"לא מתחרט": המאבטח לשעבר של נתניהו, שכתב נגדו, מספר הכל לבן כספית

אדן היה מאבטח ביחידה לאבטחת אישים של השב"כ (730) בין השנים 1998 ל־2003. בערב שלפני כתיבת הפוסט, עלה אדן לירושלים, להפגנה בבלפור, בפעם הראשונה בחייו. הוא חווה שם אלימות משטרתית וסילוני מים ממכת"זית וחזר הביתה מזועזע. למחרת בבוקר כתב את הפוסט. "כתבתי אותו בדם לבי", הוא אומר בראיון בלעדי ל"מעריב", "לחצתי על כפתור ה'פרסם', נשארתי מול המחשב איזה עשר דקות לראות את הריאקציה, אבל לא קרה שום דבר מיוחד, אז כיביתי את המחשב והלכתי לענייניי".

כשחזר אחרי כשעה והדליק את המחשב, נפלו עליו השמיים. "לא הצלחתי להגיב בכלל", הוא משחזר, "כאילו העולם השתגע. זה היה חתיכת 'וואו'. ואז גם הנייד התחיל לצלצל, ועיתונאים, וטלוויזיה, ומי שאתה רוצה, וקושמרו מקריא בערב את הפוסט, ואני מבין שיש כאן אירוע שמתפוצץ עליי".

"אני לא מאלה שמפגינים", הוא אומר, "ההורים שלי עומדים בצמתים כבר שנים ולוחצים עליי, אבל אני מודה שלא האמנתי שככה משנים תפיסות ומציאות. אני לא טוב בלנענע את הצמרת, מעדיף להשקות את השורשים. גם פחות התחברתי למיליטנטיות של ההפגנות, לתופים, לצעקות, לרעש. אני מאמין בשיח, בהידברות. אבל משהו בתת־מודע שלי בעבע ובסוף נסעתי עם חן, בת זוגי, להפגנה בבלפור. היינו אזרחים למופת. עמדנו בצד, עם שלט מנומס, לא צרחנו, לא קיללנו. מה שהמשטרה עשתה סביבנו, המרחב שהיא יצרה וכלאה אותנו בתוכו, הפך אותנו לכועסים. פשוט כלאו אותנו. אלה עוד היו הימים של המכת"זיות.

"אני זוכר שמתישהו, לפני חצות, בלי אזהרה מוקדמת, נכנסו מארבעה כיוונים בכיכר פריז המכת"זיות והתחילו לשגר סילוני מים. אנחנו נכלאנו באיזו פינה, ואני כבר כולי כחול מהמכת"זית, ואני קולט שאנחנו שנייה מאסון. מאות אנשים דחוסים וכלואים, אין לאן לברוח, והמכת"זיות ממשיכות להוציא פולסים של מים. שלפתי שם איזה ילדה בת 20 שנקברה מתחת לאנשים ולא הצליחה לנשום. רצתי לאיזה מחסום, ניסיתי לדבר עם שוטר, אבל הוא דחף אותי באלימות. חזרנו הביתה. למחרת קמתי וכתבתי את הפוסט בנשימה אחת".

"אני מאלו שאתה ועוד רבים קראו להם 'מלח הארץ', נו, מאלה שעשו צבא, שקברו חברים, שהלכו אחריך 'על עיוור'", כתב אדן, "אני זה שפעם ניטרל בתוקפנות אדם שביקש להביע מחאה בכנס ליכוד, אני זה שעמד אין ספור שעות מחוץ לביתך, בחורף, בקיץ, בשבתות וחגים. נסענו יחד בעולם, אתה ואני... אני תמיד ישבתי מקדימה ואתה... מאחורה, הייתי פותח לך כל בוקר את הדלת בבוקר טוב... אני זה שהיה הזבוב על הקיר בפגישות בבית הלבן, בבור בקריה ובעוד מקומות הזויים. אני זה שהיה מוכן להרוג בשמך. למענך. אני זה שמכיר את הבית בבלפור יותר טוב מאת הבית שלי, אני זה שתמיד עמד ליד כתף ימין שלך, ואני זה שאוזן שמאל שלו תמיד שמעה יותר מדי (כי באוזן ימין הייתה תקועה אוזנייה). אני זה שהייתי גאה להגן. זה ששטפו לו את המוח. זה שנסע איתך בעולם הגדול, שהלך איתך בהפגנות, ושלא מסוגל להסביר לילדים שלו למה עשיתי את זה".

מה היו התגובות?
"נפתחו שתי חזיתות במקביל. אחת מול הציבור, השנייה מול היחידה לאבטחת אישים. התגובות בציבור היו מדהימות. ביחידה היה סיפור מורכב יותר. הראשון ששלח לי תגובה היה שלמה הרנוי, מפקד היחידה בתקופתי. ההודעה הייתה מכבדת. הוא כתב שהוא לא מסכים עם מה שעשיתי ושאשקול להסיר את הפוסט. הנימוק: לא שוברים את הקוד של היחידה".

שקלת להסיר?
"תראה, אני בשלב הזה מכיר את הפוסט בעל פה. למרות זאת, קראתי אותו שוב ושוב, ושוב. שלחתי אותו לחבר עורך דין טרם הפרסום כדי לראות שאני בסדר. ההודעה הבאה הייתה מיובל דיסקין, לשעבר ראש השב"כ. 'אל תתרגש מהתגובות של חלק מהיחידה', כתב לי דיסקין, 'כתבת לעניין, לא חשפת כלום, אין כאן שום בעיה אתית, הבעיה היחידה היא אסטרטגית והיא של ראש ממשלה שנאשם בפלילים חמורים וגורר עמו מדינה שלמה לקבר כדי להציל את עצמו. היֵה חזק, יישר כוח, יובל'. ההודעה הזו עודדה אותי ובכלל, על כל 15 הודעות תמיכה מחברים ביחידה, קיבלתי הודעת גינוי אחת".

להרנוי ענית?
"כן. כתבתי לו שאני לא מרגיש ששברתי שום קוד. למחרת בבוקר הוא עלה להתראיין אצל רזי ברקאי. רזי שאל אותו איזה קוד נשבר, ואני שמחתי, כי בדקתי את עצמי מול מה שכתב אסא כשר בקוד האתי והשתכנעתי שלא שברתי אותו. אחר כך רזי שאל אותו מה יעשה אם ייכנס עם מאובטח לחנות ויראה אותו גונב משהו. האם ידווח? הרנוי אמר שלא. הקוד מחייב לא לדווח. ואני אומר לך שמבחינתי, יש כאן בעיה. כשנשבעתי אמונים לשב"כ, נשבעתי להגן על הדמוקרטיה".

