אחרי האוליפיאדה המוצלחת, חילי טרופר מדבר על המציאות המורכבת של משרדו

זו הייתה הפעם הראשונה של חילי טרופר באולימפיאדה וגם בטוקיו. רצה הגורל ושתי החוויות המסעירות נפלו לחיקו כשהקורונה הכתה מחדש. האולמות היו ריקים, הרחובות שקטים, נעדרה אווירת הקרנבל האופיינית, והמארחים הקשוחים אסרו על טיולים בעיר ואפילו על עזיבת החדר ללא מלווה מקומי. וכך קרה ששר התרבות והספורט ששחרר את ישראל מההגבלות ביחד עם חבריו לממשלה, קיבל אותן ביפן על אקסטרים.
אבל אז הגיעו המדליות.

“היינו 90 ספורטאים במשלחת הישראלית, ובכל פעם שנכנסנו לאולם וצפינו בהם האווירה השתנתה והאנרגיות עפו לשמיים", מחייך טרופר. “בליל הזכייה של אבישג סמברג במדליית ארד הייתי בכלל בדרך לבריכה, לראות את השחיינים. הגעתי ממש עד פתח הבריכה כשפתאום התקשרו מהוועד האולימפי ואמרו לי, ‘מהר תשנה כיוון ותגיע לאולם הטאקוונדו, כי אבישג עולה לקרב על מדליה'. זו הייתה הפתעה גדולה, כי אף אחד לא צפה את ההתפתחות הזאת.

אם ככה הרגשת כבר ביום הראשון למשחקים, איך הגבת בזכיות הבאות?
“הרגעים המיוחדים שלי הם לא רק במדליות, אלא גם כשאני עם השחקנים בזמנים הפחות טובים שלהם. הייתי בקשר עם שגיא מוקי כל השבוע שלפני תחרות הג'ודו ודווקא ברגעים שלא הצליחו לו ולחבריו, כשהיה עליהם עליהום, הם כל הזמן אמרו לי, נרים את הראש כי מחר יום חדש. לתחרות ברמות האלה לא מספיק כישרון. צריך גם חוסן מנטלי, וזה מה שמצאתי בשחקנים. האופי של לינוי אשרם וניקול זליקמן, למשל, מאוד הרשים אותי".

איך קיבלת את הבשורה?
"המאבטח עדכן אותי בשבת שלינוי זכתה במדליית זהב. זו הייתה הפתעה כל כך משמחת ומרגשת, כי כולנו כיוונו לארד, כולל לינוי עצמה. בצאת השבת התקשרתי אליה. זה כבר היה שעות ארוכות אחרי הזכייה כשהשעה בטוקיו הייתה שלוש וחצי לפנות בוקר, אבל הנחתי שהיא ערה עם כל ההתרגשות והחגיגות. לפני כן שאלתי אותה בהודעה כתובה אם היא זמינה, אנחנו מתכתבים מעת לעת, והיא ענתה, 'כן, בטח, תתקשר'. דיברנו. שאלתי אותה, 'האמנת שתביאי זהב?', והיא אמרה בכנות 'ממש לא, לא חשבתי על המדליה תוך כדי התחרות אלא איך אני עושה את הכי טוב שלי, וממש לא האמנתי כשראיתי שהכי טוב שלי שווה זהב'.

"היא הייתה על גג העולם באותן שעות, ועדיין הדיבור איתה היה כל כך עם הרגליים על הקרקע. אפס שחצנות. אפס מניירות. מאוד שמחה ונרגשת אבל מאוד מתונה וצנועה. לינוי התחילה לא טוב את התרגיל אבל השתפרה והפגינה כל כך הרבה עוצמה נפשית. היא עלתה על המזרן כשכל המדינה יושבת לה על הכתפיים, כל המדינה אומרת לה מה לעשות ומצפה ממנה למדליה. צריך לזה לב חזק, וללינוי ולכל הספורטאים במשלחת יש את זה. אני ממש אוהב אותם, כי הם מאוד לא יהירים. אתה יכול לחשוב שהם יעופו על עצמם, אבל בפועל הם תמיד משתמשים בשפה זהירה ועדינה, מודים לאחרים, מקטינים את המקום שלהם. היכולת שלהם להישאר צנועים גם אחרי הזכייה מאוד הרשימה אותי".

