זה אולי נשמע נאיבי, אבל אני מרגיש שכל מי שבא לפורום שלנו כבר רווי מעולם הטוויטר, הפייסבוק ויתר הרשתות החברתיות. אנשים רוויים מהשפה הזאת ורוצים לשמוע שפה אחרת", אומר הרב בני לאו, שיחד עם השופט בדימוס אליקים רובינשטיין יזם לאחרונה את פורום "העמק השווה", שמטרתו להתמודד עם הקונפליקטים של החברה הישראלית באמצעות מפגשים שבהם חלקים שונים מהחברה הישראלית יכירו חלקים אחרים ויקשיבו להם.
במסגרת הפורום יצאו לאו ועמיתיו למסע בן 40 יום, מ־20 באוגוסט ועד יום הכיפורים, שבו הם מבקרים באזורי חיכוך רגישים ונפגשים עם מגזרים שונים. את המסע החלו במפגש עם היישוב היהודי בחברון, וליתר דיוק במערת המכפלה, "שם נולד הסיפור הישראלי במקורו, ולשם מתנקזים חלק מהחלומות או הסיוטים של החברה הישראלית", כפי שכתב לאו. קבינט הפיוס האזרחי הזה אמור להוות תחליף זמני ל"קבינט הפיוס", שדרשה כחול לבן בהסכם עם הליכוד עם הקמת הממשלה, אך לא יצא לפועל.
"אליקים ואני ביקשנו משר התקשורת, יועז הנדל, לכנס פורום אזרחי בחסות הלשכה שלו, עד שיקום הפורום הממשלתי שהתחייבו אליו בקואליציה", מספר לאו, תושב ירושלים, העומד בראש מיזם 929 - תנ"ך ביחד - ללימוד פרק יומי בתנ"ך.
"בחרנו לצאת למסע לעמק השווה. המטרה היא לייצר מפגשים שבהם אנחנו רואים ושומעים אנשים מהמקומות שלהם. זה לא ניסיון לאיחוי, אין לנו שום יומרות לעשות פיוס לאומי או כל מיני מילים גבוהות כאלה. הכוונה שלנו היא להכיר בחלומות ובכאבים של האנשים השונים ששותפים לאותה חברה".
מה היה הרקע להקמת הפורום?
"ההתבצרות של כל קבוצה בתוך המציאות המצומצמת של עצמה מעוררת חשש מאוד עמוק שהניכור הולך וגדל ולא מאפשר יצירת בסיס לחיים משותפים בחברה הישראלית. ח"כ לשעבר איילת נחמיאס־ורבין ואני לקחנו על עצמנו להוביל את המסע הזה, ובכל שבוע להגיע לנקודה אחת בארץ, לראות ולשמוע את האנשים של המקום, את החוויות שלהם. היינו בינתיים בחברון, בנצרת ובבני ברק. השבוע נגיע לעוטף עזה, לשדרות".
המועד של תחילת המפגשים לא היה מקרי. "התחלנו לפני כשבועיים, בראש חודש אלול", מספר לאו. "הימים האלה הם ימים של סליחות. רצינו לנצל את המומנטום הזה של האקלים המיוחד של לוח השנה ולהביא את עצמנו בתור פעימה ראשונה לפורום הזה. לא כל כך לדבר, כמו לראות ולשמוע".
כרגע, מבהיר לאו, בגלל מגבלות הקורונה, הפורום כולל כ־30 איש, בהם פרופ' פניה עוז־זלצברגר, השר לשעבר שי פירון, עו"ד אורי בנקי, אביה של שירה בנקי שנרצחה במצעד הגאווה בירושלים ב־2015, ח"כ לשעבר אורית סטרוק, אמילי עמרוסי, פרופ' יפעת ביטון ועוד. "חבר מביא חבר משמאל ומימין", אומר לאו, "אם זו פניה עוז־זלצברגר שדי מובהקת בצד שמאל, או אורית סטרוק שנמצאת בצד ימין. אם זה אורי בנקי או שרה רוזנפלד (אמם של מלאכי ויצחקי ז"ל – א"ש) שאיבדה שני בנים בצבא".
איך התרשמת בינתיים מהמפגשים?
