הגברת הראשונה

פרולוג

סוף אוקטובר 1973. שבועיים אחרי ההודעה הדרמטית ההיא של ראש הממשלה גולדה מאיר בעיצומו של יום הכיפורים, על כך שצבאות מצרים וסוריה פתחו במתקפה נגד ישראל, עמדנו בסיני וראינו מטוס נוחת. "גולדה! גולדה!", שאגו עשרות החיילים שנהרו מכל עבר והקיפו את המטוס ברגע שרק ראו את ראש ממשלת ישראל מופיעה בפתחו.

גם אנחנו עמדנו שם. שושנה דמארי ודודו דותן, שחרשו את המדבר, ואני שהקלטתי את זה. "תראי, תראי באיזו אהבה הם מקבלים אותה", אמרנו דודו דותן הרגשן ואני הבכיין לשושנה דמארי, כשהשאגות הלכו וגברו והתעצמו, וכשעינינו התחילו להתכסות בלחלוחית שעוד מעט תהפוך לדמעות של ממש. "מה הפלא", סיננה המלכה בקולה הגרוני העמוק, "כבר כמעט חודש ימים שהם לא ראו אישה", וצחוקה המתגלגל הדביק את כולנו.

לא עברו ימים רבים עד שגם אותם חיילים ששאגו אז בסיני "גולדה! גולדה!", פשטו את המדים וגילו את מה שניסו להסתיר מכולנו. אז התחלפו שאגות ההתלהבות במדבר בקריאות זעם בכיכרות. "גולדה, תתפטרי!", צעקו כולם. אם שש שנים קודם לכן, מיד אחרי מלחמת ששת הימים, טבענו בים של אלבומי ניצחון וגבורה, אז בפעם הזו שקענו בביצה של זעם, של חשבון נפש ושל מרה שחורה.

במקום אלבום ניצחון קיבלנו את "המחדל", ספר שחתומים עליו בכירי העיתונאים של אותם הימים: ישעיהו בן פורת, אורי דן, איתן הבר, חזי כרמל, אלי לנדאו, אלי תבור ויהונתן גפן, שכתב:

גולדה מאיר לא מדברת באותה שפה שאני מדבר. הבדיחות שלה לא מצחיקות אותי. המחשבות שלי לא מעניינות אותה. והיא אישה חזקה שיכולה להסתדר גם בלעדי ובלעדיך. היא יכולה להסתדר בלעדי כולנו. וכראש הממשלה, היא יודעת שתמיד ובכל מקום מציינים מיליוני אזרחים בסיפוק עצום שהממשלה לא טובה, לא מתאימה, לא מוסרית... אבל כל זה לא מזיז להם. ובכלל, הם לא צריכים אותנו בשביל לבחור את עצמם בעצמם בכל פעם מחדש. הייתי אומר שאנחנו אפילו קצת מפריעים להם.

תמונה ראשונה

ב–11 באפריל 1974, כחצי שנה אחרי מלחמת יום הכיפורים וכחודש אחרי שהוקמה הממשלה בראשותה, כשמפלגת המערך ניצחה בבחירות עם 51 מנדטים, הגישה גולדה מאיר לנשיא המדינה אפרים קציר את התפטרותה. "אינני מסוגלת יותר לשאת בעול הזה", אמרה.

תשע שנים לאחר מכן אמר ראש הממשלה מנחם בגין בדיוק את אותן המילים והתפטר גם הוא. אבל זה כבר סיפור אחר.

נכון, היו הרבה סיבות שיכלו להביא אותה להחלטה הזו. אולי היו אלה האצבעות המאשימות הרבות שהופנו לעברה, אף על פי שוועדת החקירה הממלכתית בראשות נשיא בית המשפט העליון שמעון אגרנט שיבחה את תפקודה ואת התנהגותה.

מלחמת יום הכיפורים השאירה צלקת גדולה בלבה. היא לא יכלה להשתחרר מהרגשת האחריות שלה לתוצאות המלחמה. קיננה בתוכה מעין הרגשת אשמה.