היא אמרה משהו על התגובה הרוסית?
"היא לא התייחסה לזה. היא אמרה, אני לא מתעסקת באחרים, רק בעצמי".

בזמן שבטוקיו הגירו זיעה על המסלול וקוששו הישגים ומדליות, בישראל הזיעו על תקציב הממשלה, ושר הבריאות והספורט חתך לביתו במעבר חד מהרוח הספורטיבית אל הגידופים והקטטות במליאה. אבל טרופר, כמו טרופר, נחת אל המציאות בנינוחות. “גם להקים את הממשלה זו הייתה חתיכת משוכה", הוא מרגיע. “וגם להצליח להעביר את התקציב בממשלה לא היה קל. אנחנו לא נבהלים ממשוכות".

איך תצליחו להעביר את התקציב גם בכנסת כשאפילו בקואליציה יש דרישות מוגזמות ולא נראה שמישהו שם ממהר להתפשר?
“לכולם יש חלומות גדולים ודברים חשובים להשיג, אבל יש להם גם אחריות לוותר על חלק מהשאיפות האישיות כי זו תהיה הפקרות להמשיך להתנהל בלי תקציב מעודכן. לא הגיוני שהמדינה מסתפקת בתקציב 2019 בתקופת קורונה ומשבר כלכלי. זה הדבר היחיד שצריך לנהל אותנו. אני אומר את זה גם לעצמי וגם לכל אחד בקואליציה. לגיטימי שחברי הכנסת ידרשו תמורת ההצבעה על התקציב כספים עבור דברים שחשובים להם, אבל זה צריך להיות במידה. גם אני דרשתי תקציבים עבור דברים שחשובים לי, לא רק בספורט, כדי שאתמוך בתקציב. אבל ידעתי מתי לעצור".

למה שאחרים יעצרו? הרי כל חבר בקואליציה יכול להפיל את הממשלה או את התקציב אם לא ימלאו את דרישותיו?
“קואליציה צרה זה אתגר גדול, ואם יהיה חלילה סגר, המשמעות היא עוד מיליארדי שקלים שצריך להביא. במקרה כזה גם התקציב שהעברנו בממשלה ייראה קצת אחרת ויכניס מתחים חדשים, אבל אני לא חושב שהמתחים יהיו ברמה כזאת שישברו את השורות. הרבה אנשים לא האמינו שהממשלה תעביר תקציב חודש וחצי אחרי שהוקמה, וזו האינדיקציה גם עכשיו. אז נכון שהשרים הבטיחו הבטחות בקמפיין הבחירות, ונכון שהיה צריך כמה לילות לבנים בשביל לגשר על הפער בין ההבטחות לאילוצי התקציב, אבל בסוף כולם התיישרו. אני מאמין שזה יקרה גם עכשיו".
סעיפי התקציב שהעברתם עוררו ביקורת רבה. למשל מצד נציגי המגזר הערבי, שקיבלו הבטחות רבות על טיפול בפשיעה וקידום החברה הערבית ומרגישים שקיפחו אותם.

“אני חושב שבתקציב החדש יש מענים מאוד משמעותיים לצורכי החברה הערבית וכספים שלא ניתנו להם מעולם בעבר. אני גם לא רוצה שנושא העברת התקציבים לחברה הערבית יעלה רק בדרישות הכספיות של חברי הכנסת הערבים. זו אמורה להיות דרישה של כולם. אף אחד לא רוצה שלילד ערבי לא תהיה הזדמנות להצליח בחיים בגלל הרחוב שבו הוא נולד. הממשלה הזו תדאג לערבים ולחרדים ולילדים שלהם בלי קשר למגזר. גם אני עושה תיעדוף אידיאולוגי בתקציבי התרבות והספורט לפריפריה, גיאוגרפיה וחברה, כי אני מאמין שתרבות וספורט צריכים להיות נגישים לכל אדם. אין לנו איזה כיוון שבגלל שאין חרדים בממשלה, יש פה הזדמנות לדפוק אותם. אנחנו אנשים ממלכתיים, והילד הערבי או החרדי הוא אזרח ישראלי שיש לי מחויבות מלאה כלפיו".