זו סוגיה מורכבת. אני זוכר שבמשפט קצב היה איזה קטע עם מאבטחים שרצו לזמן לעדות והשב"כ התנגד. צריך לייצר אמון מוחלט בין המאובטח למאבטח, לא?
"ביחידה לאבטחת אישים נמצאים האנשים הכי מדהימים וערכיים, הון אנושי מופלא. אם נגרם איזשהו נזק תדמיתי מהפוסט שלי, מקורו, לדעתי, בסגנון הכתיבה ולא בתוכנה. אני מבין שהסגנון שלי היה בוטה והיה יכול להעמיד מאבטחים בסיטואציה לא פשוטה. אני מצטער על זה. אבל לא יכולתי לשתוק יותר מול מה שקורה כאן. לא מסרתי פרטים מבצעיים, לא חשפתי מידע, לא הסגרתי שום דבר ממה שראיתי כמאבטח. כתבתי שהייתי מאבטח של ראש הממשלה ושאני מאוד מאוכזב ממנו והוא צריך ללכת".

כלומר אתה שלם לגמרי עם ההחלטה. הנזק שנגרם מינורי, יחסית לחשיבות האמירה?
"בדיוק".

מה הניע אותך לכתוב את הפוסט, החוויה הקשה בהפגנה או המצב במדינה?
"המצב במדינה. החוויה אולי האיצה את הכתיבה, לא יותר. התסכול נמשך שנים רבות. באופיי, אני לא מפגין. ניסיתי להשפיע על השיח באמצעות פרויקט 'מידברן', שאני ממייסדיו בארץ. אבל ברגע מסוים הבנתי שצריך לעשות מעשה. וכן, הכנסתי במודע את הייחוס המשפחתי שלי ואת הרקע שלי כמאבטח של ראש הממשלה כדי לעורר רגע אחד של תשומת לב, לזכות בקשב של האנשים. אני מודה בזה בפה מלא. אני לא מתחרט על אף מילה בפוסט, אבל כן מצטער אם יש אנשים שנפגעו.

"נתניהו הוא לא המטרה שלי, הוא בסך הכל סימפטום בתוך מחלה קשה שבה מרביתנו חולים כרגע. מדברים על אי־ספיקה של מערכת הבריאות. מה עם המערכת הכלכלית? כמה חולים קשים יש עכשיו במערכת הזו? אנחנו מזמן באי־ספיקה, ומדובר בחיים ובחלומות של אנשים. דמיין שיש תור אינסופי לבית החולים הכלכלי ואנשים יראו רופא בעוד שנים, אם בכלל. איפה מכונות ההנשמה הכלכלית? כל יום שעובר בניהול הכושל של מי שעומד בראש המערכת, מגדיל את הנזק, מקטין את הסיכוי של העומדים בתור להנשמה. ועוד דבר, אני חושב שקיים מכנה משותף מובהק לכלל אזרחי המדינה, והוא הזכות למימוש עצמי. אני יודע, זה נשמע גבוה, אבל אם כל אחד מאיתנו היה מתיישב לכתוב את עשר התכונות והערכים שאותם הוא דורש ממנהיגיו, אני חושב שהייתה הלימה ברורה".

מאז ההפגנה ההיא המשכת להפגין?
"כן. לפחות פעם בשבוע. בבלפור, ובמקומות נוספים. עומד בשקט מאחורה, הולך הביתה ב־23:00. כך זה צריך להתנהל, לדעתי. אם היו מנהלים את זה מסודר ומסיימים את זה בשקט, יותר אנשים היו מתגייסים. צריך למחות, אבל גם לזכור שאתה אורח במרחב וצריך להקל על הסביבה. מחמש בערב עד 23:00 בלילה זה סבבה. בשביל מה עימותים עם המשטרה, ריקודים ומהפכות? אני יודע שרבים חולקים עליי. לפעמים, הפגנות של כוח אינטנסיבי בבת אחת יכולות להפיח ייאוש בצד השני ולחולל אימפקט. אבל זה לא פתרון אמיתי. יש כאן נתח גדול מאוד של אזרחים שלא טוב להם וצריך לשבת ולחשוב על פתרונות מתוך מכנה משותף רחב ככל האפשר. בהפגנות כפי שהן מתקיימות היום, שמים גם את המוחים וגם את המשטרה בתוך שדה בלתי אפשרי. זה יוצר המון מתח ומחליש, לדעתי, את המחאה. אני יודע שיש כאלה שחושבים שמאבק במשטרה יעצים את המחאה. אני חושב הפוך. זה משאיר אנשים בבית".

גם המסר לא ממוקד. כשאתה שואל את המפגינים על מה הם מפגינים, אתה מקבל אינסוף תשובות שונות, מ"צדק לאיאד" ועד הצוללות. מה לקח אותך להפגנה? המצב הכלכלי או השחיתות השלטונית?
"אני מפגין בגלל הפגיעה הערכית, לא הכלכלית. כשאתה קורא את מגילת העצמאות, אתה מבין כמה אנחנו רחוקים מהחזון שכתוב בה. הדרייב שלי הוא מה שקורה לערכים שלנו כמדינה וכאזרחים. אני בא עם רעב נפשי, לא פיזי".

סבו של ניר אדן הוא האלוף אברהם אדן ("ברן"), אחד מגיבורי המלחמה המהוללים ביותר שקמו לפלמ"ח ולצה"ל. ברן הוא הפלמ"חניק הצנום המטפס על התורן ההוא באום רשרש בסיומה של מלחמת העצמאות ומניף את דגל הדיו. בצה"ל הפך למפקד נערץ, עשה הסבה לשריון והיה מפקד אוגדה 162 במלחמת יום הכיפורים. ברן צלח את התעלה, כיתר את הארמיה השלישית ועל הדרך הפך גם לאויבו בנפש של האוגדונר היריב, אלוף אריאל שרון.

