19 ילדים גידלה אמו של ח"כ שלמה קרעי ביישוב זמרת. 17 שילדה בעצמה ושני ילדי אומנה שאמם נפטרה בילדותם. חוגים לא היו, גם לא קניון או מסעדה, אבל הייתה ילדות חמימה ושלמה, מרחבים של מושב, צניעות ופשטות ושמחת חיים בחבורה עליזה ומלוכדת. ”ידעתי שאם יש טיול, אז לא מבקשים כי לא יוצאים“, אומר קרעי בפשטות, ”אבל זה לא היה חסר כי אבא ואמא שלי ידעו לפצות אותנו בדרכים אחרות שלא עולות כסף.
כשגדלתי, לקחתי פעם את אמא לבית קפה והזמנתי לה ארוחת בוקר. אמא שאלה כמה עולה החביתה, וכשהמלצר אמר: 29 שקל, היא כל כך נדהמה שלא הייתה מוכנה לאכול את החביתה“.
מאז עברה על האם תקופה מעורבת: בנה הבכור הפך חבר כנסת מטעם הליכוד והביא לה כבוד וגאווה, והבן הקטן נפטר ממחלת הסרטן ולבה נשבר. שש שנים התאבלה עליו. בשבוע שעבר נפטר נכדה. ישראל מאיר עשוש בן ה־5 וחצי, אחיינו של קרעי, נשכח ברכב בבוקר יום חמסין והצטרף לעשרות ילדים שמצאו בעשור האחרון את מותם הנורא בטרגדיה מיותרת. עכשיו היא יושבת ובוכה גם עליו, וקרעי רואה וידו קצרה מהושיע.
”אמא שבורה מאוד“, הוא אומר בצער. ”ביום שבו אירע האסון היא בכתה בלי הפסקה וגם למחרת ולמחרת. זה נורא. זה כל כך כואב שכולנו התרסקנו. רק אבא שלי, רב היישוב ואיש חזק עם תעצומות נפש, הצליח לאסוף את עצמו ולעודד ולהרגיע אותנו“.
מה קרה שם?
”מה שקרה הוא לא הסיפור הקלאסי של שכחת ילד בכיסא תינוק ברכב. גיסי אלעד הוא מורה בתלמוד תורה, ושלושת הילדים שלו לומדים שם. בבוקר הוא לקח אותם איתו כרגיל, והילד הקטן, ישראל מאיר, נרדם באוטו. כשהגיעו לחניה הצמודה לבית הספר, גיסי ירד מהאוטו, ואחד ההורים ניגש אליו ותפס אותו לשיחה. במצלמות האבטחה רואים שהוא התקדם איתו תוך כדי דיבור לכיוון בית הספר, ובינתיים הילדים הגדולים ירדו מהאוטו וסגרו את הדלת. בגלל שהם שלושה ילדים שיודעים ללכת לבד, גיסי היה בטוח שכולם יצאו יחד ונכנסו לכיתות“.
בני כמה הילדים הגדולים?
”האחד בן 11 והשני בן 8. בסוף יום הלימודים באה המורה של ישראל מאיר ז“ל לגיסי ונתנה לו את שיעורי הבית שלו. היא הייתה בטוחה שהילד נשאר בבית בגלל בידוד מקורונה. אלעד מיד רץ לאוטו, ולזוועתו ראה את הילד בפנים. בדיוק הייתי בצפון הרחוק כשאבא שלי התקשר ואמר: שלמה, שמעת שיש ילד שנשכח באוטו? אמרתי לו, כן, כמובן. אז אבא אמר: זה קרוב משפחה שלנו. הוא רצה לספר לי לאט, לרכך את הבשורה. אמרתי: אוי ואבוי, מי זה? ואבא אמר: זה ישראל מאיר, והוא במצב קשה, כנראה לא שרד“.
איך הגבת?
”בדמעות רבות. בכאב נוראי. אמרתי לעוזר שלי: תבטל את כל הפגישות לימים הקרובים. בדיוק הייתי בכניסה לניחום אבלים ביישוב דלתון ואמרתי לעצמי, לפחות ארוויח את המצווה של ניחום אבלים לעילוי נשמת האחיין שלי. אבל כשנכנסתי, לא יכולתי לדבר. לא הייתי מסוגל לעמוד. אמרתי לאיש שישב מולי: קרה לנו אסון, אני מתנצל, אבל אני חייב לחזור. בסוף האבלים ניחמו אותי במקום שאני אנחם אותם“.