החרדים לגמרי בטוחים שהכיוון החדש הוא לדפוק אותם. הצעת שר האוצר לבטל את סבסוד מעונות היום להורים שאחד מהם לומד ובכך למנוע מאברכים את הזכאות להנחה שתעלה באלפי שקלים את ההוצאה השנתית במשפחות שממילא חיות בצמצום, גררה ביקורת רבה.
"הצעת החוק הזו נדחתה. צריך לעשות הבחנה בין הייצוג הפוליטי של החרדים בכנסת לבין המגזר החרדי עצמו. בני גנץ ומפלגת כחול לבן הובילו את הדרישה להקמת ועדת חקירה ממלכתית באסון מירון. התומכים הכי גדולים היו האזרחים החרדים ומשפחות ההרוגים והפצועים, והמתנגדים הכי גדולים היו הנציגים החרדים בכנסת. לא תמיד הדאגה לחרדים היא בהכרח להסכים עם הדרישות של הנציגות שלהם. לפעמים יש פער בין הצרכים.

"אני לא בטוח שהחרדי הממוצע גאה בנציג שלו שעולה למליאה וקורא לראש הממשלה ‘רוצח'. אני גם לא חושב שהחרדי הממוצע גאה בהתנהגות של חלק מחברי הכנסת החרדים כשהם משתוללים. כאדם דתי לא פעם נחמץ בי הלב, כי יש בהתנהגות של חלק מהנציגים החרדים בכנסת אלמנט מובהק של חילול השם. ביום השבעת הממשלה בכנסת הנציגים הכי קולניים ובוטים שממש גידפו את ראש הממשלה ואת השרים היו חלק מחברי הכנסת החרדים. ישבתי שם ושאלתי את עצמי, איך האנשים האלה מדברים, לאיזה מקומות נמוכים הם מגיעים, זו לא היהדות שלי. היהדות שלי היא ואהבת לרעך כמוך, מה ששנוא עליך אל תעשה לחבריך, ונוח לו לאדם שישליך עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים".

אי אפשר להתעלם מהביקורת, גם אם היא נשמעת בצרימה. העברתם תקציב שכולל גזירות כלכליות, העלאות מסים ופגיעה באוכלוסיות חלשות.
“אני מבין את הביקורת, גם אני הייתי רוצה הרבה יותר פעולות חברתיות, אבל צריך להבין שיש פצעים שנפערו במשך שנים ולוקח זמן לחבוש אותם. צריך לעשות תיקון עמוק גם בצד החברתי, אבל בתור התחלה יש הרבה מאוד תקציבים לנושאים חברתיים. העלאת אלפי יהודים ממחנות אדיס אבבה זו פעולה חברתית וגם הקצאת עשרות מיליוני שקלים להנגשת מוסדות תרבות לאנשים עם מוגבלויות ולבניית מתקני ספורט לחברה הערבית הם נושא חברתי. האם נחה דעתי? לא. הפערים זה הדבר שהכי כואב לי בחברה הישראלית, והעובדה שאין לכל ילד הזדמנות שווה שוברת לי את הלב. לא נצליח בכל, ולא הכל יקרה בקצב שנרצה, אבל הלב במקום הנכון והמחויבות אמיתית".

כשהממשלה כל כך מפולגת ומקוטבת, האם יספיקו רק לב ומחויבות?
“צריך לבחון את העובדות: הממשלה הזו הצליחה להעביר את הרוב המוחלט של החוקים שהציעה, אומנם אחרי שבועות מרתוניים והצבעות מבוקר עד לילה ומלילה עד לילה. באופן טבעי הפוקוס הוא על כמה חוקים שלא הצלחנו להעביר, אבל אפשר לספור אותם על כף יד אחת. לכן אני לא מתרגש מהמורכבות של הממשלה. אני חושב שהיא מספרת סיפור ישראלי מיוחד".