אביו של אדן, עומר אדן, היה טייס קרב, מפקד טייסת קרב בבסיס חיל האוויר בנבטים והשתחרר בדרגת אלוף משנה. כשברן נפטר ב־2012, אמר עומר את הדברים האלה על קברו: "לקראת סוף מלחמת יום הכיפורים, רביעיית מטוסי סופר־מיסטר מגיעה לגיחת סיוע ממערב לתעלה כ־100 קילומטר מקהיר. אני מספר 4 במבנה ולבי מחסיר פעימה כשנמסר לנו אות הקריאה שיכווין אותנו למטרותינו. את אות הקריאה הזה הכרתי בעל פה. הוא של חפ"ק אוגדה 162. טסים בחופשיות באזור שרק לפני מספר ימים ים של טילים היה עולה לקראתנו מהקרקע. אתם פתחתם לנו את השמיים בפריצתכם מערבה ודרומה. הנה אנו חגים ממש מעליך, אבא, ורצון עז עולה בי להחליף איתך מספר מילים. רק מספר מילים. לעודד ולהתעודד. הרבה עבר עליי, וכל כך הרבה עבר עליך... עוד סיבוב ועוד יעף ואינני מעז. הרי שיקרתי לאמא ולך כי איני משתתף בלחימה, והרי רק לפני שבוע נמסרה לי תעודה שבה שונה שמי. אמרו לי שאם אפול בשבי, לא טוב שיידעו שאני בנו של ברן. אז איך אוכל כעת לדבר איתך בחופשיות בקשר? יעף אחרון ואני אומר לעצמי שזו הזדמנות האחרונה ואולי לא תהיה אחרת, ומה אם יקרה דבר מה לך... או לי".

היו ימים שבהם כרטיס הכניסה לאצולה הישראלית היה שירות, נתינה וצניעות. מהבחינה הזו, ניר אדן משתייך למשפחת אצולה של הדור ההוא. אברהם אדן לא היה רק גנרל מעוטר, הוא היה בעיקר איש צנוע. גם במהלך קרבות הגנרלים שהתפתחו במלחמה ההיא ואחריה, הוא שמר על פרופיל נמוך, לא התלהם, כמעט ולא דיבר. קצין וג'נטלמן. בגלל התכונות הללו מעולם לא שקל ללכת לפוליטיקה. ברן השקיע את שנותיו האחרונות במפעלי הנצחה, היה ממקימי מוזיאון הפלמ"ח וחינך את משפחתו בהתאם. "אבא", אמר לו בנו על קברו, "כבר בילדותי, לימדת אותי שהכלל הראשון בירי ברובה הוא: 'קודם כל היה בן אדם'. מכל השמות, מכל הכינויים ומכל הסופרלטיבים, בכל המקומות, בכל הזמנים ובכל המצבים, אתה פשוט היית בן אדם".

היריבות בין ברן לאריאל שרון הפכה למיתולוגיה בהיסטוריה של מלחמות הגנרלים בישראל. זה לא שהם היו מאוהבים לפני המלחמה, אבל על גדות התעלה באוקטובר 73' הם הפכו ליריבים מרים בנפש. שרון הפך את זה לפוליטיקה. ברן בעיקר שתק. מי צלח את התעלה, מי הפר פקודה, מי ביצע התקפת נגד כושלת. על כל השאלות הללו יש לכל אחד מהם תשובות שונות בתכלית. בהשוואה לברן ואריק, רבין ופרס היו נאהבים ונעימים. הם גם מעולם לא התפייסו או עבדו יחד, כמו פרס ורבין, אחרי ששקע אבק הקרבות. כל אחד ליקק את פצעיו, כתב את זיכרונותיו והמשיך לתעב את יריבו.

עד שהגיע הנכד, ניר אדן. "הערצתי את סבא לא כי הוא היה גנרל גדול", משחזר אדן, "לא בגלל ההילה מהפלמ"ח, אלא בגלל מי שהוא היה איתי. הייתי יכול לשבת איתו שעות על גבי שעות ולשמוע שוב ושוב את סיפורי הפלמ"ח ואיך הוא נלחם בערבים ואיך קפצו עליו עם הסכין ואיך חצה נחלים עם חבלים. הוא היה צנום ואתלטי מאוד, תמיד הטילו עליו את המשימות הקשות. הייתי מחובר מאוד לסבא וסבתא שלי, כמעט כל חופש גדול הייתי מבלה אצלם בתור ילד. סבא היה קם כל בוקר, בכל מזג אוויר, ומתייצב בשבע בבוקר בחוף מנדרין, פוגש את חיים, חבר מהפלמ"ח, והיו יוצאים לים יחד על חסקה. בחופשים, אני הייתי שם איתו, חותרים יחד. הוא כמעט לא דיבר, היה צנוע מאוד, ממש עניו ונחבא אל הכלים. לא הלך לפוליטיקה, אבל הקדיש את חייו להנצחה, לבניית מוזיאון הפלמ"ח, לדברים כאלה".

סבא שלך זכה לבנות את אחד המיתוסים הגדולים ביותר של מלחמת העצמאות, כשטיפס על התורן ההוא והניף את דגל הדיו.
"שמע סיפור. הוא פשוט היה הכי רזה ואתלטי, אז כרגיל, הפילו את זה עליו. אבל אני ראיתי תמונה נוספת של האירוע, בזווית רחבה יותר. רואים שם את מבנה המשטרה באום רשרש ועל הקיר עומד נשען לו סולם. שאלתי פעם את סבא תגיד, אם יש סולם, למה לטפס? לא ראיתם את הסולם?".

מה הוא ענה?
"את האמת. אם היינו משתמשים בסולם, אף אחד לא היה זוכר את התמונה. במילים אחרות, האירוע לא היה מבוים, אבל התמונה כן. היא לא הייתה ספונטנית. זה לא היה שמישהו עבר רגע, ראה חבר'ה מטפסים על תורן וצילם".

ועדיין, זה רגע מכונן.
"לגמרי. אני חושב שהרבה פעמים לא מדברים מספיק על מי שעמדו סביב התורן, על אלה שנפלו בדרך. חלקם שווה לחלק של סבא שלי. אני חושב על האמוציות שהיו לחבר'ה הצעירים האלה. הם עברו את כל המלחמה הקשה הזאת, הם ניצחו כנגד כל הסיכויים, עכשיו הם התחרו עם עוד שתי חטיבות שרצו דרומה להגיע ראשונים לאילת, שזה היה הפרס הגדול. להביא את המתנה הזו למדינה הצעירה שזה עתה קמה. הם היו מרוגשים מאוד, אבל אני לא בטוח שהם היו מודעים לעוצמה של התמונה".

