"אילו אבי היה בחיים, הייתי במקום אחר לגמרי בממד הציבורי ובממד הפרטי", אומרת הרבנית עדינה בר־שלום, בתו של הרב עובדיה יוסף ז"ל, 4.5 שנים אחרי מותו. "אני מרגישה יתומה באמת. אבא היה אדם שאפשר היה לשפוך בפניו את הלב, לשתף ולהתייעץ איתו. הוא היה עולם ומלואו. כל גבר ואישה בטווח הגילים שבין 20 ל־80 יודע מי היה הרב עובדיה יוסף".
מחר (25 ביולי, רביעי, ב־15:00) תדבר הרבנית בר־שלום (73) על אביה בפסטיבל הלימוד היהודי "לא בשמיים", שייערך במכללת תל חי, בפאנל שכותרתו "מסכת אבות – מנהיגים מדור הנפילים, געגוע או מיתוס?" איתה בפאנל ישבו פרופ' צביה ולדן, גיל חובב וליאור דיין. "לצביה (בתו של שמעון פרס – ר"ק) ולי היו אבות מנהיגים מהשורה הראשונה, שהנהיגו את המדינה במשך תקופה ארוכה, נכחו בהוויה שלנו ועיצבו את הדור, כל אחד בדרכו", אומרת בר־שלום.
אחד הסיפורים המרגשים על אביה נוגע בימים שלאחר פטירת אם המשפחה, מרגלית ז"ל, ב־1994. "אמא איחדה את המשפחה", היא מספרת. "בימי ההולדת שלנו, דבר ראשון בבוקר היא נתנה בידו את הטלפון כדי שהברכה הראשונה תהיה מאבא. בשיחה שניהלנו, הבנות, לאחר פטירתה, הבענו את כאבנו ודאגתנו שבלי אמא הבית יתפרק ולא נהיה קרובים כמו פעם. אבא, ששמע את שיחתנו, אמר: 'אני אהיה גם אבא וגם אמא שלכם. אתם תבואו לכאן פעם בשבוע ואהיה איתכם. ארצה לשמוע מה קורה איתכם ובחייכם, כמו בימים שאמא הייתה בחיים".
אגב, לכל אחד מ־11 הילדים לבית יוסף יש בת או נכדה ששמה מרגלית, ועשרה נכדים נושאים את השם עובדיה - "חוץ ממני. יש לי בן אחד שקרוי על שם חמי ושתי בנות", היא מסבירה.
ללא שורשים
הרב עובדיה יוסף, שהלך לעולמו ב־7 באוקטובר 2013 בגיל 93, נחשב בעיני רבים כבכיר הרבנים הספרדים בדורו. בין היתר, הוא כיהן כרב הראשי הספרדי והיה מנהיגה הרוחני ונשיא מועצת חכמי התורה של מפלגת ש"ס מאז הקמתה. בתו עדינה נולדה בירושלים, ובגיל 18 התחתנה עם הרב עזרא בר־שלום. בשנת 2000 הקימה את המכללה החרדית ירושלים, המכללה החרדית הראשונה לנשים, ומאז היא נחשבת לפורצת דרך בפעילותה למען השתלבותם של חרדים באקדמיה. ביום העצמאות תשע"ד הוענק לבר־שלום פרס ישראל על מפעל חיים, תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה, וכן הייתה בין משיאות המשואות. בדצמבר 2014, לקראת הבחירות לכנסת ה־20, מונתה לעמוד בראש מועצת נשים מייעצת למפלגת ש"ס, לצד יפה דרעי, אשת היו"ר אריה דרעי.
בכל פעם מחדש מופתעת בר־שלום כשאנשים מבקשים לדעת אם אביה באמת היה פנוי גם לשיחת בת עם אביה. "איך אפשר שלא?" היא עונה. "הוא לא היה רק מרן. הוא התנהג כאבא, ואנחנו, ילדיו, אף פעם לא היינו צריכים לקבוע מועד לפגישה. ולא עזר לכל העוזרים והמלווים שניסו לחסום אותנו; היינו נכנסים ויושבים איתו, ותמיד הייתה בו שמחה כשהגענו הביתה".
המחאה החילונית נגד סגירת עסקים בתשעה באב לא נעלמה מעיניה של בר־שלום. כשהיא נשאלת מה לדעתה חסר כיום בחברה החרדית, היא מודה: "חסרה מנהיגות תורנית שמבינה גם את הלך הרוח בציבור שאינו שומר מצוות, למרות שאינה מסכימה איתו. זה חשוב, אם אנחנו רוצים להישאר עם אחד ולא להסתגר כל אחד בתוך השבט שלו. היו זמנים שהתורה איחדה אותנו. זה לא המצב העכשווי. כיום בציבורים מסוימים, לא רק שאין רצון ללמוד תורה, אלא יש פחד נוראי וצועקים: 'הדתה, הדתה'. לובה אליאב אמר בעבר: 'רצינו דור שיהיה חופשי מדת וגידלנו דור של בורים', זה ההבדל ביני לבין תלמידי חכמים, כולל מבני משפחתי. אני שומעת מה אומר תלמיד חכם, אבל שומעת גם מדברי לובה אליאב, או אחד העם, ומנכסת את דבריהם בשעת הצורך. הייתי רוצה לראות כאן עם אחד, פעילויות משותפות לחרדים וחילונים ומגורים בשכונות מעורבות".