איזה סיכוי יש לממשלה לשרוד עד סוף הקדנציה?
“יש פערים גדולים בין העמדות של ראש הממשלה ושר המשפטים לעמדות של שר הבריאות והשרה להגנת הסביבה, אבל לאנשים כמונו שבאים מהמרכז הישראלי ומאמינים בו לא בדיעבד אלא מלכתחילה, מתאים ש־80% מהישראלים מסכימים על 80% מהדברים, וחבל לכלות את ימינו על 20% הנותרים שאין בהם הסכמה. זה לא אומר שאין ויכוחים או מחלוקות, אבל אנחנו עובדים. מקימים רשויות, מעבירים תקציבים, מקבלים החלטות ממשלה וחקיקה בכנסת. מתוך הבנה שהממשלה הזו היא חבורה של אנשים עם עמדות שונות שמסכימים על אחריות לאומית. ולכן זה עובד וימשיך לעבוד".

נראה שלא כולם חושבים כמוך. לאחרונה יש ניכור בין ראש הממשלה בנט לראש המפלגה שלך, גנץ.
“אין נתק בין בנט לגנץ. כשהם יושבים בממשלה, הם מדברים ביניהם. שניהם אנשים מבוגרים ששמים את טובת המדינה לפני הכל. זה שיש ביניהם משקעים מסוימים זה נכון וטבעי, אבל זה לא מנהל אותם".

סיעת הליכוד מפעילה לחץ על שר הביטחון גנץ לפרוש מהקואליציה בהצבעת אי־אמון ולהפוך לראש ממשלה באופן מיידי. גנץ עצמו לא שלל במפורש את האפשרות הזו.
“זה לא יקרה. הממשלה הזו קמה כי בני גנץ רצה שהיא תקום. אני אומר, בואו נסתכל על המעשים ולא על המעשיות. בני גנץ אפשר את הקמת הממשלה. הוא זה שמאפשר לה להמשיך להתקיים כל שבוע. כל מה שהוא אמר זה שיש לו הצעות בלתי פוסקות לכהן כראש ממשלה, האפשרויות הללו קיימות, אבל הוא בוחר להגיד להן לא".

זה נשמע פחות כמו אמירה תמימה ויותר כמו סוג של אזהרה מרחפת.
“חלק מההצעות הפוליטיות עוברות גם דרכי, ובכל פעם שאני מדבר עליהן עם שר הביטחון, הוא אומר לי, 'חילי, עזוב את זה על הסף'. כרגע מתרכזים בעבודת הממשלה".

כרגע? מה יקרה ברגעים הבאים, אם הדברים לא יהיו לרוחו?
“כל עוד הממשלה הזו טובה, אין סיבה להפריע לה לעבוד. להפך".

ממשלה טובה היא עניין יחסי. וגם תלויה בעיני המתבונן. זאת יעידו הקולות המתגברים לאחרונה מול הפערים בין הבטחות הממשלה בתקופת הבחירות לבין הביצועים שלה בשטח. אומנם חודשיים זה קצת מוקדם להסקת מסקנות, ולהפנות את כל האכזבות לחוליה אחת בשרשרת שרים מנופחת זה גם לא הוגן, אבל טרופר ממילא מפנה את הטענות לאלו שהבטיחו בשמו ולא טרחו לקיים. כך למשל האכזבה ממספר שרי הממשלה, הסגנים וחברי הכנסת ההולכים ומתרבים בזכות השימוש הנדיב בחוק הנורווגי של ראשי ממשלת השינוי, שרק בקדנציה הקודמת נופפו בו כסמל השחיתות השלטונית.

“אני מציע להפנות את השאלה לגבי גודל הממשלה והתפקידים המיותרים למי שהטיף נגד זה במשך שנה וחצי ועכשיו עשה אחרת", אומר טרופר ביובש. “האחרונים שאפשר להטיף להם זה כחול לבן, המפלגה היחידה שלא דבק בה רבב של צביעות".