אף שהוא בן של טייס בכיר, אדן לא שקל להתגייס לחיל האוויר. "הייתה לי ילדות אחרת", הוא אומר. "לא היה לי מקום קבוע, לא הכיתי שורשים, לא היה מקום שקראתי לו בית. כל שנתיים־שלוש הייתי יודע לזהות את הפרצוף של אבא שלי כשהיה בא הביתה ומודיע לנו שזזים לבסיס אחר. נולדתי בבסיס חיל האוויר בחצור, עד גיל 16 עברנו כמעט את כל הבסיסים בארץ. בגיל 16 ההורים שלי עברו לשכונה הצבאית ביבנה, שם הם עד היום. בית ליד אמיר השכל, עידו נחושתן, כל החבר'ה. אבל גם ליבנה אני לא קורא בית, כי בגיל 16 הייתי כבר מגובש. אז הייתה לי ילדות מיוחדת, אבל נראה לי קשה מדי לגדל ילדים בין בסיסים".

אז הלכת לחיל הים במקום לחיל האוויר?
"האמת שחלמתי להגיע לשלדג. היה ברור לי שאשרת שירות ביחידה מובחרת. הגעתי ליום סיירות ומשום מה התקבלתי לשייטת. מה לי ולשייטת? אני לא איש ים. למרות זאת, עברתי בשייטת את רוב המסלול".

מוזר, זה אחד המסלולים הכי קשים שיש בצבא, ואתה עושה אותו באי־רצון?
"כן. ההון האנושי שם העצים אותי, זה מאוד עזר לי מול הקושי, אבל לא שכחתי לרגע את היעד הסופי. אני זוכר שניסיתי להפעיל את אבא שלי, שיעזור לי לעבור לשלדג, אבל הוא סירב. אבא שלי הוא פשוט סרגל. לא הסכים לגעת. אז עברתי את המסלול בשייטת, אבל הבאג של שלדג לא עבר לי. אחרי שנה וחצי התפרק איזה צוות בשלדג ונפתחה הזדמנות אז עברתי. התנאי שלהם היה שאתחיל מההתחלה, את כל המסלול, כולל טירונות. וכך היה. התחלתי מהתחלה".

זה מטורף. כל השירות היית במסלולים ובהכשרות המפרכים ביותר שיש בצבא?
"כן, זה נכון. לא הספקתי להגיע למעמד של פז"מניק שנהנה מהוותק שלו".

איך הגעת ליחידה לאבטחת אישים של השב"כ?
"השתחררתי, יצאתי לטיול הגדול בדרום אמריקה עם עירית, מי שתהפוך אחר כך להיות אשתי, ואחרי כמה שבועות אמא שלי מתקשרת ואומרת לי שהגיע מכתב זימון מהשב"כ".

מה עשית?
"מה שעושה ילד טיפש. הפסקתי את הטיול וחזרתי מיד. השב"כ קורא, מתייצבים".

ואז עברת מסלול מפרך לא פחות ביחידה 730, לאבטחת אישים?
"כן. הייתי ילד, ויתרתי על טיול השחרור, עברתי מיונים ואחר כך קורס קשה של חצי שנה. ביליתי ביחידה הנפלאה הזו ארבע וחצי שנים מדהימות. אתה בעצם ילד, ואתה בלב הסערה. פתאום תקשורת ומשרד ראש הממשלה והבית הלבן והחדר הסגלגל והבור בקריה ואתה עומד שם עם האוזנייה ושומע הכל ורואה הכל. נהניתי מזה שנתיים בערך, ואז התחלתי להשתעמם. הבנתי שאני בסך הכל הולך אחרי אנשים ושומר עליהם. זה הכל".

אתה מגיע בערך שלוש שנים אחרי רצח רבין. יש עדיין טראומה?
"ברור. היחידה עדיין בזעזוע קשה. שלמה הרנוי בונה אותה מחדש. הרצח עוד באוויר, במסדרונות אתה רואה את יורם רובין ובעלי התפקידים השונים והפצע פתוח לגמרי. אבל היחידה נבנית מחדש, מקבלת אמצעים, גדלה מאוד, משנה את תורת הלחימה. עולם אחר לגמרי ממה שהיה קודם".

את מי אתה מאבטח?
"נתניהו ראש הממשלה, אז מטבע הדברים בעיקר אותו, אבל גם אנשים כמו שמעון פרס, אהוד ברק, אריאל שרון, הנשיא קצב. דווקא אלה מהם שאינם ראשי ממשלה מכהנים, כשאתה מאבטח אותם לבד, נוצרת מערכת יחסים אחרת. מול ראש ממשלה עובדים עשרות מאבטחים במשמרות סביב השעון, זה סיפור אחר לגמרי, תפיסת אבטחה שונה. כשאתה לבד עם אישיות מאובטחת, אתה מכיר את המאובטח, אתה לוקח אותו בבוקר ומזדכה עליו בלילה, משכיב אותו לישון, מוודא שהכל סגור ונעול ונצור. זה אירוע יותר אינטימי, יותר אישי".

תגיד, תיאורטית, אם אתה צריך לבחור אחד מהם להיתקע איתו על אי בודד, במי היית בוחר?
"זה עניין של אישיות, של אופי, זה מורכב. תראה, שרון מאוד אהב לדבר עם המאבטחים שלו. הוא בחן אותנו כל הזמן. היית יוצא איתו לנסיעה, הוא היה מיד שואל מה יש כאן מצד ימין, מי בנה את הקיבוץ הזה, מי הקים את המושב הזה, מה הם מגדלים, מתי עלו על הקרקע, זה גרעין של ההגנה או האצ"ל? כל הזמן אתה במבחן. היו תקופות שממש הייתי מתכונן לציר הנסיעה הצפוי. ואי אפשר היה לחרטט אותו בכלום. הוא היה חד, ידען, מתבונן סביב, לא מחמיץ כלום. תדר ההקשבה שלו היה מדהים. אם היית עם גרביים לא תואמים, הוא קלט את זה".

כלומר היית בוחר אותו?
"עזוב, לא יודע. שמעון פרס, למשל, היה מאוד ערכי. הרגשת את זה בכל צעד. הצניעות, הפשטות, הענווה. אני גם זוכר שמאוד נהניתי לעבוד עם לאה רבין. היו לנו שיחות נפש נפלאות. בסוף, העבודה של מאבטח ב־730 היא מקצוענות נטו. זו יחידה מקצועית ומאוד רצינית שעברה שינוי תודעה אדיר אחרי הרצח, והרגשת את זה כל הזמן. יש שם את מיטב הנוער, ואתה מרגיש כל הזמן ממש חדוות יצירה, תחושת שליחות, זה לא סתם עבודה שאתה בא להעביר את הזמן. זו בעצם יחידה ביטחונית עם היררכיה ברורה, אבל מאוד פתוחה. גם מאבטח זוטר יכול להגיד הכל תמיד, כדי שאפשר יהיה לזהות ליקויים ולתקן".

