ג'ו ביידן וקמלה האריס בבית הלבן אינם בשום מובן חדשות רעות לעם ישראל. להפך, בחירתם תבצר את מעמדם במפלגה הדמוקרטית ותחליש את האגף השמאלני הקיצוני, והיא צפויה לשקם את התמיכה הדו־מפלגתית בישראל. נתניהו עתיר הניסיון המדיני והפוליטי השכיל להישמר ממעורבות במערכת הבחירות. הוא נחלץ בהצלחה ממלכודת מביכה כשנשאל על ידי הנשיא בשיחת טלפון משודרת מטקס ההודעה על ההסכם עם סודן, "האם לדעתך ג'ו הישנוני היה מארגן לכם שלום כזה?", כשהשיב לו: "אנו מברכים כל מנהיג אמריקאי (בהדגשה על כל מנהיג) שעוזר לנו להשיג שלום, ולכן אנו אסירי תודה לך אדוני הנשיא".
עם כל זאת, רוב הישראלים מתאבלים על ההחמצה הגדולה של דונלד טראמפ. רבים מתוודעים לתחושה המוכרת לאחר תחרות ספורט שבה קבוצה אהודה סופגת הפסד דחוק, שמתברר כצורב יותר מתבוסה. זו לא רק הכרת הטוב למנהיג שהרעיף עלינו אהבה חסרת גבולות, אלא גם תחושת אובדן ידיד שלא היה כמותו ולא יהיה כמותו, שגילה הזדהות עם עמדות הבסיס של ישראל כפי שלא גילה מנהיג לפניו. ובשל כך הקנה לנו הזדמנות היסטורית לחזק את מעמדה של ישראל באזור ולכונן שלום עם מדינות ערביות חשובות.
ייתכן שבעתיד הפרספקטיבה תעניק לנו תובנות נוספות, אבל כבר בשלב מוקדם זה, ובהנחה שלא התחולל נס ושלא הוכחו אי־סדרים משמעותיים בהצבעה או בספירה, ניתן לשים את האצבע על ארבעה גורמים מרכזיים שתרמו לתוצאה:
1. ההצבעה בדואר. לולא קיומה של ההצבעה המוקדמת - טראמפ היה מנצח. התזוזה הדרמטית שחולל מסע הבחירות ההרואי שלו בדעת הקהל בימים האחרונים לא יכלה להשפיע על מי שכבר הצביע. לו כולם היו מצביעים ביום הבחירות, טראמפ היה זוכה ברוב מוחץ.
העובדה המדהימה, שבקושי אוזכרה, המדגימה את הפער העמוק בין המצביעים בדואר ובהצבעה המוקדמת - היא שבקרב המצביעים בקלפיות הרגילות, ביום הבחירות ניצח טראמפ ברוב המדינות, למעט ניו יורק. אפילו בקליפורניה הוא זכה לרוב המצביעים באותו יום. לדעתי, תופעת ההצבעה המוקדמת וההצבעה בדואר למי שנמצא במדינה היא פגומה ופסולה, וצריך להגביל אותה רק לאזרחים תושבי חוץ. חשיפה למערכת הבחירות עד תומה היא חלק מתהליך קבלת ההחלטות הדמוקרטי. מצב שבו רוב הבוחרים מצביעים טרם מיצויה הוא תהליך פגום, בין היתר מפני שבמרוצים לבית הנבחרים ולבתי הנבחרים של המדינות יש הטיה עצומה לטובת מי שמכהן, ונוצרת פגיעה אנושה בסיכויי מועמדים חדשים להציג את עצמם לבוחר לפני הצבעתו.
2. הקורונה. על קיום ההצבעה המוקדמת דרך הדואר לא הייתה לטראמפ השפעה, כי זהו עניין שנתון כולו בידי המדינות השונות, כל אחת ושיטתה. אבל הגורם המרכזי השני שמנע ממנו ניצחון סוחף היה לחלוטין בשליטתו, והוא - גישתו להתמודדות עם הקורונה.
מסתבר שמי שהתפעל מהתגברותו המופלאה של טראמפ על הנגיף שגה. הוא אומנם ניצח אותו פיזית באורח מרשים, אבל פוליטית המגיפה הכתה בו ללא רחם. בסקרי עומק התברר שרוב של 75% בציבור התנגדו לגישתו של טראמפ לקוביד־19. רוב של 60% בציבור השיבו שהקורונה משפיעה על הצבעתם יותר מהכלכלה. שני הנתונים הללו הם הסיפור הגדול. אם בסופו של דבר יושבע ג'ו ביידן לנשיא, יהיה זה בגלל הבדלי הגישה לקורונה.