"אפשר להגיד, בואו נסגור הכל ונהרוג את המגיפה, או בואו נפתח הכל כדי לא להרוג את הכלכלה. גם הממשלה הקודמת וגם הממשלה הנוכחית ממשיכות לחפש את האיזון בין הקצוות. לא בקלות סוגרים פרנסה של אנשים ומשאירים ילדים בבתים, ולא בקלות מסכנים חיי אדם. בסוף הדבר שהוציא אותנו מהסגר השלישי היה החיסונים, ולכן חבל שעוד יש היום מיליון ישראלים שבוחרים לא להתחסן. אני מדבר על מאות אלפם שבוחרים לא להתחסן בגלל שהם אדישים או כי אין להם זמן או שהם לא אוהבים ללכת לקופת חולים. אני אומר להם, צאו להתחסן אפילו בשביל הערבות ההדדית, למען הסיכוי שאולי החיסון שלכם יציל חיי אדם".

שר התרבות והספורט חילי (יחיאל) טרופר, בן 43, נשוי ואב לארבעה, צמח והתפתח בחינוך. עד כניסתו לפוליטיקה ב־2019 הספיק לכהן כמנהל בית הספר ברנקו וייס לנערים נושרים, כמנהל אגף החינוך בירוחם וכעוזרו הבכיר של שר החינוך לשעבר שי פירון. בין לבין הדריך חבורת רחוב, היה ממייסדי עמותות במעגלי צדק, שכן טוב וקרן פסיפס, וכיהן כסמנכ"ל עמותת אחריי.

לפני שנתיים תרם כליה. “הבנתי שיש אפשרות לעשות את זה עם סיכון נמוך עבורי ועם סיכוי מאוד גבוה להציל חיים של מישהו אחר", הוא אומר. "לא רציתי להחמיץ הזדמנות כזאת. יש לנו ביקורת על מדינת ישראל, אבל בתרומות כליה אלטרואיסטיות, מדינת ישראל היא המקום הראשון בעולם. זה הביטוי הכי מזוקק לערבות הדדית. היום אני מרגיש מצוין, וכשאני מדבר עם האיש שלפני התרומה היה שבר כלי שמחובר תשע שעות כל לילה לדיאליזה וחזר לחיות ולעבוד ולצאת מהבית, זה מבחינתי שווה הכל".

לאור הרקע שממנו הוא בא, מתבקש היה שינחת במשרד החינוך. “הלב שלי וכל מה שעשיתי ברוב שנותיי היה חינוך", הוא מסכים, “אני אוהב חינוך, בא לחינוך, רוצה לחזור לחינוך, אבל מה לעשות שתיק החינוך לא היה בידי כחול לבן לא בממשלה הזו ולא בממשלה הקודמת. בחינוך אתה לומד שיעור בסבלנות".

איפה הגבולות?
“מקרים ששוללים את קיומה של המדינה, כמו 'ג'נין ג'נין', שם אני מתייצב לגמרי בצד של חיילי צה"ל. או יצירות שמסיתות נגד מדינת ישראל. אבל זה כמעט לא קיים. כל התערבות של פוליטיקאי בעולם התרבות צריכה להיות בזהירות מופלגת. משרד התרבות מעביר מדי שנה 100 מיליון שקלים לקרנות הקולנוע. לקרנות הקולנוע יש את החופש להחליט באיזה סרטים הם משקיעים את התקציב. אם אני אתחיל להתערב בקרנות, זה יהיה מדרון חלקלק.

"אני כן חושב שצריך לוודא שהקרנות מספיק מגוונות ומשקפות קולות שונים ומגזרים שונים בחברה כדי שהיצירה הקולנועית תספר סיפור ישראלי רחב. אבל התערבות פוליטית במקומות האלה היא מסוכנת. אבל אני גם לא אוהב שאנשים או יוצרים שיודעים לבקש תקציב מהמדינה כדי להגשים את האומנות שלהם, אחר כך מתביישים בישראל. אני חושב שמי שנהנה מחופש הביטוי ומהאפשרות לתקצב את היצירה שלו גם אם היא מורכבת, ראוי שיחסוך מאיתנו את ההתנערות שלו ממדינת ישראל. ועדיין אני לא חושב שיוצר שמבקר את ישראל או שהיצירה שלו מבקרת את ישראל הם עילה לשלול ממנו תקציב".