אז אף על פי שהיחידה גדלה מאוד, האווירה נשארה אינטימית?
"כן, אפשר להגיד. למרות הגידול החד בכוח האדם, המצב הוא של עשרות צעירים שעובדים יחד, בצוותים ובחבורות, מסתובבים בעולם, עובדים סביב השעון קשה מאוד. יש שם הון אנושי מדהים, דנ"א של מצוינות, מיוחד במינו. בשום מקום לא נתקלתי באיכות כזו. וזה היה אחד הדברים שהיו קשים לי מאוד אחרי הפוסט שכתבתי, החשש שפגעתי במישהו מהם".

טוב, הגענו לדבר על הפיל שבחדר. אתה מתחיל לאבטח את אריאל שרון, ואתה יודע שהוא הנמסיס הכי גדול של סבא שלך, ולהפך.
"ברור. גדלתי על היריבות הזאת. סבא שלי כתב שני ספרים. 'דגל הדיו' ו'שתי גדות לסואץ', על מלחמת יום הכיפורים. בספר הזה הוא בא, בדרכו הצנועה, לעשות סדר בדברים. להעמיד עובדות על דיוקן. מי כיתר את הארמיה השלישית, מה באמת היה בצליחה, מה הוא עשה, מה אחרים עשו".

כלומר, לסתור לגמרי את המיתוס שנבנה סביב שרון כמי שהציל לבדו את מדינת ישראל.
"כן, וזה בהמעטה. השם של אריק שרון הוזכר הרבה אצלנו בארוחות שישי. תמיד בקונוטציה שלילית, אבל אף פעם לא מעליבה. היה שם, למרות הכל, הרבה כבוד ביניהם. כבוד של אחים לנשק. לא היו הכפשות פרועות. הם תיעבו וכיבדו זה את זה במקביל".

מתי אתה מבין שאתה בעצם עלול למצוא את עצמך מאבטח את השרון ההוא, היריב הגדול של סבא שלך?
"מיד. שרון לא היה ראש ממשלה. הוא היה שר חוץ ואחר כך ראש אופוזיציה, כלומר אישיות מאובטחת, אבל באינטימיות. ידעתי שזה יקרה ואפילו דיברתי על זה עם סבא שלי. אבל לא חשבתי שזו בעיה. לא ערבבתי משפחה עם עבודה, ולסבא שלי היה גם כבוד בסיסי לאריק".
אתה זוכר את הפעם הראשונה?

"בוודאי. התרגשתי מאוד כמה ימים לפני. מרגע ששובצתי להגיע לחוות שקמים. תרחשתי את כל התרחישים האפשריים, כמו שמאבטח עושה בכל רגע נתון. באותה מידה שאתה מכין את עצמך כל הזמן למה יכול לקרות עכשיו, מאיזה מקום יכול להגיע איום, כך גם אני התכוננתי למפגש הזה. היה לאריק נהג מיתולוגי בשם ז'ילבר. לא יודע איך, אבל הוא ידע את הסיפור. דיברתי איתו ואמרתי לו 'ז'ילבר, אל תגיד לו מילה'".

מי עוד ידע? זה פורסם, שאתה עומד לאבטח את היריב הגדול של סבא שלך?
"לא בשלב הזה. יומיים אחרי המשמרת הראשונה שלי הופיעה מסגרת קטנה ב'מעריב'. אתה יודע מי היה חתום עליה?".

אני מקווה שלא אני.
"לגמרי אתה. אין לי מושג מי נתן לך את זה".

וגם לעולם לא תדע, אם כי אני לא ממש זוכר. תגיד, דיווחת לממונים עליך מראש שצפוי קטע?
"אני זוכר שהתלבטתי אם לדווח למפקד היחידה שיש כאן סוג של רגישות. בסוף החלטתי שאין צורך. אנשים ידעו מי סבא שלי, אבל לא עשו אחד ועוד אחד. החלטתי להיות מקצוען ולהתנהג רגיל. באתי בבוקר, עשיתי פתיחת בוקר, הוא יצא, פתחתי לו את הדלת, אמרתי בוקר טוב, הוא נכנס והתיישב מאחורה, אני מקדימה. כרגיל".

כל זה קורה בחוות שקמים?
"כן. איך שאני מתיישב, ז'ילבר עוד לא הניע, ואריק אומר בוקר טוב, מה שמך?".

אתה קופא במקום?
"האמת שציפיתי לזה. אין דבר כזה שאתה נכנס לאריק לרכב והוא לא מראיין אותך, שלא לומר מתחקר אותך. בעיקר בפעם הראשונה. מי אתה, מה אתה, האם נולדת בעיר, ואז הוא מוריד לך שמונה נקודות, או בקיבוץ או מושב, והוא מוסיף לך עשר נקודות. לא עניין פוליטי, אלא עניין של חיבור לאדמה. הוא אהב עובדי אדמה. אם לא נולדת בקיבוץ או מושב, הוא יחפש מישהו בדור מעליך או קרובים שלך שעיבדו פעם את אדמתם. זה חשוב לו, הוא יחבר אותך לאדמה בכל מחיר".

אבל באותו בוקר, הבעיה היא שהוא עלול לחבר אותך לסבא שלך.
"נכון. אז עניתי לו שקוראים לי ניר. אז הוא שאל ניר מה? אמרתי את שם המשפחה שלי הכי חלש שאני יכול, והכי מעומעם שאפשר. ממש בלעתי את השם. אבל זה לא עזר. הוא שמע. ונהיה שקט במכונית".

מה אתה עושה?
"לא יודע. אני ילד. מבוכה גדולה. עוברות דקות ארוכות. זה נראה כמו נצח. אבל אז הוא מתחיל לדבר על סבא שלי".

משמיץ?
"להפך. אמר שהוא מכיר אותו מצוין, שהוא אחד הגיבורים הגדולים של עם ישראל, שהוא מאוד מעריך אותו. הוא פשוט נשא מניפסט בזכותו של סבא. אז אני מחליט לזרום ועונה לו, למרות שזה לא מקובל ביחידה. אתה לא אמור לפתח קשר אינטימי עם המאובטח. אבל תסכים איתי שזה אירוע היסטורי בקנה מידה אחר".