(לו קידר, מזכירתה של מאיר)

אולי הייתה זו ההתגברות של מחלת הסרטן שממנה סבלה 12 שנים ושכל אותן שנים הסתירו אותה מאיתנו.

גולדה נשאה בבשרה את המחלה האכזרית - ביודעין - שנים לא מועטות. מה גדולים כוחות הנפש הנדרשים מאדם לשאת הכרה זו בלב ומחלה זו בגוף - ולהמשיך בעבודה, במאבק, בשירות כפי שהמשיכה.

וודאי, היא הייתה אישה גדולה. כך נזכור אותה. כך תישאר בזכר האומה.

(ד"ר יוחנן באדר)

ואולי כמו שהיא בעצמה אמרה, כשהתלבטה והתחבטה אם בכלל להציג שוב את מועמדותה: "עשיתי דברים בניגוד לרצוני ובניגוד למה שהייתי משוכנעת שאני צריכה לעשות". ויש כאלה שהיו בטוחים שמותו של דוד בן־גוריון כמה חודשים לפני כן היה לה מעין איתות וסימן שהיא הבאה בתור. בן־גוריון, אגב, הוא זה שפעם אמר עליה, "הדבר היחיד שהיא יודעת לעשות זה לשנוא". אבל הוא גם אמר עליה שהיא המתנה היקרה ביותר שהעניקה לנו יהדות אמריקה.

והיו 3,000 הנופלים במלחמה ההיא. הכאב הגדול ומבטי ההאשמה היו חזקים ונוקבים עד כדי כך שלא רק להתפטר היא רצתה. היא ביקשה לשים קץ לחייה. הנשיא אפרים קציר סיפר ששמע במו אוזניו שהיא קצה בחייה.

לפני שאמי עצמה את עיניה,

היא אמרה לי בבת־צחוק,

בני, לעולם, אתה יודע,

אל תעבור את הקו הירוק

לפני שאבי עזב אותנו,

הוא אמר לי ללא קול,

ילדי, אם אתה עוד אוהב אותנו,

אל תעבור את הקו הסגול

אבל עם כולם לקרבות יצאתי,

ועם כולם עברתי כל קו,

קו ירוק, קו סגול, את כולם עברתי,

איזה קו לעבור עכשיו?

ואחרי הקרבות דומם ספרתי

את חברי, איש מהם לא יחזור.

בשורה ארוכה את כולם קברתי,

כי, אמי, הם עברו את הקו השחור

(יהונתן גפן)

תמונה שנייה

גולדה מאבוביץ' נולדה בקייב שבאוקראינה בשנת 1898, לפני 120 שנה. כשהייתה בת 8 הצטרפו היא, אמה ואחיותיה אל האב שהיגר שלוש שנים לפני כן אל העיר מילווקי שבמדינת וויסקונסין בארצות הברית.

אביה הפועל היה יוצא השכם בבוקר לעבודתו, ואמה, שהייתה בעלת מרץ ויוזמה כפי שהעידה עליה גולדה הבת, פתחה מחלבה בחנות שהייתה צמודה לדירתם.

מכיוון שאבא היה יוצא השכם בבוקר לעבודתו, ואמא צריכה הייתה ללכת לשוק לקנות סחורה בשביל החנות, נאלצת הייתי להישאר שם בבוקר ולטפל בקונים. עיסוק זה לא אהבתי ומה גם שבגללו הייתי מאחרת לעתים קרובות לבית הספר. איחורים אלה היו בשבילי טרגדיה נוראה. עצם הבושה להיכנס לכיתה באיחור, לא פעם אחת או פעמיים, אלא פעם אחת ואפילו פעמיים בכל שבוע. אבל אמא לא התרגשה מזה והייתה אומרת: "זי וועט ווערן א רביצן מיט א טאג שפעטער". כלומר: "היא תהיה רבנית יום אחד מאוחר יותר"; העיקר שלא קיבלתי ציונים גרועים.

("בית אבי" / גולדה מאיר)

האמא כנראה כבר אז ראתה את הנולד וידעה מה אמרה.

היא הייתה בת 19 כשנישאה למוריס מאירסון. כעבור שלוש שנים הפליגו גולדה, אחותה ובני המשפחה לישראל. ב–14 ביולי 1921 עגנו בארץ.