כמו בישראל, גם בארה"ב יש ויכוח מר וטעון בין חסידי החיים לחסידי הכלכלה. לא מעט רפובליקנים לא הצביעו לטראמפ כי ראו בגישתו לקורונה גישה מופקרת. בבחירות שהיו כל כך צמודות, אפילו אם מדובר בלא יותר מ־10%, מדובר בעשרות אלקטורים שהלכו לאיבוד לצד מאות אלפי חולים ששילמו את מחיר הטעות.
רבים מוצאים קווי דמיון בין הנשיא האמריקאי לראש ממשלת ישראל. לו אך טראמפ היה מקשיב לידידו נתניהו בעניין ההתייחסות לקורונה, הוא היה יושב היום ושוקד על הכנת הטיוטה הראשונה של נאום השבעתו בשנית.
3. הרשתות דווקא הורידו את המסיכות. בזמן שעוד ועוד אזרחים אמריקאים הפנימו את הצורך לעטות מסיכות, אמצעי התקשורת בארה"ב החליטו דווקא להסיר אותן, לוותר אפילו על מראית עין של אובייקטיביות, ובלי כחל וסרק להפוך לשופרות תעמולה של הצד הפוליטי שאותו הם מבקשים לקדם. משני הצדדים. אלא שאיזון אין שם.
פוקס ניוז היא רשת חדשות הכבלים הפופולרית ביותר, אבל היא קול בודד במדבר. שלוש הרשתות הגדולות, בתוספת מתחרותיה של פוקס בכבלים CNN ו־MNBC, רתמו את עצמן למשימה הקדושה בעיניהן של הפלת הנשיא. ואם לצורך השגת המטרה צריך לרמוס כל כלל של עיתונאות הוגנת - רומסים.
ואם האמת עומדת בדרך למטרה - מעלימים אותה. ואם למען מינימום מראית עין צריך מדי פעם לראיין רפובליקני, בוחרים מישהו שהרהיטות היא לא מסגולותיו הבולטות, והפוטוגניות עוד פחות, והמראיין מנצל אותו בעיקר כשק חבטות ועלה תאנה בכרטיס אחד.
פעם היו אמצעי התקשורת חדורים בתחושת השליחות העיתונאית, ובכללה ההקפדה על כללי האתיקה המקצועית, ההפרדה בין חדשות לדעות, והעיקר: השמירה על מראית עין לפחות של היעדר פניות. היום הם מתחרים בשאלה מי מפר את הכללים בצורה הבוטה ביותר, ומי משרת בצורה כלבית יותר את אדוניו או את השקפת עולמו.
4. הסקרים. נבואה שנועדה להגשים את עצמה. שוב, כמו ב־2016, כל קשר בין הסקרים שהתפרסמו חדשות לבקרים למציאות היה מקרי. אף שלמזלם הגדול, על חוט השערה, הם לא טעו בזהות המנצח, כל מי שעיניים בראשו מבין שהכישלון הצורב גדול פי כמה הפעם מאשר בפעם הקודמת. לא רק מפני שפער הניצחון שאותו חזו לביידן היה גדול מהפער שחזו להילרי קלינטון, אלא משום שחזרו על פעולותיהם מלפני ארבע שנים בתקווה שהתוצאה תהיה אחרת. זוהי בדיוק ההגדרה לשיגעון המיוחסת לאיינשטיין (כנראה בטעות).
אבל אני מתקשה לקבל שמכוני הסקרים הם עד כדי כך שלומיאלים. אני דווקא חושד שהיה היגיון בשיגעון. לאור העובדה שמכון טרפלגר, המקורב למפלגה הרפובליקנית, חזה את התוצאה הפעם וב־2016 בדיוק רב, יש מקום להנחה שיתר המכונים שקללו את התוצאות הגולמיות בכוונת מכוון: הקמפיין של טראמפ היה מבוסס על התלהבות שתניע את תומכיו בהמוניהם לקלפיות ביום הבחירות. אין מתכון בדוק יותר לצנן את התלהבות הבוחרים לעמוד שעות בתור להצבעה מאשר זריעת התחושה שהקרב אבוד מראש.
סקרים הם כלי מסוכן. הם לא רק משקפים את דעת הקהל, הם גם מעצבים אותה. מי יודע כמה תומכי טראמפ נשארו בבית כי האמינו לסקרים, ובמחדלם זה הכריעו את הבחירות.