בני גנץ ייכנס לתפקידו כשר ביטחון לאחר תקופה של שקט יחסי ביהודה ושומרון וברצועת עזה. האירועים האחרונים אולי עדיין לא מסמנים את תחילתו של גל הסלמה בזירה הפלסטינית, וביהודה ובשומרון בפרט, אבל הם בבחינת סימן המעיד כי אותן בעיות מוכרות המאיימות על היציבות הביטחונית נותרו על כנן גם לאחר הגל הראשון של ההתמודדות עם נגיף הקורונה.
המתיחות המדינית בין ישראל והרשות הפלסטינית, ההולכת ומתעצמת בתקופה זו סביב עסקת המאה, והשיח בישראל על פעולות ראשונות לסיפוח שטחים ביהודה ושמרון ובבקעת הירדן - צפויים להגביר את האתגר הביטחוני־מדיני העומד לפתחו של גנץ בשמירה על יציבות ביטחונית ביו"ש מצד אחד, ועל התיאום הביטחוני עם הירדנים, שלמרות הצהרות אחרות עדיין מתנהל בצורה טובה מאחורי הקלעים.
אבל בפני גנץ עומד אתגר לא פחות חשוב, הקשור ביכולת שלו להיות דומיננטי באישור של תקציב רב־שנתי לצה"ל. זאת במציאות שבה הצבא צפוי לקיצוץ בתקציבו לעומת השנים האחרונות. לאחר שהרמטכ"ל אביב כוכבי כבר הגיש את תוכניתו לממשלה, יידרשו בה שינויים רבים, ותוכניות רבות יידחו כנראה לתקופת כהונתו של הרמטכ"ל הבא.
וכך, בין התוכניות השאפתניות למציאות, בצה"ל יידרשו גם להכרה כי המצב הכלכלי מחייב פשרות והתייעלות פנימית. אתגרו של גנץ לא יהיה רק במתן גיבוי אוטומטי לצמרת צה"ל בקרבות מול האוצר על התקציב, אלא גם ביכולת שלו לבקר את הצבא ולהציב יעדים משלו להתייעלות פנימית. זאת, תוך בדיקה מעמיקה וביקורתית על המוכנות של צה"ל להתמודד בכמה זירות במקביל.