אתה מתכוון לנדב לפיד, שזכה בפסטיבל קאן על סרטו “הברך", שמבטא ביקורת נוקבת על ישראל?
“אני מתכוון למקרים שמאוד ביקורתיים כלפינו. יש משהו מאוד לא הגון בלקחת תקציב, לחתום שאתה מוגדר כסרט ישראלי, כי זה התנאי לקבלת התקציב, ובפסטיבל להתנער מזה שאתה ישראלי או להגיד כמה רע בישראל. אני מת על מדינת ישראל. אני אוהב אותה ואת הישראלים, וגם אם אני חלוק עליהם, לא אשלול מהם תקציבים. אבל אני כן אומר, מדינת ישראל זו המדינה שלך, איך אתה יכול לצאת נגד חופש הביטוי והיצירה כשאתה עצמך נהנה מהתקציב שקיבלת ממנה? הספורט הזה להשחיר את מדינת ישראל בעולם הוא מעשה מכוער".

בירכת את לפיד על הזכייה, אבל בדיוק כמו רגב בשעתו - לא ראית את הסרט.
“אני מבין את הדמיון. לא הבעתי דעה על הסרט כי לא ראיתי אותו, וגם כי הוא לא מבטא את הסיפור הרחב של הקולנוע הישראלי. לא רוצה בכלל לתת לו כל כך הרבה משקל. יש שפע יצירה ישראלית משמעותית ועמוקה, ואני לא רוצה להעביר את כל הקדנציה שלי בעיסוק באיזה סרט אחד מפסטיבל קאן.

"אני לא מכיר את נדב לפיד באופן אישי, לא עסוק בהטחת עלבונות ולא מחפש כותרות. אני מאמין בחופש הביטוי, ולכן אני לא מקבל את כל הרעש הזה שבעיניי לא מבוסס על עובדות. אני לא מתווכח על התחושות של היוצרים, ונכון שבשנים האחרונות הייתה אווירה של זלזול כלפי התרבות והתקפות כלפי הנציגים שלה. לכן חלק מהעבודה שלי היא לזקוף את קומתם ולהזכיר שהם עוסקים במשהו שיש לו ערך וחשיבות. אני לא רוצה להיות מיקרופון לקולות בשוליים. הם רוצים שאעשה איזו דרמה גדולה, אבל אני לא משתף עם זה פעולה. יש לכם חופש ליצור, אני אוהב את מדינת ישראל ויאללה, בואו נתקדם".

לא תמיד עמדה לטרופר תפיסת העולם הדוגלת בנועם הליכות גם מול יריביו הפוליטיים. לאורך הקריירה הקצרה שלו בכנסת התמודד גם עם ביקורת חריפה, תחילה בשל הפרת ההתחייבות של חברי מפלגת כחול לבן לבוחרים כשחברו לממשלת נתניהו, ובהמשך כשהקורונה איימה למוטט את בעלי העסקים העצמאים.

השיא היה כשהאחרונים הפגינו מול ביתו ביישוב נס הרים. “זו לא הייתה חוויה נעימה", הוא משחזר. “מי ששילם את המחיר על ההפגנות היו בעיקר אשתי והילדים שלא בחרו בחיים האלה, אבל היו בבית כשאני הייתי בכנסת. רוב ההפגנות לגיטימיות והטענות גם היו אמיתיות. אני מכבד את הטענות של איש תרבות שקרס בשל הקורונה וביקש עזרה, או מישהו שאמר הצבעתי לך כי חשבתי שלא תקים ממשלה עם נתניהו. גם היו לי תשובות אליהם. המקומות היחידים שהפריעו לי מאוד היו כשתקפו את הילדים שלי. אני זוכר שהילדים התקשרו אליי בבעתה כי מפגינים צעקו להם 'תתביישו באבא שלכם, אבא שלכם הוא סמרטוט ובושה'. זה נראה לי חוצה גבולות. אף פוליטיקאי לא צריך לעבור חוויה כזו, ואפשר היה לחסוך לי את הצורך במשך הרבה זמן אחר כך להרגיע את הילדים ולתווך להם את האמירות הקשות. אבל אני לא בא בטענות. בחרתי בחיים הציבוריים וההפגנות הן חלק מהם".