קרעי חזר לזמרת, לבית אחותו וגיסו, שכמוהו קבעו את ביתם סמוך לבית הוריו. ”באתי קודם כל לבית ההורים, חיבקתי את אבא ואת אמא, ניסיתי לנחם אותם, אבל לא היו לי ניחומים“, הוא מספר.
”הייתה זעקה גדולה בבית. רק אחותי הייתה עצורה מאוד. קפואה והלומה. לפני שש שנים, כשאחי נפטר, לפחות היה לנו זמן להבין. היינו איתו בבית החולים, ואת כל הדמעות שפכנו על המיטה שלו. הוא היה בן 12 כשנפטר מגידול בגזע המוח. הפעם זה היה כל כך מהיר“.
איך גיסך מגיב? הוא מאשים את עצמו?
”אני מאוד־מאוד מקווה שלא. בימים הראשונים הוא היה כל כך נסער וכאוב שהיה קשה לדבר איתו. אתמול בערב כבר ישבנו יחד ודיברנו על לבו שהכל משמים ושקרה אסון שאולי לא היה אפשר למנוע. כי ישראל מאיר תמיד יורד עם האחים שלו מהאוטו. הוא אף פעם לא נרדם בבוקר. ניסינו להבין מה קרה. חשבנו שאולי הוא לא ישן טוב בלילה, אבל אבא שלי ביקר אצלו בערב לפני פטירתו, והוא כבר ישן בשלווה במיטה. בשבת האחרונה לחייו הילד אמר דברים רוחניים מאוד מפרשת השבוע. הוא היה מאוד בוגר, כמו מלאך קטן. אמרנו לגיסי ולאחותי: אלוקים נתן לכם פיקדון לשש שנים, ובסיומן הוא עלה השמיימה“.
תופעת שכחת ילדים ברכב מתרחשת לא מעט בישראל.
”התקשר אליי אחד מחברי הכנסת הערבים כדי לנחם אותי.הוא אמר: בדרך כלל זה קורה אצלנו, איך זה קרה אצלכם? אני יודע שבמגזר החרדי והדתי הפסוק ’ונשמרתם מאוד לנפשותיכם‘ הוא מצווה חשובה מאוד. וגם אין אצלנו טלפונים חכמים וכל מיני מסיחי דעת שעלולים לגרום לזה שהורים ישכחו ילדים באוטו. מצד שני, גם בציבור החרדי והדתי יש כל כך הרבה טרדות שמסיחות את הדעת. אני לא יודע למה זה קורה כל כך הרבה בישראל. בא אליי במליאה אחד מחברי הכנסת, ואמר לי: ’אתה יודע, זה קרה גם לי. אשתי בדרך כלל לוקחת את הילד מהאוטו ומעלה אותו הביתה. אבל ערב אחד עליתי הביתה אחריה וכשנכנסתי בפתח הדלת היא שאלה אותי: איפה הילד? רצתי מיד למטה, זה היה עניין של כמה דקות בשעת ערב, אבל גם אצלנו זה היה יכול להיגמר באסון“.
לך זה היה יכול לקרות?
”אני לא חושב. אבל אני גם לא יודע. אני לא רוצה לומר שלי זה לא היה קורה, כי אני לא יותר טוב מגיסי ומאחותי או מכל אדם אחר שקרה לו אסון כזה. אני מאמין שבסוף זו גזירת שמיים, כי אין הורה בעולם שלא משתדל להגן בכל מאודו על הילדים שלו. אני מאמין שצריך לעשות השתדלות לא רק ברכב, גם בבריכה. מאז שיש לנו בריכה בחצר, אני תמיד דואג שיהיה מבוגר עם הילדים. אני לא עוזב אותם שם לשנייה. ומאז האסון
אני לא רק נזהר יותר, אני גם מנשק ומחבק את הילדים שלי בלי הפסקה. פתאום אני מבין עד כמה הדברים שבריריים. ולמרות שאנחנו מאמינים שהכל משמיים, אני מרגיש צורך לדגור על הילדים. להיות קרוב. לחבק אותם ולא לעזוב“.
ח“כ מירי רגב האשימה בעקיפין את השרה מרב מיכאלי במות האחיין שלך משום שדחתה את החובה להתקין מערכת ברכב נגד שכחת ילדים.
”הצעת החוק של מירי רגב עסקה בילדים עד גיל 4 .אבלאני חושב שזו טעות חמורה לדחות כל הצעה שיכולה להציל ילדים. כל ילד הוא עולם ומלואו, ואם להורים יהיה קשה לממן את ההצעה של רגב, אז המדינה צריכה להכניס את היד לכיס ולהשתתף במימון. אנשים כתבו לי: ’ישבנו ברכב רק כמה דקות בלי מזגן והתחלנו לבכות מהמחשבה מה עבר על האחיין שלך‘. שרת התחבורה מרב מיכאלי שלחה לי תנחומים, אבל יש כנראה מרחק בין רגשות לבין יישום בשטח“.
