100 המשפיעים של מעריב: אביחי מנדלבליט בשנה הקשה ביותר של כהונתו

הלחץ על היועץ המשפטי לממשלה ד"ר אביחי מנדלבליט להכריע בתיקי ראש הממשלה הוא חסר תקדים. המלצות המשטרה המסתמנות בפרשות 2000 ו-4000, שלפיהן מדובר בתיקי שוחד, לא יאפשרו לו מרחב תמרון רב. על פי מנדלבליט, ההכרעה נמצאת בישורת האחרונה, ויש להניח שהשנה הבאה תהיה בסימן שימוע לראש הממשלה. 

מאמין בחשיבות המשילות, למורת רוחם של משפטני האקדמיה / אבישי גרינצייג

שנת 2019 תהיה השנה הקשה ביותר בתקופת כהונתו של ד"ר אביחי מנדלבליט כיועץ המשפטי לממשלה, ואולי הקשה ביותר מאז הקמת מוסד היועמ"ש. השנה הוא יצטרך להחליט אם להעמיד לדין את בנימין נתניהו ולהגיש, לראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל, כתב אישום נגד ראש ממשלה מכהן, ועוד בשיא הפופולריות שלו.
 

אומנם ראש הממשלה הבטיח, אי אז בזמן פרסום החשדות, "לא יהיה כלום כי אין כלום", אך מאז חתמו על הסכם עד מדינה שלושה ממקורביו של נתניהו - ארי הרו, שלמה פילבר וניר חפץ, באישורו ובהכוונתו של מנדלבליט. שנת 2019 תחל לאחר שהמשטרה כבר המליצה להעמיד לדין את נתניהו בעבירת השוחד החמורה בתיקים 1000, 2000 ו־4000. כעת, גם פרקליט המדינה שי ניצן העביר את חוות דעתו כי יש להגיש כתבי אישום נגד נתניהו בגין שוחד.

גם בשנה שעבר נבחר מנדלבליט למקום הראשון ברשימת 100 המשפיעים של “מעריב", והציפייה הייתה כי ההחלטה בתיקי נתניהו תיפול במהלך 2018. הימשכות ההליכים הולידה כצפוי ביקורת חסרת תקדים על היועץ המשפטי לממשלה, וכינויי גנאי רבים הוטחו בו: היועץ המשפחתי, הרועץ המשפטי, סמרטוט רצפה ועוד ועוד, כיד הדמיון הטובה על לוחמי המקלדת.
 

משפטני האקדמיה, שהתרגלו ליועצים משפטיים אופוזיציוניים, רותחים על מנדלבליט וסבורים שבכובעו כיועץ המשפטי לממשלה, הוא עושה חיים קלים לממשלת נתניהו. היועמ"ש הנוכחי מאמין בחשיבות המשילות ועושה מעל ומעבר כדי לסייע לממשלה לקדם את האג'נדה שלה בגבולות הדין. אולם היו מקרים שבהם מנדלבליט נאלץ להודיע לממשלה כי גם לו יש קווים אדומים. האחרונים שבהם היו הצעות "חוק ההסדרה 2" וחוק גירוש משפחות מחבלים. מנדלבליט הראה כתף קרה גם לשרים אופיר אקוניס ואריה דרעי, כשניצב נגדם בבג"ץ לאחר שקיבלו החלטות מנהליות לא חוקתיות לטעמו.
 

אולם גם אם מנדלבליט אינו מקשה יתר על המידה על ממשלת נתניהו, נראה שאין הדברים חלים על נתניהו עצמו. בכובעו השני כתובע הכללי אישר מנדלבליט לפתוח בחקירה פלילית נגד ראש הממשלה בשלושת התיקים, וכאמור נתן אור ירוק לחתימת עוד ועוד הסכמי עד מדינה עם מקורבים, בתמורה להפללת נתניהו. מנדלבליט אישר להרחיב את החקירה בתיק 4000 גם לכיוונם של רעיית ראש הממשלה שרה נתניהו ובנם יאיר. לבסוף המליצה המשטרה להעמיד לדין את הגברת נתניהו בגין לקיחת שוחד (בצוותא), מרמה והפרת אמונים (בצוותא) ושיבוש מהלכי משפט. 
 