מסכים. מה אתה אומר לו?
"אני אומר לו שגם סבא שלי מעריך אותו מאוד ומדבר עליו הרבה, אנחנו מדברים עליך ואני קראתי את כל הספרים שלך ומכיר את כל הסיפורים עליך ועל הארמיה השלישית ועל הצליחה. ואני מרגיש שהוא נהנה והקרח נשבר, הרי רק תן לו לדבר על התקופה הזו והוא פורח. נמרח לו חיוך על הפנים, ואנחנו מדברים על גשר הגלילים וגשר הדוברות ועל הימים ההם, והכל זורם".

אתה גומר משמרת ורץ לספר לסבא?
"ברור. ואני רואה שגם הוא שמח. מאז, בכל פעם שהגעתי לאבטח את אריק, היה נמרח לשנינו חיוך על הפרצוף, כאילו אנחנו חולקים איזה סוד משותף. והשיחות נמשכו, ואני המשכתי לספר לסבא, ששתה את הכל בצמא. ומצאתי את עצמי באיזה דיסוננס, הרי מצד אחד אריק לא באמת היה דמות אהודה אצלנו במשפחה, ופתאום אני מספר עליו דברים נפלאים, כמה הוא ערכי והגון וטוב ואיזה כיף לדבר איתו, ואני אומר לסבא שלי שהוא מדבר עליו רק טובות ושום דבר שלילי אין שם, אפילו לא ברמז, ובסוף אני מבין שאריק וסבא שלי הם אנשים דומים מאוד, שבאו מאותה קרקע גידול, ולשניהם יש סוג של יושרה פנימית שלא תאפשר להם ללכלך על מי שנלחם איתם כתף אל כתף. הם יריבו עד זוב דם כלפי חוץ, אבל בפנים אצל שניהם יש גרעין אחר שעשוי מאותו חומר".

אתה בעצם מוצא את עצמך גשר גלילים בין סבא לאריק שרון, 30 שנה אחרי המאורעות ההם.
"לא יודע, הייתי המתווך. בדיעבד, זה היה אירוע מדהים. אבל השיא עוד היה לפניי. כי יום אחד אריק מקבל הזמנה לטקס חנוכת מוזיאון הפלמ"ח. סבא שלי עבד על זה, יחד עם אחרים, שנים ארוכות. הוא בעצם היה אחד המארחים. ורצה הגורל, זה באמת היה מקרה מטורף, שבאותו יום משבצים אותי לאבטח את אריק. אני נשבע לך שידי לא הייתה במעל. להפך, בחיים לא הייתי משבץ את עצמי לסצינה הזו. אבל זה קרה".

ומה היה?
"אני מבין שאני לקראת אירוע באמת היסטורי. הרי מאז המלחמה ההיא אני לא חושב שהם ישבו יחד או דיברו. ואני מבין שיש כאן איזה סיכוי לסוג של קלוז'ר, של סגירת מעגל. אני לא טיפוס רגשן, אבל אני מאוד מתרגש. אנחנו מגיעים לאירוע, ואני רואה את סבא שלי עומד בשורת המארחים ולוחץ ידיים למוזמנים, ואנחנו עוברים אחד אחד, ואריק לוחץ ידיים לכולם, ואני ממש סופר בלב שיש עוד ארבעה אנשים ביניהם, עוד שלושה, עוד שניים, והלב מפרפר, כי אני לא יודע אם תהיה לחיצת יד, אם הם יתעלמו זה מזה או לא, ואני מודה שהראש שלי לא ממוקד באותו רגע רק באבטחת שרון, ואני דרוך מאוד ומרוגש מאוד, ולא יודע מה יהיה, האם אריק ידלג על סבא, או להפך? אם אחד מהם לא יושיט יד, אני אהיה נבוך בצורה פסיכית. ולא הספקתי לעשות עם סבא שיחת הכנה.

"ואנחנו מגיעים אליו, ושרון נעמד מול סבא שלי זקוף, ואני לא אשכח את זה בחיים, והוא לוחץ לו יד, והמשפט הראשון שהוא אומר לסבא זה 'נראה אם אתה מזהה את הבחור הצעיר הזה כאן מאחוריי', ועל סבא שלי נמרח חיוך גדול, והם עמדו שם בתוך כל האירוע ודיברו זה עם זה כאילו מעולם לא נותק הקשר, ולי זה נראה כמו נצח. עד היום אני לא יודע כמה זמן בדיוק זה נמשך. כאילו הם עכשיו על הגדה המערבית של התעלה, בצד המצרי, יושבים על קפה שחור ומפטפטים. פתאום כאילו נטל היריבות ההיסטורית ניטל מהכתפיים של שניהם בבת אחת. אין לתאר ממש".

ומה קורה אחר כך, בנסיעה חזרה?
"ברור שדיברנו על זה. ואמרתי לאריק כמה אני שמח שהם לחצו יד ודיברו, והוא אמר שגם הוא. הייתי בעננים ורציתי שהיום ייגמר כבר ואדבר עם סבא, וכך היה. וזו באמת הייתה סגירת מעגל ודיברנו על זה עוד הרבה פעמים. גם עם אריק, וגם עם סבא".

שמע, זה חתיכת סיפור. זה כל ההיסטוריה של התקומה שלנו, המלחמות, היצרים, היריבויות, המאבקים, דרך שני אנשים כל כך דומים ושונים.
"לגמרי. ומה הכי מעניין? כשסיפרתי לא מזמן לאבא שלי שאני יושב להתראיין אצלך ושנדבר גם על זה, הוא פחות התלהב. כי אבא שלי היה הדור השני, הוא צרוב לגמרי בסיפור היריבות הזו, הוא חטף את הכל בזמן אמיתי בהיותו הבן של, הוא ראה את התסכול של סבא ולא יעזור, הוא תמיד יראה בשרון מי שהיה אחראי לזה, ומי שרמס את סבא באגרסיביות. וסבא כמעט לא ענה לו, אז אבא שלי, בתור בחור צעיר, היה מתוסכל מזה שסבא לא משיב מלחמה שערה, כי הוא היה איש שבנוי אחרת. אני זוכר אין ספור ראיונות שבהם שואלים את סבא שלי על המלחמה ועל המחלוקות הצורבות ההן והוא עונה במתינות ובפרופיל נמוך ולא מתלהם ולא מלבה את האש, ויכול להיות שלאבא שלי היה קשה מאוד עם זה. אז הוא חגג קצת פחות את הפיוס עם אריק, אבל נדמה לי שסבא היה מרוצה. היה לי סבא מיוחד במינו, למרות מה שעשה והחיים שעבר ועשרות השנים בצבא הוא היה פשוט סבא מושלם שבילה עם הנכדים והקשיב להם וסיפר להם וחינך אותם, ומבחינתי העובדה שסייעתי להשכיב את הסיפור המר הזה לישון משמחת מאוד".