למרב מיכאלי, כידוע, נולד ילד מהליך פונדקאות. מה דעתך על ההליך הזה?
”קודם כל מזל טוב. פונדקאות זה הליך רגיש ובעייתי שיכול לגרום לניצול נשים חלשות, וצריך להשתמש בו רק במשורה ורק במקרים נדירים. לאחרונה הרחיב בג“ץ את האפשרות לילדי פונדקאות גם לגברים יחידים ולבני זוג מאותו המין, וזו טעות כי זה יגביר את הביקוש, ובגלל שההיצע נמוך, נשים שיש להן מניעה רפואית יתקשו עוד יותר להשיג פונדקאית, למרות שלהן באמת אין שום ברירה אחרת“.
גם לגברים אין ברירה אחרת. אין להם רחם.
”יש דרכים אחרות: הורות משותפת, אימוץ. זה לא מישהי שבאמת אין לה ברירה והיא לא מסוגלת. וגם אז זה עדיין בעייתי בעיניי בגלל הניצול“.
אז מה הפתרון?
”האידיאל הוא פונדקאות אלטרואיסטית בהתנדבות“.
רעשי רקע
הוא בן 39 ,נשוי ואב לשישה, מצפה לילד שביעי שיגיע בקרוב, איש משפחה, כלכלה ורבנות, שמחשב את דרכו הפוליטית בעזרת הכלים המתמטיים שרכש בשנים שכיהן כרואה חשבון וכדוקטור להנדסת תעשייה וניהול. הוא צעיר יחסית בכנסת, אבל כבר קנה את פרסומו בפעמים הרבות, יש שיאמרו רבות מדי, שבהן יצא להגנת הבוס בנימין נתניהו. היו שראו בנאמנותו המוצהרת לראש הממשלה לשעבר סוג של חנופה.
אבל קרעי נשבע שזה לגמרי טבעי, שהדעות והעמדות שלו ושל יו“ר מפלגת הליכוד נובעות מאותו המעיין וש“ביביסט“ זה לא שם גנאי, להפך. קל להאמין לו, גם כי בניגוד לפוליטיקאים אחרים המקיפים את נתניהו במליאה, קרעי לא נוהג להתבטא בסגנון אלים וגס, וגם מפני שלמרות החזות הלא מתפשרת והבקיאות שהוא מפגין בתחומי ליבה, יש בו איזה קו תמים ונאיבי שמרכך במידת מה את התוקפנות הפוליטית.
דוגמה מצוינת לזה היא פליטת הפה המצחיקה שלו בדיונים הארוכים על התיקון לחוק יסוד הכנסת, כשניסה לתקוף את ח"כ אחמד טיבי, אמר בטעות ”הדיקטטור ביבי“, ומיד תיקן ל“הדיקטטור טיבי‘“. בכלל, נדמה שהמעבר מקואליציה לאופוזיציה שחרר אצלו איזה קפיץ. ”האמת היא שהישיבה באופוזיציה נותנת לי חופש מאוד גדול“, הוא מודה בגילוי לב.
”דווקא בקואליציה היינו מאוד חסומים כי אסור למשוך זמן ובוועדות צריך להצביע עם הממשלה, ובאופוזיציה זה בדיוק ההפך. הכללים הם לדאוג שהממשלה והקואליציה לא יעשו יותר מדי נזק. אז אני נותן נאומים של שעות ארוכות במליאה, מגיש הרבה הסתייגויות, עובד מאוד קשה וחי את החיים“.
לקחת קשה את כישלון הליכוד בהקמת ממשלה?
”לא, כי לא נאפשר לנתניהו ללכת לשום מקום. המשימה שלו היא להחזיר את הימין והליכוד לשלטון. זה מה שאנחנו והעם מצפים ממנו. יש כאלה במפלגה שמתחממים על הקווים ומנסים להגיד שנתניהו צריך לזוז הצדה ושהגיע הזמן למישהו אחר. והיה גם מישהו שהאשים את נתניהו שבגלל שהוא לא רצה לזוז מהכיסא, הפסדנו את הממשלה. אבל זה ממש לא נכון כי אני בעצמי, בשליחותו של נתניהו, העברתי מסרים לזאב אלקין והלכתי לכרמל שאמה הכהן, שהוא איש אמונו של גדעון סער, כדי להציע למישהו אחר בליכוד להיות ראש ממשלה ולהחזיר את סער לממשלת הימין.