כלומר, בשלב זה מדובר בכישלון?
"אני לא מתכוונת לתת ציונים וכותרות. כל אחד יסיק את המסקנה בעצמו. בעיניי, עצוב הדבר שאנחנו גדלים ללא שורשים. כן, מפחיד אותי לגלות שיש מי שאינם רוצים לשמוע בכלל על יהדות".
מהי עמדתך בעניין הסערות הנוכחיות סביב חוק הלאום ומעצר הרב הקונסרבטיבי?
"אני לא מתראיינת הפעם בשם עדינה הפוליטיקאית או הפעילה החברתית, לכן בשלב הזה אני לא מוכנה להגיד שום מילה על חוק הלאום, חוק הגיוס או מעצר הרב הקונסרבטיבי. יש לי הרבה מה להגיד, אבל לא עכשיו".
מה אביך היה אומר על הסערות שמפלגות את חיינו?
"אני לא מדברת בשם מישהו אחר, שנפטר כבר לפני ארבע וחצי שנים".
למה לא הפרדה
הפסטיבל "לא בשמיים" מציין השנה 20 שנה להיווסדו. בשלושת ימי הפסטיבל, שנפתח היום, יתקיימו מגוון אירועי הגות, פילוסופיה, לימוד, מוזיקה, תיאטרון ועוד. "אני משתתפת בפסטיבל משנתו הראשונה, וזה אירוע משובב עין ולב", אומרת בר־שלום, שתשתתף מחרתיים גם בפאנל "חרדים, ציונים ומה שביניהם" (26 ביולי, חמישי, ב־15:00).
איך אפשר, בכל זאת, לקרב את החרדים לחברה?
"לפני 50־60 שנים היו חרדים שעבדו והתפרנסו ושלחו את ילדיהם לישיבות כדי להצמיח מחדש את עולם התורה שנכחד בשואה. בדור השני, השלישי והרביעי הם כבר לא עובדים. המדינה אולי דאגה להם לקצבאות, אבל לא כיוונה אותם ללמוד מקצוע. נוצר ואקום ששאב את הבחורים לתוך עולם התורה, כשאת הבנות חינכו להתחתן אך ורק עם בן ישיבה. מכאן, שכל הבנים רצו להיות בני ישיבה, ונוצר מעגל קסמים שהביא את החברה לחיי עוני. הלוא התורה מצווה על כל אדם ללמד בנו אומנות. ואם לא לימד אותו, חייב ללמד עצמו, כדי שיפרנס את משפחתו. גם הרמב"ם קבע ש'מצוות גמילות חסדים הגבוהה ביותר היא לאפשר לאדם להתפרנס ממעשה ידיו'".
התובנה שיש להקים מוסדות לימוד לציבור החרדי היא שהביאה את הרבנית בר־שלום להקים את המכללה החרדית הראשונה ללימודים אקדמיים, שסללה דרך למכללות נוספות ויוזמות בחברה החרדית. "צריך להפריד בין השכלה גבוהה (לימודים תורניים) הקיימת באוכלוסייה החרדית בתוך עולם התורה ובין המכללה שהקמתי לצורך לימודים אקדמיים", היא אומרת. "כיום לומדים באקדמיה 13,500 חרדים, ומדי שנה יוצאים לשוק העבודה 4,000 חרדים אקדמאים".
את בעד לימודים בהפרדה?
"למה לא? מאז ומתמיד אנחנו לא יושבים גברים ונשים ביחד. עדיף להשקיע בהשכלה של הציבור החרדי מאשר להסתפק בתשלום קצבאות".
בשנה שעברה, בעקבות קשיים כלכליים, נסגרה המכללה שהקימה. "אם אבי היה כאן, המכללה לא הייתה נסגרת", משוכנעת בר־שלום. את כעסה על כך, ובמיוחד על שר הפנים אריה דרעי, ביטאה בראיונות רבים שבהם אמרה, בין היתר, כי "זמנה של ש"ס עבר". עתה היא נמנעת מלהרחיב על תוכניותיה הפוליטיות. "בקרוב תשמעו על דרכי הפוליטית", היא מבטיחה.
כיצד את רואה את מצבו הנוכחי של הציבור המזרחי?
"לצערי, אני רואה חזרה בוטה לאחור של הציבור המזרחי. אבי בחר בדרעי להנהיג את ש"ס ונתן בידו את השליטה, מתוך מחשבה שילך בדרכו. אבל אריה הלך אחרי הליטאים האשכנזים".