"הייתי עד עכשיו בשלושת המפגשים. בחמישי האחרון הגענו לבני ברק. אתה נכנס למדינה בתוך מדינה. אלה אנשים טובים, שרוצים לעשות מה שהם יכולים כדי להתמודד עם המציאות. הם כואבים את המציאות ואת הסטיגמה שלהם. הם רוצים לשנות מיצוב. זו הייתה חוויה מאוד עמוקה".
חוץ מלשמוע אחד את השני, מהו השלב הבא?
"חלק מהרצונות שלנו הוא להראות שהוויכוח אפשרי. אם אתה חושב אחרת ממני, זה לא הופך אותך לבוגד. כיום בשיח המאוד אלים, כל מי שחושב אחרת, הוא כבר מחוץ למחנה. הפורום הזה רוצה להאמין שעל ידי קרבה אפשר לייצר שפה אחרת".
חומת הציניות
אחד ממשתתפי המסע לעמק השווה הוא יוסף חדאד מנצרת, פעיל חברתי במגזר הערבי ומנכ"ל עמותת "ביחד - ערבים זה לזה", שמטרתה לחבר את המגזר הערבי־ישראלי לחברה הישראלית ולגשר על הפערים בין יהודים לערבים.
בעת הביקור בנצרת, הפורום התארח אצלו בבית. "פורום העמק השווה הוא חשוב כי הוא מורכב מפסיפס של כל חלקי החברה הישראלית", הוא אומר. "סוף־סוף יש פורום שמאפשר לדתיים וחילונים, יהודים וערבים, ימנים ושמאלנים, להיפגש ולדון על כל המורכבויות שיש במדינה שלנו, ובעיקר להקשיב. הגענו למצב שאנחנו כבר לא שומעים אחד את השני".
אתה אופטימי?
"תראי, למשל, את המפגש שלי ושל אורית סטרוק. אני ערבי ישראלי, היא מתנחלת מחברון. אני הייתי אצלה, היא אצלי. זה דבר יפה. אני כיבדתי אותה והגעתי עד לחברון, והיא כיבדה אותי והגיעה עד נצרת. אני לא צריך לספר לך מה אומרת הסטיגמה על יחסה לערבים, ואילו כשנפגשים פתאום מדברים, מגלים הבנה, הכלה, ואז כל הסטיגמה הזאת מתנפצת לאלפי רסיסים.
יש פערים ביני ובין אורית סטרוק, אבל אתה לא מגשר על פערים עם מישהו שאין לך פער איתו, אלא עם מישהו שיש לך פער איתו. כבר בתחילת דרכו הפורום הזה מנסה לעשות זאת על ידי מפגשים, קירוב לבבות, דיבור.
אני לא תמים, אני לא אומר שהמפגשים האלה הולכים לפתור את הבעיה, את הסכסוך. אבל יש פתגם שאומר שכל קו ארוך מתחיל בנקודה אחת. אנחנו כרגע מניחים את הנקודה הזאת, מתחילים לצייר את הקו הארוך הזה, ורוצים שכולם יצטרפו אלינו. בזכות המפגש של הפורום הזה בחברון, הייתי הערבי הראשון מאז 1968 שנכנס למערת המכפלה בצד היהודי שלה בימים בשנה שבהם אסור לערבים להיכנס לצד היהודי. זו סמנטיקה קטנה, אבל הצלחנו לשבור פה משהו שכביכול חשבו שהוא טאבו".
"בתשעה באב האחרון צמתי בפעם הראשונה בחיים, כי ראיתי מה קורה מסביבי ופשוט הבנתי שכל אחד בד' אמותיו חייב לעשות משהו שלא עשינו קודם", אומרת נחמיאס־ורבין, המכהנת כיום כסגנית נשיא התאחדות התעשיינים.
"גם כשהייתי בכנסת עסקתי המון בנושאי הידברות, הלכתי בעיקר למקומות שאין בהם הסכמה. ביום השנה ליצחק רבין נסעתי למשל לאולפנה בעפרה, נסעתי לשומרון ולבנימין. אם אדבר רק עם מי שאני מסכימה איתו - לא נצליח לעשות שום דבר.
הייתה לי תחושה שלנוכח כל מה שקורה, אני חייבת לעשות מהלך. אני מסוגלת להתעורר מהדברים האלה באמצע הלילה, להתעורר בחרדה מהשסע, בחשש שאוטוטו יקרה אסון נוראי, למשל פגיעה בפוליטיקאי או רצח של מפגין. זה משהו שלא נוכל להתאושש ממנו".
איך הגעת לפורום?