למעשה, החסד היחיד שמנדלבליט עשה עם משפחת נתניהו הוא הימשכות ההליכים, אולם גם השורה התחתונה מראה כי לא הייתה כאן גרירת רגליים, אלא גיבוש עוד ועוד ראיות בתיקי השוחד כדי שיתאפשר להגיש בסופו של דבר כתב אישום בשלושתם. ראיה נוספת לכך שלא צפויה הנחת סלב היא החלטתו של מנדלבליט בשנה האחרונה להעמיד את הגברת נתניהו לדין בפרשת המעונות. 
 

בחודשים הקרובים תתקבל ההחלטה בעניין תיקי האלפים. ראש הממשלה עלול בהחלט לעמוד בפני כתב אישום, אולם שלוש שאלות נותרו פתוחות: האם באשמת שוחד או באשמת מרמה והפרת אמונים בלבד? האם היא תתקבל לפני הבחירות באפריל? והאם יורה מנדלבליט לנתניהו להתפטר?

השאלה הראשונה קשורה ישירות בשאלה השלישית, התשובה לשאלה השנייה תשפיע באורח דרמטי על הבחירות לכנסת ה־21. מפלס הלחץ על מנדלבליט, שכבר היום מתקרב לנקודת רתיחה, ילך ויגבר בשנה הקרובה. הוא עוד יתגעגע להפגנות נגדו במהלך קניות לשבת במכולת השכונתית וסמוך לביתו בכל מוצ"ש.
 

דבר אחד ברור: עם החלטת מנדלבליט להעמיד או לא להעמיד את נתניהו לדין, חלק נרחב מהעם יתאכזב קשות - הימין במקרה שיוחלט להגיש כתב אישום, והשמאל אם יוחלט לסגור את התיקים. בעוד חודשים ספורים נדע.

הנחישות של מנדלבליט תעמוד למבחן החשוב ביותר שלה ב-2019 / מור שמעוני

איש השנה של "מעריב" הוא האדם שצפוי לקבוע בשנה הבאה את גורלה של מדינת ישראל. יש מי שרומזים לכך שהסיבה לכך שישראל הולכת לבחירות מוקדם כל כך נעוצה בקצב ההתקדמות של עבודתו. היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט נכנס בסיומה של 2018 לישורת האחרונה של ההכרעה בתיקים שבהם חשוד ראש הממשלה בנימין נתניהו, והוא יצטרך לקבל הכרעות לא פשוטות בתזמון דרמטי.
 

הלחץ על מנדלבליט להכריע בתיקי ראש הממשלה הוא חסר תקדים. המלצות המשטרה המסתמנות בתיקי 2000 ו־4000, שלפיהן מדובר בתיקי שוחד, לא יאפשרו לו מרחב תמרון רב. מנגד, יהיה זה בעייתי מאוד לפרסם את הכרעתו בזמן הקצר כל כך שנותר עד לבחירות. על פי ההנחיות, הטיפול בתיקים של נבחרי ציבור או מועמדים המצויים בעיצומה של חקירה שוטפת יימשך כסדרו וללא כל השהיה, כלומר ללא קשר למועד הבחירות, אך מן הסתם, מנדלבליט מודע היטב לחשיבות של פרסום החלטה על הגשת כתב אישום נגד המועמד המוביל לראשות הממשלה, ימים, שבועות או אפילו חודשים ספורים טרם הבחירות.
 

בנושאים אחרים, אפשר להתרשם מנחישותו של מנדלבליט. בימים אלה הוא מנהל מלחמת חורמה נגד הצעת החוק לגירוש בני משפחות מחבלים. היועמ"ש אינו חוסך את שבט ביקורתו על האפשרות שחוק כזה יעבור ומכנה אותו "פגיעה במדינה". כן ראויה לציון התנגדותו ל"חוק ההסדרה 2", אחרי שסירב להגן על חוק ההסדרה בבג"ץ. לקראת סוף השנה השתתף מנדלבליט בפסטיבל בחירת המפכ"ל המביך, ובסופו סירב להכשיר את מינויו של ניצב בדימוס משה (צ'יקו) אדרי.
 

