למרבה האירוניה, דווקא בחירתו של אברהים ראיסי הקיצוני לנשיא איראן תקרב את חתימת הסכם הגרעין החדש־ישן.
זו לפחות הערכתם של גורמים "מוסמכים" בצד האמריקאי שסבורים שששת השבועות עד להשבעתו של הנשיא החדש, תקופה שבה הנשיא הנוכחי חסן רוחאני "המתון" ממשיך בכהונתו, הם חלון הזדמנויות להגיע להסכמות.
אולם הערכות אלה מתעלמות, אולי במתכוון, מכך שגם "מתינותו", כביכול, של רוחאני היא בעירבון מוגבל, וכי מי שקבע ויקבע את עמדת טהרן הוא המנהיג העליון עלי חמינאי.
אדרבה, גם לפי ההערכות הנ"ל, חמינאי לא רק שביים וארגן את בחירתו של אברהים ראיסי, אלא גם מתכוון עכשיו להבהיר לאמריקאים, בסיוע השותפות האחרות להסכם הגרעין המקורי — אירופה, רוסיה וסין — שכדאי להם לנצל את תקופת הביניים כדי לחזור להסכם ללא דרישות נוספות, שכן מה שאפשרי עכשיו לא יתאפשר אחר כך.
נראה שפרשנות זאת מסתמכת על הערכתם הלא בלתי מבוססת של האיראנים שממשל ביידן להוט לחזור להסכם כמעט ללא תנאי, כולל ויתור כמעט מלא על הסנקציות נגד איראן ובפרט אלה שהוטלו על ידי הנשיא טראמפ. גם אם לא ישיגו את כל מבוקשם, ראיסי ותומכיו יוכלו תמיד לטעון שמי שוויתרו היו לא הם, אלא קודמו בתפקיד.
הרמטכ"ל אביב כוכבי שהה בימים האחרונים בוושינגטון כדי לעמוד על הכוונות של ממשל ביידן וכדי להציג בפניו את עמדות ישראל בנדון, ונראה שלקראת הביקור, הממשל פתח במסע דיס־אינפורמציה כדי לערפל את כוונותיו לגבי המשא ומתן עם איראן ולהקשות על ממשלת ישראל החדשה לגבש מדיניות ברורה בנדון.
המגמה: שוושינגטון תעמיד את ישראל בפני עובדות קיימות בלא שזו תוכל לערער עליהן ולצפות שהסתייגויותיה יילקחו בחשבון או שתוכל לגבש אסטרטגיה ברורה משלה, כפי שהייתה לה, לפחות להלכה, בתקופת נתניהו.
ראש הממשלה החדש בנט אומנם ניצל את סיום קורס הטיס בשבוע שעבר כדי להצהיר ש"את האחריות לגורלנו נשמור בידינו", אך לא ברור מה עומד מאחורי דברים אלה (מעניין, אגב, שהתקשורת שנהגה לתקוף את ראש הממשלה לשעבר בשצף־קצף כשאמר דברים דומים אחרי אירוע ביטחוני כזה או אחר באיראן שיוחס לישראל, הפעם מילאה את פיה מים).
בינתיים, בכל אופן, ניסיונות הערפול של וושינגטון נשאו פרי, וכפי שנכתב בעיתון "הארץ", "בישראל מתקשים להעריך אם איראן והמעצמות קרובות לחתימה על הסכם הגרעין, או שמא בחירתו של אברהים ראיסי לנשיא איראן מעידה על הקצנה שתוביל לפיצוץ המגעים או להתקדמות בתוכניות של טהרן ליצור נשק גרעיני בהקדם".
לראיה, גופי המודיעין של ישראל, כפי שנמסר בתקשורת, אכן גיבשו שלוש הערכות שונות וסותרות: האחת, שאיראן מעוניינת לחתום על ההסכם אך רוצה להמתין לכניסתו של ראיסי לתפקיד כדי לזכות בקרדיט על המהלך ולקבל לגיטימציה בינלאומית למרות עברו ותדמיתו הקיצוניים; השנייה, שבניגוד לרמזים האופטימיים, הן מהנושאים והנותנים האיראנים הנוכחיים והן מגורמים במערב, המגעים קרובים לפיצוץ; וההערכה השלישית, שטהרן עלולה במתכוון להאט את קצב המגעים עם המעצמות, ובינתיים להתקדם בקצב מואץ לקראת הפצצה.
בנוסף, בישראל אין מתעלמים מההערכה שטהרן מעוניינת לנצל דווקא את התקופה עד להשבעתו של ראיסי כדי לקדם את מטרותיה. ממילא מסתבר שהנושאים האחרים שמטרידים את ישראל ואת שותפותיה הערביות, כגון הטילים ארוכי הטווח, הטרור והחתירה ההגמונית של איראן, לא יעצרו את ההתקדמות להסכם גם לדעת וושינגטון.
כששני הצדדים, גם איראן וגם ארצות הברית, מפעילים אסטרטגיה של הסחת דעת, אין להתפלא שתמונת המצב הולכת ומיטשטשת, ושהיה על המודיעין הישראלי, ככל מודיעין מקצועי, להגיש לקברניטים אלטרנטיבות שונות, וכך עשה.
קשה, בעיקר במציאות הפוליטית הבלתי יציבה הנוכחית, לדעת מה יעשו הקברניטים עם ההערכות האלה ומה יחליטו לגבי האופציות הנובעות מהן.
גם במצב של "אפס הפתעות" מצד ארצות הברית, שיקולי ישראל צריכים לכלול פעולת מנע צבאית, המשך ואף העמקת פעולות המב"ם (מערכה בין מלחמות), אך גם איום בלתי עמום על עצם שרידותה של המהפכה האסלאמית — תוך תשומת לב למסקנות המדיניות והביטחוניות המתבקשות מכל אחד מכיווני הדרך האלה, לרבות החשש הלא בלתי סביר שניאלץ להשלים עם האפשרות שההסכם החדש־ישן יהפוך לעובדה קיימת.