"יועז הנדל פנה אליי עם המהלך הזה של 'בואו נייצר תחליף לקבינט הפיוס'. אמרתי לו בפגישה הראשונה שהחומה הכי קשה שעליה נצטרך לטפס היא חומת הציניות. אבל אני מאמינה שביחד אנחנו יכולים לעשות דברים גדולים ולא מפחדת מהתגובות של הסביבה. בינתיים יש פחות ציניות ממה שחששתי. הייתי עד כה בשני מפגשים: בנצרת ובבני ברק".
איך הייתה התחושה?
"אני מרגישה שאנחנו עדיין נוגעים באפידרמיס העליון. זה יהיה תהליך ארוך כדי לקלף ולהגיע לעומק של הדברים. אני לא יודעת אם המפגשים שלנו יצליחו לשנות את הגישה בחברה, אבל אני יודעת דבר אחד: לדור שלי יש אחריות מטורפת לספר את הסיפור שלנו מחדש.
כדי לעשות זאת, אני חייבת להיות קשובה לסיפור של מי שלא גדל בתל אביב, איפה שאני גדלתי, וכמו שאני גדלתי. כשנסענו לבני ברק, למשל, שכולם יודעים שהיא עיר אדומה, גילינו שם רצון מטורף לשיח. באנו כקבוצה ואמרנו: אנחנו רוצים להבין מה כואב לכם.
פניה עוז, למשל, אמרה לראש העיר: תסביר לי איך אני יכולה להתמודד עם האמירה של הרב קנייבסקי לחדול מבדיקות קורונה לבני ישיבות. לרב שי פירון היה רעיון להביא את כרמל שאמה הכהן, ראש עיריית רמת גן, יחד עם ראש עיריית בני ברק, אבל בגלל קוצר הזמן לא הצלחנו לעשות זאת. זה הרצון שלנו לחבר".
נחמיאס־ורבין מספרת גם על הדילמה לגבי המקומות שאליהם הפורום יגיע. "הייתה לנו, למשל, דילמה גדולה אם ללכת לנחל האסי, שהוא תמצית המאבק בין ישראל הראשונה וישראל השנייה. התלבטנו מאוד והחלטנו לא ללכת לשם בינתיים. אולי בעתיד נלך", היא אומרת.
"בעוטף עזה אנו הולכים לעשות דיון על ישראל הראשונה וישראל השנייה. מזהים אותי עם ישראל הראשונה, נכון? זה לא אומר שאני לא יכולה להקשיב או לכאוב או לחבק את מי שמרגיש שמשהו נלקח ממנו".
להקשיב ולהבין
"אני חלק מהפורום הזה כי אכפת לי ממדינת ישראל", אומרת מיכל קסטן קידר, אלמנתו של סא"ל דולב קידר ז"ל, שנהרג בשנת 2014 במבצע צוק איתן. "כל אחד שאכפת לו, חובתו לעשות משהו לפי השקפתו ויכולתו.
זה מה שאני יכולה ובחרתי לעשות. הייתי בשניים מהמפגשים: במערת המכפלה ובבני ברק. כבר במפגש הראשון של הגרעין המייסד של הפורום, שהתקיים בזום, הופתעתי בעיקר מאורית סטרוק, שמאוד ריגשה אותי.
הייתה לי סטיגמה בראש לגביה, שהיא מאוד לא פתוחה לצד השני, והיא דווקא דיברה בפתיחות וברגש ורצתה לא רק להשמיע, אלא גם לשמוע. הפגישה הראשונה שלנו במערת המכפלה הייתה גם הפעם הראשונה שלי במקום הזה".
איך הרגשת?
"זה היה מאוד מעניין. אורית דיברה בפתיחות על הרגשות שהיו להם בפיגועים הקשים. אני אמרתי שמאוד מכאיב לי לשמוע את הדברים כי אני יודעת שבחלק מהדברים היא צודקת.
עכשיו, כשאני רואה אותה כבן אדם ולא כנקודה במפה, קשה לי להגיד את זה, אבל אני עדיין בדעה שתמורת הסכם שלום צריך לפנות את חברון, אבל לא תוך התעלמות מהתושבים.
המטרה שלנו היא לא לחשוב את אותם הדברים, אלא שנהיה מסוגלים להקשיב ולהבין, להמשיך להתווכח, אבל בלי למחוק את הקיום והלגיטימיות של מי שלא חושב כמונו".