"ישבנו שעה ארוכה, הסברתי, הצעתי, אמרתי לשאמה הכהן: אתם הולכים לממשלת שמאל, מה תרוויחו מזה? הרי אתם מתאבדים פוליטית. לא תהיה לכם מחילה בימין. שאמה אמר לי: 'אני אחזור אליך', ומובן שהוא לא חזר. עוד לפני כן שאלתי בעצמי את נתניהו: תגיד, אני יכול להציע את יריב לוין שיהיה ראש ממשלה בחצי הראשון של הקדנציה ואתה בחצי השני, או שיהיו פריימריז, וגדעון יוכל להתמודד בהם ואתה לא תתמודד? ונתניהו אמר לי: שלמה, אתה יכול להציע, אבל תדע לך שהכל מכור מראש. בנט ושקד סגרו עם לפיד, ולכן לא משנה מה וכמה נציע, הם לא ילכו איתנו“.
אתה איש אמונו של ראש הממשלה לשעבר. מה הוא אומר לך היום, בשבתו באופוזיציה כאחרון חברי הכנסת?
”רוח הדברים היא שהוא לא מתכוון ללכת לשום מקום. הוא כאן לעוד הרבה שנים, וכל מי שמתחממים עכשיו על הקווים - רק ממיסים את עצמם בחום הזה. אני חושב שהוא מסתכל קדימה. עכשיו הוא לקח לעצמו יועץ פוליטי חדש (איקי כהן – ש“מ) כדי לבדוק איפה היו תקלות בשטח. הוא לומד מטעויות ומתכוון לתקן אותן ולהחזיר לעצמו את השלטון כמה שיותר מהר“.
אתה בטוח שהוא יחזור?
”אני כן“.
והוא?
”ממה שאני שומע ממנו, בהחלט כן. הממשלה הזו מבחינתו היא רק רעשי רקע“.
עד מתי? בכמה קדנציות אמור ראש ממשלה לכהן עד שיואיל לפרוש?
”זו שאלה לא דמוקרטית בעיניי. זה מה שסער מנסה לעשות בהצעת החוק שתגביל את כהונת ראש ממשלה ותיתן את הכוח ליועץ המשפטי להחליט מי יהיה ראש הממשלה ולא לעם. העם הוא זה שצריך לבחור במנהיג, והעם בחר בנתניהו“.
ואם זה לא יקרה, בתור המקורב שלו המעמד שלך ייפגע?
”לא הגעתי לכנסת בשביל נתניהו. הגעתי להיות שליח ציבור תחת הדגל החברתי והכלכלי. נלחמתי בבנקים לטובת הזוגות הצעירים. אני לא עושה מאבקי נתניהו בכנסת. אבל כשיצאו נגדו על לא עוול בכפו, הרגשתי שיוצאים נגד המחנה הלאומי שגם אני מייצג, ולכן הגבתי“.
היו שראו בתגובותיך ניסיון להשיג יתרון פוליטי ולחזק את מעמדך בחצר של ראש הממשלה.
”כשמשהו התנגש בערכים שלי, גם יצאתי נגד נתניהו ולא הסכמתי איתו. הייתה פעם אחת שהוא ביקש ממני משהו ואני אמרתי שאני לא מוכן, נתניהו לא אהב את זה למרות שהוא הבין שבאתי עם עמוד שדרה לכנסת. לא נבחרתי לכנסת כדי להילחם את מלחמות נתניהו, אני עושה את העבודה שלי, אבל כואב לי שרודפים את המנהיג שהציבור שאני מייצג מאמין בו, ולכן באופן טבעי אני נאבק ברודפים“.
הצעות החוק שלך מתאימות להפליא לאינטרסים של נתניהו.
”אני לא יושב עם נתניהו ודן איתו איזו הצעת חוק להגיש. זה לא קורה. אני מנסה לבלום בכל כוחי את ממשלת השמאל“.
למה אתם קוראים לממשלת השינוי ממשלת שמאל? בפועל יש בה הרבה יותר ימין ומרכז משמאל.
”המנוע של הממשלה הזו הוא פוסט־ציוני. מרצ, העבודה עם איבתיסאם מראענה, רע“ם וחלק מ'יש עתיד' הם שמאל. בטח שמאל משפטי וכלכלי. הממשלה הזו מוכרת את החוזק הביטחוני שלנו ונותנת לארצות הברית לקשור לנו את הידיים בתחום האיראני. גם בנושא הפלסטיני הממשלה אישרה הלוואה לרשות הפלסטינית. ביד אחת מחרימים משכורות של משפחות מחבלים, וביד השנייה נותנים להם הלוואות שלעולם לא יחזירו. אני חושש שבגלל שהם איבדו את הבייס בימין, הם יעשו כמעשה שרון ויחפשו להם בייס בשמאל. זו לא ממשלת ריפוי, אלא ממשלת רפיון“.
