לאחר שראש הממשלה אהוד ברק השלים במאי 2000, בדיוק לפני עשרים שנה, את הפרויקט המקרו-אסטרטגי הראשון שלו והוציא את צה"ל מלבנון, הוא ניגש מיד להתחיל בפרויקט השני והסבוך עוד יותר: לנסות להשיג הסכם שלום היסטורי וסופי עם הפלסטינים. זאת כהמשך לתהליך אוסלו התקוע שאותו יזמו שבע שנים קודם לכן ראש הממשלה יצחק רבין, שר החוץ שמעון פרס וסגנו יוסי ביילין.
עוד בהיותו רמטכ"ל הסתייג ברק מהפרק הביטחוני בהסכם אוסלו וטען שיש בו יותר חורים מאשר בגבינה שוויצרית. ברק הפיק לקחים לא רק מהסכמי אוסלו א' וב' התקועים, אלא גם מהסכם וואי של נתניהו וגם מההיסטוריה הרחוקה והקרובה: כמו מסיפור מייסד האסלאם הנביא מוחמד שהגיע עם אויביו ממכה ל׳הודנת חודייביה׳, שהיה הסכם שביתת נשק לעשר שנים, שמוחמד הפר אותו אחרי שנתיים; או מ׳תכנית השלבים׳ להבסת ישראל, שעליה הסכימו מדינות ערב אחרי מלחמת ששת הימים בחרטום. וכן העובדה שכחצי שנה אחרי הסכם אוסלו טען ערפאת ביוהנסבורג שהסכמי אוסלו שווים במשמעותם ל׳הודנת חודייביה׳. בהתאם לכך החליט ברק להפוך את אסטרטגית השלום על פיה. להתחיל בחתירה ל׳הסכם מסגרת׳ שיצביע על יעד משותף של סיום הסכסוך, אותו קיווה להשיג כהסכמה עקרונית בוועידת קמפ דיוויד, ורק אחר כך לדון על הסכם מלא שיבוצע בשלבים.
במשך 15 יום הסתגרו נשיא ארה"ב ביל קלינטון, ערפאת וברק, עוזריהם ויועציהם במעון הנופש של נשיא ארצות הברית במדינת מרילנד והעלו חרס. 20 שנה אחרי, בפרק השני בשיחות ההיסטוריות שקיימתי איתו שיתפרסם מחר במוסף מעריב, חושף ברק את פרטי הפרטים של מה שאירע שם, במסמך נדיר ובלעדי.