד כעביה מהכפר כעביה שבצפון. "כשמישהו בשם מוחמד מדבר בעד מדינת ישראל, זה עובד הרבה יותר טוב מאשר כשמשה או אלעד מסבירים על ישראל".

כעביה (28), שנמצא לקראת סיום לימודי תואר ראשון במדעי המדינה ומזרח תיכון באוניברסיטת חיפה, עוסק בייעוץ אסטרטגי בנושאים הקשורים לעולם הערבי. בחלק גדול מזמנו, הוא גם מעביר הרצאות בחו"ל על המזרח התיכון, ובמיוחד על חיי הערבים במדינת ישראל. 

"אני בדואי, נולדתי בכפר כעביה למשפחה שמרבית בניה שירתו בצה"ל ביחידות מובחרות, והרבה מבני המשפחה שלי הם קצינים", הוא מספר. "זוהי משפחה שכרתה ברית עם היישוב היהודי עוד לפני קום המדינה. בבית הספר היסודי למדתי בכפר, בתיכון למדתי בנצרת, והתגייסתי לחיל האוויר. שירתתי בטייסת חילוץ והצלה, ואחרי השחרור הקמתי בכפר קבוצת הכנה לצבא במסגרת עמותת 'אחריי'. עד אז לא הייתה קבוצה כזאת בכפר, והיה לי חשוב שהצעירים הבדואים יכירו את צה"ל עוד לפני שיתגייסו".


איך הגעת לתחום ההסברה?
"זה התחיל לפני כשלוש שנים, כשראיתי שיש בורות בעולם בכל הקשור לערבים שחיים בישראל או למדינת ישראל בכלל. אנשים חושבים שערבים הם לא אזרחים במדינת ישראל, שזו מדינת אפרטהייד, שלערבים אין כאן זכויות ושמדינת ישראל מבצעת רצח וטיהור אתני בשטחים ובעזה. אמרתי 'אני אזרח ערבי ישראלי, אני שירתתי בצה"ל, אני לומד באוניברסיטה, וזה לא נכון'. התחברתי לכל מיני ארגונים שעושים הסברה, התחילו להזמין אותי להרצות אצלם, וככה גם התחלתי לצאת למשלחות של הסברה בחו"ל. הרציתי כמעט בכל מדינות ארצות הברית, באירופה ובדרום אפריקה". 

"יש ערבים אחרים"

קהל היעד של כעביה הוא מגוון: סטודנטים בקמפוסים, תלמידים בבתי ספר, סנאטורים, דיפלומטים ועובדי ממשל. "חשוב לציין שהפעילות שלי לא מסתכמת רק בהרצאות", הוא מבהיר, "אלא גם בפגישות עם אנשי מפתח ומקבלי החלטות מכריעות בכל מה שקשור למדיניות כלפי מדינת ישראל. צריך לפעמים לדאוג לכך שההחלטות שלהם יהיו לטובת ישראל".

איך אתה פותח את ההרצאות שלך?
"אני בדרך כלל מתחיל את ההרצאה בכך שאני אומר לקהל שלכל אזרח בישראל יש קשר וסיפור מאוד מיוחד שמחבר אותו למדינה, ושגם לי יש סיפור וקשר כזה. ואז אני מספר את סיפור ההתחברות של השבט שלי לאלכסנדר זייד, ליגאל אלון, ליהושע חנקין. אנשים אומרים שערבים ויהודים נלחמו זה בזה מאז 1948 ועד היום, ואילו אני רוצה להראות דרך הסיפור של השבט שלי שיש ערבים אחרים. שיש ערבים ויהודים שחיו חיים טובים מאוד אחד עם השני, ולא הכל מלחמה פה במדינת ישראל".

עד כמה סיפורך מפתיע את קהל השומעים? 
"רבים מהם מופתעים, ורבים גם בכלל חושבים שאני יהודי. הם לא יודעים איך לאכול את הסיפור שלי, את העובדה שאני בדואי שבא ומספר את מה שקורה בישראל. מפתיע אותם הסיפור עצמו, מפתיע אותם שיש חיילים בדואים בצה"ל, מפתיע אותם שיש 195 חללים בדואים במערכות ישראל". 

באילו שאלות אתה נתקל בדרך כלל?
"שואלים אותי אם יש לי זכות הצבעה, אם אני מרגיש שאני מופלה באוניברסיטה, אם מפרידים באוטובוסים בין ערבים ליהודים - שאלות שבעצם מראות על בורות. מה שמפתיע אותם זה שאני אומר להם: חבר'ה, המצב לא ורוד במדינת ישראל, יש הרבה מה לתקן, יש לי הרבה ביקורת על מדינת ישראל, אבל הביקורת היא כלפי פנים ולא כלפי חוץ. ולמרות הכל, עדיין מדינת ישראל היא בין הטובות והמובילות בעולם ביחס לבני המיעוטים הנמצאים בה, ובטח הרבה יותר טובה מהמדינות השכנות במזרח התיכון. חוץ מזה, כשהאיחוד האירופי והאמריקאים יפי הנפש באים להטיף לנו מוסר, שקודם יבדקו את העבר שלהם.

המצב במדינת ישראל הרבה יותר טוב ממה שמתארים אותו בחו"ל. אין מדינה בעולם שיש בה קבוצות אתניות, ושלא תמצאי בה בעיות או ביקורת על הממשל או על ההתנהלות שם. זה לא קיים. אבל עדיין המצב של בני המיעוטים במדינת ישראל הוא בין הטובים לעומת שאר המיעוטים בעולם".

ובכל זאת, מה היית משפר במדינה?
"הייתי משקיע יותר משאבים בחינוך בחברה הערבית, במיוחד אצל הבדואים בדרום. הייתי פותר את סוגיית הקרקעות בדרום, וגם מנסה לקרב את ערביי ישראל כמה שיותר לאזרחים היהודים על ידי שילובם בעבודות ובמשרות בשירות המדינה, למשל. אני אישית מרגיש אזרח לכל דבר, אני לא מרגיש שמפלים אותי, אבל תמיד יהיו אנשים שירגישו תחושת אפליה, אם זה בקרב ערבים או בקרב יהודים".