אומנים רבים חששו לאבד את פרנסתם בתקופת הקורונה.
“אחד הנפגעים העיקריים מהקורונה הוא עולם התרבות, כי הוא בנוי על התקהלות. גם עשינו טעויות, אני לא רוצה לייפות את התמונה. המענה שלנו ליוצרים עצמאים לא היה מספיק טוב. מצד שני, אף מוסד תרבות נתמך בישראל לא נסגר בתקופת הקורונה. זה הישג לא מבוטל, כי בענפים מקבילים יש הרבה מוסדות שנסגרו לתמיד. בעזרת תקציבים מיוחדים ובעזרת שר האוצר הקודם ישראל כ"ץ הצלחנו לאפשר למאות מוסדות התרבות להחזיק את הראש מעל המים וכולם נפתחו מחדש לפני כמה חודשים".

מה יקרה איתם עכשיו, בגל הרביעי?
“אי אפשר להתעלם מהעננים שמתקדרים בשמיים. אבל לפחות התרבות לא תיסגר ראשונה. אני מאוד גאה ששינינו את הפרדיגמה ובניגוד לתחילת הקורונה כשעולם התרבות היה הראשון להיסגר, היום זה בדיוק ההפך. גם כי עולם התרבות לקח על עצמו את התו הירוק וגם כי חברה שסוגרת בקלות את התרבות שלה היא חברה עצובה וחסרה. אז נכון שהמכה כבר פה, והמגיפה מתפשטת. וכבר עכשיו יש ירידה גדולה ברכישת מינויים, ויש הרבה ביטולים של מופעים. אבל לפחות כרגע אין מגבלות קורונה ספציפיות על עולם התרבות והספורט".

אתה עצמך צרכן תרבות וספורט?
“כן, בעיקר ספרות. אני מאוד אוהב לקרוא ולהאזין למוזיקה ישראלית. אני גם מחובר לתיאטרון ולקולנוע. לאחרונה קראתי את 'קיצור תולדות הישראליות' ואת 'הר אדוני' לצד ספרי הגות של הרב יונתן זקס ואלי ויזל. בספורט אני אוהב לרוץ ולשחק כדורסל".

אתה מנגיש תרבות בשבתות. זה עולה בקנה אחד עם הערכים הדתיים שלך?
“אחד ממיזמי הדגל שלי נקרא ‘שבת ישראלית' ובמסגרתו השאיפה היא לפתוח כמה שיותר מוזיאונים ואתרי מורשת בשבת בחינם לטובת הציבור. היום כבר יש למעלה מ־60 מקומות ואתרים שפתוחים בשבת בחינם מדרום ועד צפון. פתיחת אתרים בחינם בשבת או בימי ראשון היא מודל שקיים בכמה מדינות ומעלה על נס את התרבות שנגישה וזמינה לכולם. בעיניי, דווקא כאדם דתי, זה הופך את השבת מיום של התנגשויות בין ציבורים ליום שפתוח ומחבר בין קהילות. יש אנשים שילכו כמוני לבית כנסת, ויש משפחות ואנשים שילכו לים ולקניות וייפגשו במוזיאון או באתרי תרבות.

"אז כן, היו חרדים שאמרו שאני מוסיף חילול שבת, והיו חילונים שאמרו שאני עושה פה הדתה. שתי הטענות הן שטות מוחלטת. מי שחילוני ממילא יחלל שבת ואין שום הדתה בפתיחת מקומות תרבות בשבת. אבל זה הקצוות. הרוב המוחלט רואה במיזם המרגש הזה אפשרות אמיתית להנגיש את התרבות להמונים".