התקרית יוצאת הדופן שנרשמה בעימות בין המשנה שלו, עורכת הדין דינה זילבר, לבין שרת המשפטים איילת שקד, נתנה הזדמנות לעסוק שוב בשאלת מעמדו של הייעוץ המשפטי בפוליטיקה. מנדלבליט בחר בדרך האמצע: הוא העמיד את שקד במקום באומרו שהסמכות להחליט מי ייצג את היועץ המשפטי לממשלה היא שלו בלבד, ומצד שני, הוא עצמו הופיע במקומה בוועדה לביקורת המדינה בדיון בנושא מעמדתם של שומרי הסף ושלח את זילבר לדיון על הסכם החלב.
 

בשנה הקרובה תעמוד נחישותו של מנדלבליט למבחן החשוב ביותר שלה. לקראת שנת בחירות, כל צעד ושעל שלו יקבע במידה רבה את פניה של מדינת ישראל בשנים הקרובות. איש השנה של "מעריב" הוא אפוא אדם אחד, אשר כל כך הרבה מוטל על כתפיו.

 

לא קל להיות היועץ המשפטי לממשלה בתקופה הנוכחית. דומה שאין עוררין על כך שהיועמ"ש הנוכחי, ד"ר אביחי מנדלבליט, עובד בתנאים בלתי אפשריים כמעט, ודאי הקשים ביותר שבהם היה נתון אי פעם יועמ"ש. 
 

הקושי האמיתי שבו נתון מנדלבליט נעוץ בדמותה של שרת המשפטים איילת שקד. מצד אחד, שקד איננה בעלת רקע משפטי ואינה מכירה די צורכה את ההיסטוריה המשפטית של מדינת ישראל. מצד שני, השקפת עולמה של שקד מבוססת למדי: לתפיסתה, היועמ"ש הוא בבחינת בכיר במשרדה שנועד לשרת את הממשלה ואותה ולא להגביל את פעולותיה או להנחותה באופן שבו עליה להתנהל. מבחינתה, היועמ"ש אינו נושא בסמכות העליונה והסופית בענייני חוק ומשפט, ובפרט בעניין חוקיותן של החלטות הממשלה. אני סבור שאילו הדבר היה תלוי בה, היא הייתה מבטלת את תפקיד היועמ"ש, או למצער, מצמצמת מאוד את סמכויותיו.
 

אומנם, גם בעבר היו שרי משפטים שלא רוו נחת מהיועמ"ש שלהם, בהם פרופ' דניאל פרידמן, ואפילו פרופ' יעקב נאמן; אולם נדמה שעבור שקד, עצם קבלת סמכותו ומעמדו של היועמ"ש אינה מחליקה בגרון, ובהתנהלותה היא כמו מורדת בסדרי השלטון שנקבעו בהיסטוריה הקצרה של מדינת ישראל. לשיטתה של שקד, בענייני מדינה ומשפט היא המלכה.
 

מעמדו וסמכויותיו של היועמ"ש לא נקבעו עד כה בחוק, אלא רק בהחלטות ממשלה ובפסיקה של ביהמ"ש העליון (שקבעו שהוא הפוסק האחרון בסוגיות של חוקיות פעולות הממשל), ובעניין זה מתנהל ויכוח עתיק יומין. במודל הבסיסי שעליו החליטה מנהלת העם בשנת 1948 לא אמור היה להיות תפקיד בשם זה. את התפקיד ואת השם הגה ואייש מנכ"ל משרד המשפטים הראשון (ולימים שר המשפטים) יעקב שמשון שפירא, יש מאין. הפונקציה הזאת היא פטנט ישראלי מקורי, שעד כה שום ממשל לא חיקה.
 