סיפרת על זה לחברים ביחידה?
"לא. החלטתי לשמור את זה לעצמי, לא לערבב משפחה ומקצוע".

מתי ולמה עזבת את היחידה?
"זה היה במקרה. נתקעתי בניו יורק אחרי משימה, היו לי כמה ימים פנויים, ישנתי אצל איזה דוד עשיר בשם אנדרו, ופתאום שמעתי על אירוע שנקרא 'ברנינג מן' שמתקיים כל שנה בנבדה. זה די הדליק אותי. דוד שלי אמר לי סע, תיהנה. נסעתי, וזה שינה לי את החיים".

ידעת לאן אתה מגיע? שמעת על האירוע הזה קודם?
"לא. באתי איך שאני. אנשים מתכוננים ל'ברנינג מן' חודשים. זה סוג של ניסוי בבני אדם המבוסס על עשרה עקרונות יסוד. אין משמעות לכסף, אין היררכיה חברתית, יש מקום לביטוי עצמי רדיקלי, אתה צריך לדאוג בעצמך לכל מחסורך. אתה לא יכול לקנות כלום. אתה רוצה לאכול? תשיג לעצמך אוכל. אתה רוצה להתקלח? תארגן לעצמך מקלחת. כל התוכן, האומנות, המיצגים והאירועים שם מיוצרים במקום על ידי המשתתפים. זה מאלץ את האנשים להתאגד, להתקבץ, לחלוק משאבים. האירוע הזה קיים כבר 30 שנה, ואני מבין תוך דקות שזה בדיוק האנטיתזה של הדרך שבה גדלתי. אני הרי הלכתי כל החיים בתלם, הסתדרתי לי בקווים ששרטטו עבורי, הייתי חייל ממושמע. פתאום אני מגיע למקום שבו אני יכול להיות מי שאני באמת. פתאום אני פוגש אנשים שחוגגים את עצמם, את האותנטיות שלהם, שלא תלויים בשום דבר. האירוע עורר בי השראה ברמות משוגעות, בלי שאני מצליח להסביר את זה לעצמי. אני חוזר ארצה מבולבל, בקושי מצליח להירדם, מבין שאני כנראה על המסלול הלא נכון בחיים. מאותו רגע, כל מה שאני עושה זה מחכה לשנה הבאה, ל'ברנינג מן' הבא. זר לא יבין זאת".

ובשנה הבאה אתה מגיע?
"ברור. אבל הפעם מגיע מוכן, בא עם חברים. המטרה שלי היא לבדוק אם התחושה האותנטית עוד קיימת. אם הקסם שם. וכשאני מבין שכן, אני חוזר ארצה ועוזב את היחידה".

מה בעצם עובר עליך?
"החיים שלי מתהפכים. המרחב ב'ברנינג מן' מרתק. זו עיר זמנית. המשתתפים עושים שם הכל, כולל תחזוקת התשתיות, מערכת חינוך ובריאות ופנאי ובילוי ותרבות. זו התרופה לעולם שבו אנו חיים היום. השיטה הקיימת מנוונת אותנו, מונעת מאיתנו לקחת אחריות. אנחנו צורכים דרך המכשיר הנייד, חווים חוויות דרך הטכנולוגיה, כולל קשרים חברתיים. רוצים משהו, משלמים וקונים אותו. אתה רואה בני אדם שמשתמשים פחות ופחות ביכולות שלהם. שיבוטים זה של זה. חזרתי ארצה והבנתי שאני רוצה לייסד כאן אצלנו דבר כזה".

הצלחת?
"לקח לי כמעט תשע שנים, יחד עם עוד קבוצה של אנשים נהדרים, להקים כאן את 'מידברן', שזו הגרסה הישראלית של 'ברנינג מן'. תבין, יש 80 אירועים כאלה בשנה שהם סניפים של 'ברנינג מן' ברחבי העולם. ואז 'מידברן' הפך תוך שנתיים מיום היווסדו לאירוע השני בגודלו בעולם. לנו יש את הזיכיון לישראל. זו עמותה ללא כוונת רווח, זה חייב להיות לא מסחרי. אין גזירת קופונים. כשסיימתי את התפקיד כמנכ"ל, היו לנו כבר יותר מ־46 אלף איש. אנחנו חיים ופועלים על פי העקרונות של 'ברנינג מן'. באירוע אין כסף. הכל מבוסס על כלכלת מתנות, איגום משאבים. אין שליפה של כרטיס אשראי ופתרון. לא קיים דבר כזה. אתה לא יכול לסחור באינטרסים. לכלכלה הזו קוראים גיפטינג. נתינה".

לי זה נראה כמו אוטופיה, בתוך העולם הקפיטליסטי שסביבנו.
"אני לא מאמין באוטופיה. זה מרחב מרפא, סוג של מודל השראה. האם 'ברנינג מן' יכול להיות הדיפולט של היומיום שלנו? ברור שלא. אבל הוא מודל להשראה. זה הכל. אפשר ללמוד ממנו דברים ולהעתיק את מה שאפשר. כמעט עשור הייתי מנכ"ל העמותה, ובתקופה הזו הייתי בהיי של החיים, בשיא של המימוש העצמי שלי. נהניתי כפי שלא נהניתי מעולם. קהילה מתפתחת שעושה דברים מדהימים כל השנה, לא רק באירוע עצמו. סביב השעון, בכל מקום בארץ".

מצד שני, ברור שהחברים בקהילה הזו באים מצד פוליטי מסוים, לא? אם תעשה בחירות ב"מידברן", זהבה גלאון תהיה ראש הממשלה, לא?
"ממש לא. היינו צריכים להתאמץ יותר כדי להביא ל'מידברן' גם קהילות שלא נוכחות בו מספיק כמו יוצאי אתיופיה או ערבים ישראלים. הקהילה שלנו היא מקום מאחה פצעים ומשווה תנאים. אבל מעבר לזה, אין צבע פוליטי. יש אצלנו מכל המינים והצבעים הפוליטיים".