הגענו לתחנת הרכבת המפוארת של תל אביב. לעולם לא אשכח את הרגע הזה: חול, חום משגע, וזה הכל. חבר אחד שנסע איתנו, פנה אלי ואמר: נו, גולדה, את רצית לבוא לארץ ישראל אז הנה כבר באנו. עכשיו אפשר לנסוע בחזרה. די.

הוא לא חזר וגם היא נשארה פה והייתה לאישה הראשונה והיחידה עד כה שהגיעה לראשות הממשלה.

רבים בעולם, יהודים ולא יהודים, יביעו לבטח את תימהונם על כך שדווקא עכשיו מצאו לנכון להעמיד אישה בראש הממשלה. גם אינני משוכנע שזה ירתיע את הערבים.

הפנינים האלה יצאו מפיו של ח"כ יצחק מאיר לוין מאגודת ישראל. הוא נשא אותם בכנסת כשנערכה ההצבעה על מינויה. החרדים כמובן הצביעו נגד. לעומתם, בעידן של טרום תקינות פוליטית היו רבים שקראו לה: היחידה עם ביצים בממשלה.

וגולדה? גם היא לא הייתה עוברת כיום בשלום את משטרת הפוליטיקלי קורקט. הנה כמה פנינים שלה להוכחה:

התנועה לשחרור האישה היא שטות אחת גדולה. גברים הם אלה המופלים לרעה. הם אינם יכולים להוליד ילדים, וסביר להניח שאף אחד לא יעשה דבר בנדון.

רוצים עוד? בבקשה:

להיות לא יפה היה הברכה האמיתית. להיות לא יפה הכריח אותי לפתח את המשאבים הפנימיים שלי. לבחורה היפה יש מוגבלות להתגבר עליה.

נדמה לי שאבא אבן היה זה שאמר שאוצר המילים שלה כולל בסך הכל 500 מילים, וחבל שהיא לא משתמשת בכולן.

אפילוג

מחר ימלאו 40 שנה למותה. ב–8 בדצמבר 1978 הכריעה אותה מחלת סרטן הדם שקיננה בה תריסר שנים.

שנה לפני כן, כשנשיא מצרים אנואר סאדאת נחת פה בביקורו ההיסטורי, הם נפגשו. "אדוני הנשיא", היא אמרה לו, "המהלך שאתה התחלת בכזה אומץ ובכזו אמונה מלאת תקווה לשלום, חייב להימשך פנים אל פנים בינינו לבינך, כך שאפילו הגברת הזקנה, שזו אני, תזכה לחיות ולראות את היום הזה. אתה הרי תמיד קראת לי הגברת הזקנה". וסאדאת פרץ בצחוק.

וכשברברה סטרייסנד, שהעלתה אותה למסך בשידור חי בערב למען ישראל, אמרה לה: "גולדה, המדינה זקוקה לך, העולם זקוק לך", מלמלה גולדה בסרקזם: "נו, כן, בטח". למראיין אחד שפתח את הראיון במילים "בכל צניעות", אמרה: "אתה לא כזה גדול שאתה יכול לעשות את עצמך קטן". והיו גם "הם לא נחמדים" ו"כשאני עליתי ארצה לא היה דבר כזה עם פלסטיני".

פרופ' יוסי גולדשטיין, מחבר הספר "גולדה, ביוגרפיה", מסיים את ספרו בשורות האלה:

את הסיבה להבדל הדרמטי שבין דימויה הכושל של גולדה בעיני הציבור בשלושים השנים האחרונות לבין הצלחתה המזהירה לאורך עשרות שנים, צריך לחפש כנראה בפסיכולוגיה של הזיכרון הקולקטיבי הישראלי. ואין זה מן העניין כאן. בקביעה המושתתת על חקר ההיסטוריה בלבד נמצא שגולדה מאיר הייתה אחת האישים החשובים ביותר בתולדות מדינת ישראל בראשיתה.

"היא הייתה מנהיגה דגולה", אמר עליה אריק שרון.