עד תחילת שנות ה־60 של המאה הקודמת היו מחלוקות בלתי פוסקות בין היועמ"שים לבין שרי המשפטים וראשי הממשלה. בראשית שנות ה־60, על רקע סכסוכים בלתי פוסקים בין שר המשפטים דב יוסף ליועמ"ש דאז גדעון האוזנר, החליטה הממשלה בראשות דוד בן־גוריון להקים ועדת משפטנים כדי להכריע אחת ולתמיד בשאלה מיהו בעל הבית המקצועי במשרד המשפטים - היועמ"ש או השר. ועדת המומחים, בראשות נשיא בית המשפט העליון שמעון אגרנט, החליטה שהמילה האחרונה בענייני חוק ומשפט שמורה ליועמ"ש ולא לשר. ממשלת בן־גוריון אימצה את הדוח שלה בהחלטת ממשלה. החלטה זו קיבלה גיבוי נוסף בסוף שנות ה־90, לאחר פרשת בר־און חברון, כשממשלת נתניהו אישרה דוח דומה, מורחב יותר, של ועדה מקצועית, הפעם בראשות נשיא ביהמ"ש העליון מאיר שמגר. 
 

ואכן, על פי התפיסה המקובלת השולטת במדינה מאז שנות ה־60, היועמ"ש הוא הסמכות העליונה בכל נושאי פרשנות החוק וחוקיות החלטות הממשלה. אולם הממשלה הנוכחית, ובעיקר שקד ומפלגתה, לא מוכנים לקבל את ההכרעה הזאת.
 

הקושי העיקרי של מנדלבליט, כפי שהתגלה השנה, הוא חתירתה של שקד תחת ההחלטות הקודמות שקבעו את מעמדו הרם והנישא של היועמ"ש. שקד מבקשת לקצץ את קומתו של היועמ"ש, ובכך היא שבה אל הוויכוחים הישנים של שנות ה־60, שהוכרעו כבר פעמיים, וספק רב אם בתקופה הקצרה שנותרה לה בכהונתה היא תצליח לעשות שינוי מהותי בתפקיד היועמ"ש. 
 

מכל מקום, הוויכוחים במשרד המשפטים בין הפונקציות הבכירות ביותר - שר המשפטים והיועמ"ש, שרוככו או נעלמו בשנים האחרונות, שבים עכשיו לכותרות ולשיח הציבורי. כך למשל בעניינה של המשנה ליועמ"ש דינה זילבר, וכך בוויכוח על חוקים מסוימים שעל פי היועמ"ש עומדים בניגוד לדין הבינלאומי ועלולים לפגוע בזכויות אדם. עמדת היועמ"ש במקרים אלה היא שחוקים כאלה אינם חוקתיים ויש להימנע מחקיקתם, ואילו שרת המשפטים ושרים נוספים מתעלמים מאזהרותיו, מצפצפים עליו ומחליטים, לפחות כהצהרה פוליטית, לחוקק אותם בכל זאת. מובן שהם מודעים לכך שספק רב אם אותם חוקים ייכנסו לספר החוקים, אבל זה לא ממש אכפת להם. המאמץ והתקווה לקושש קולות בקלפי גובר פעמים רבות על הצורך לקיים שלטון חוק ראוי.
 

לא קל להיות יועמ"ש בתקופה שבה המדינה נשלטת על ידי קואליציה ימנית שחלק משריה רואים בחוק ובדין הבינלאומי נטל בלתי נסבל ואינם מייחסים להם את החשיבות הנדרשת.
 

אומנם, כיועמ"שים קודמים שמצאו את הדרך להגן על החלטות ממשלה גבוליות (בעיקר בענייני ביטחון),  מנדלבליט נאלץ לג'נגל בין הדין הבינלאומי לבין מאוויי הממשלה, שרת המשפטים ומפלגתה הקיצונית הדורסים את החוק ברגל גסה; אבל גם לו יש קווים אדומים, וכשהוא מרגיש שהוא עומד לחצות אותם, הוא אומר את הדברים באופן ברור, חד ונוקב ובקול רם, ומסרב להגן על עמדות הממשלה בבית המשפט. 
 

עניין נוסף שמנדלבליט מתמודד עמו כבר תקופה ארוכה הוא תיקי החקירות נגד ראש הממשלה בנימין נתניהו, וגם כאן הוא מהלך על ביצים. עם זאת, אף שהחקירות מתנהלות בעצלתיים, עד כה אין סיבה לחשוד שמנדלבליט עושה הנחת סלב לנתניהו, אך מבחנו הגדול יהיה ביכולתו להצדיק ולנמק את החלטתו ובתשובותיו לבג"ץ, שוודאי יוגש כך או כך.