אתם בעצם קומונה סוציאליסטית?
"לא בדיוק. אצלנו אין לך שום יתרון בגלל שיש לך יותר כסף. יש אצלנו אנשים מאוד עשירים שבאים לבטא את עצמם, לא בזכות הכסף. רוני דואק בנה אצלנו גמל מעופף שהועלה באש ביום האחרון. אגב, למי שלא יודע, חלק ממיצגי האומנות הגדולים שנבנים באירוע, נשרפים ביום האחרון. זו אמירה אנטי־קפיטליסטית, כלומר לא בנינו את זה כדי להרוויח".

כן, אבל ככל שזכור לי, רוני דואק עשה את הכסף שלו בקפיטליזם.
"נכון, אבל זה לא משנה בעיניי. השאלה היא מה אתה עושה אחר כך, עם הכסף שעשית בקפיטליזם. עושה טוב או לא טוב? דואג רק לעצמך או גם לקהילה? רוני הוא אחד הפילנתרופים החברתיים הגדולים בישראל. אתה יודע שרוני הקים בקורונה גוף שנקרא 'ושמרת', שדואג לבתי האבות? הוא הקים עם עוד כמה חברים מערך שעובד מבית יהושע והציל מאות אם לא אלפי קשישים בישראל. ואם הלכת ליד הגמל המעופף הגדול שהוא בנה ב'מידברן', לא ידעת שהוא בנה אותו. לא כתוב רוני דואק. אין קרדיטים. כולם שווים, כולם נהנים מהכל. זו קהילה שיש לה חופש מוחלט לעצב לעצמה את הכללים, כולם מעורבים בקבלת ההחלטות, הערכים והיסודות. העקרונות הם שקיפות, שיתוף, לקיחת אחריות, הסתמכות עצמית רדיקלית. אתה רוצה משהו? תעשה אותו בעצמך, אחרת לא יהיה".

למה עזבת ומה אתה עושה עכשיו?
"אהבתי את התפקיד מאוד, אבל הייתי צריך לקבל החלטה של מבוגר אחראי ולחשוב גם על עצמי, על המשפחה, על הפרנסה. התפקיד הזה שאב אותי וכילה את כל הפנאי והאמצעים שלי. לא הרגשתי מאוזן. הגשמתי את החלום שגיליתי בנבדה וחיפשתי אתגר חדש. הקמתי רשת חברתית קהילתית גלובלית עם חברים מכל העולם. יש לי חברים מדובאי, מלבנון, מאיראן, מכל מקום. היינו נפגשים בנבדה ב'ברנינג מן', ואחר כך כאן, ב'מידברן'. הגיעו לכאן אנשים שבחיים לא היו מגיעים אלמלא 'מידברן'".

ממדינות ערב?
"כן. ב'מידברן' 2018 לקח אותי הצדה מישהו עם מבטא ערבי כבד וסיפר לי שהגיע מביירות. שאלתי אותו איך, אמר לי שרכש דרכון דומיניקני מזויף כי שמע על האירוע והיה חייב לבוא. זו קהילה גלובלית. בכל מקום בעולם, אם אתה מזדהה כ'ברנר', אתה מתחבר אוטומטית למקומיים. אז החלטתי שאני לוקח את זה ומרחיב את זה".

כלומר?
"הקמתי עם שני שותפים, אחד מהם ירדני, חברה שנקראת 'מה אם?', או what if?, והיא אמורה לעודד אנשים להגשים את החלומות שלהם, כמו שאני עשיתי עם 'מידברן'. רובנו היום חולמים חלומות של אחרים, שאנחנו לוקחים מהאינסטגרם או מהפייסבוק. רובנו וואנביז, אבל חסרי אותנטיות. בהפגנה הראשונה בבלפור נשאתי שלט שהיה כתוב עליו what if. אנחנו צריכים ללמוד לשבת זה עם זה, לגשר על הפערים, להחליט ביחד מה אנחנו רוצים. קח אותי, עם הניסיון שלי בקהילות מהסוג הזה, תושיב אותי עם איש ימין, חרדי, ערבי ושמאלני, תן לי זמן, ואני אמצא את המכנה המשותף של הקבוצה".

ניר, אתה חי בישראל. יש כאן אלמנטים דתיים, לאומניים, יש כאן מיעוט ערבי גדול, יש כאן מצב מלחמה מתמשך, ואתה בתוך האוטופיה רוצה להפוך אותה למהדורה מזרח תיכונית של "ברנינג מן"?
"אני יודע, קל ליפול למקום הציני. זה כיף. אבל זה הורס את הדמוקרטיה. אם לא הייתי נאיבי, הייתי ממשיך בקריירה ביטחונית, לא מגיע ל'ברנינג מן', לא מקים את 'מידברן' ולא הייתי מטיל ספק בעקרונות שחייתי לפיהם. הנאיביות היא היכולת לחלום. לנסות לשנות את המציאות. מה זה חזון? הרי רוב החזונות לא מתגשמים. אבל החתירה למימוש החזון, זה הסיפור. לחתור אל המגדלור הרחוק הזה. אני מעדיף להיות נאיבי ומאושר מאשר רציונלי וציני שנובל לתוך עצמי. עלינו להפוך ממדינה בהקמה למדינה בקיימות. התחזקנו, יש לנו היום היכולת לשלב את הסקטור האזרחי בכל מנגנוני קבלת ההחלטות שיסודותיהם נבנו על ערכים צבאיים. אנחנו כבר לא שם".

בתכלס, מה החברה החדשה הזו מתכננת לעשות?
"אירועים ומפגשים בינלאומיים, בכל פעם במדינה אחרת, שיאחדו אנשים מכל המקומות בעולם וכולם יגידו 'מה אם'. לעודד אנשים לצאת מאזורי הנוחות שלהם על ידי מפגשים עם אנשים שונים לחלוטין מהם. חיבור תרבויות שלא נפגשות ביומיום, פתיחת תדרים חדשים. כשישבתי עם אנשים מאיראן או סקנדינביה או אוסטרליה נפתחו לי תדרים אחרי שבכלל לא ידעתי על קיומם. זה יתקיים בכל פעם במקום אחר. המפגש הראשון היה אמור כבר להתקיים במדינה שכנה לנו, היו כבר 800 אנשים שהבטיחו השתתפות, אבל הקורונה דחתה אותו. הזזנו את תחילת הפעילות לשנה הבאה, הכוונה לקיים את האירוע הראשון באוקטובר 2021, באחת המדינות השכנות לנו".

ואז העולם יהיה מקום טוב יותר?
"בוא לפחות נחלום שזה אפשרי".