הממשלה הזו הצליחה להעביר תקציב בקריאה ראשונה בכנסת אחרי שלוש שנים ללא תקציב מעודכן.
”התקציב המעודכן דוחה את מתן קצבת הזקנה לנשים מבוגרות, משית מס גודש על המרכז, ותושבי הפריפריה לא יוכלו יותר להיכנס לתל אביב כי כל ביקור שלהם יעלה כסף. לא מספיק שהממשלות לדורותיהן השקיעו בחינוך ובבריאות במרכז והזניחו את הפריפריה, עכשיו אומרים לנו: תישארו בחור שלכם בבית. התקציב של ממשלת השמאל הוא פוגעני ואנטי־חברתי“.
אתה עצמך הגעת לכנסת תחת הדגל החברתי של הנגב והפריפריה, אבל בפועל עסקת הרבה יותר בכלכלה ופוליטיקה.
”הטיקט החברתי מבחינתי מושתת על יסודות של כלכלה וחברה. להיאבק בבנקים. למנוע מהחזקים לעשוק את החלשים ולייצר שוויון במשאבים שהמדינה מעניקה לפריפריה ולמרכז. בזה אני עוסק רוב הזמן. אני מקדיש את כל כולי למאבק במונופול הבנקים ובחוקי ההוצאה לפועל. אבל אני פועל בנושאי בריאות ומשילות. הקמתי את שדולת הנגב בכנסת וניהלנוהרבה דיונים על שדה התעופה בנבטים ועל בית החולים השני
שצריך לקום בנגב. הממשלה בראשותנו העלתה את תקציב הבריאות בכמעט עשרה אחוזים מדי שנה, נוספו עשרות מיטות אשפוז בסורוקה ומכון דימות חדש מתוכנן להגיע לשם“.
ומה על אובדן המשילות בנגב, הפרוטקשן והעבריינות שזולגים לשאר חלקי הארץ? הנגב התחיל לבעור במשמרת שלכם.
”יש הרבה מה לתקן. הרסנו בניות לא חוקיות בנגב, פעלנו נגד העבריינות בדרום, אבל מי שצריך לתת את חלקו בנושא הזה הוא בית המשפט והפרקליטות, שלא מספיק מגישה כתבי אישום נגד אזרחים ערבים שלא נאמנים למדינת ישראל ומציתים בתי כנסת ופורעים ברחובות ומוחאים כפיים כשנופלים טילים. יש פה ניסיון לרחם על אכזרים, וזה כובל את ידיי, כי כחבר כנסת אין לי את הכלים האופרטיביים לשנות, אלא רק לקיים דיונים ולהעלות את הנושאים לסדר היום. הממשלה החדשה כובלת לנו את הידיים. זאת ממשלה בתרדמת שעושה מעט מדי ומאוחר מדי. למשל השרה יפעת שאשא־ביטון, שכל הזמן התווכחה עם העובדות של משרד הבריאות ולא הסכימה לחסן בבית הספר, ושום דבר לא עניין אותה חוץ מפופוליזם וניסיון להשיג נקודות ביחסי ציבור. המאבק שלה פגע בנו ולדעתי פגע גם בה.
"הממשלה הזו קיבלה מדינה נקייה מקורונה, אפילו את המסיכות הסכימו להסיר, והיום אנחנו מובילים בעולם בתחלואה. הגישה שלה היא להכיל את המתים ואת העסקים הקורסים ואת החולים המאומתים. כאילו שהם אומרים: זו הקדנציה האחרונה שלנו, ואחרינו המבול. ואת יודעת מה הכי כואב לי? שכולם שותקים. אנחנו בראש השנה, והתקשורת היא השופר של הממשלה החדשה והאתרוג של הפרקליטות והיועץ המשפטי, וזה מה שהופך את הימים האלה לימים נוראים למדינת ישראל.
"בממשלה הקודמת אמרו לנו על כל יוזמה: יש מניעה משפטית ויש בעיה חוקתית, ואסור להגביל את ההפגנות מול הבית של נתניהו, ופתאום עכשיו מגבילים את ההפגנות מול הבית של בנט והכל מותר. במשמרת שלנו הקורונה כל הזמן הייתה מחדל. במשמרת שלהם כולם שותקים וממשיכים לחיות ולמות עם הקורונה. אצלנו בג“ץ היה הגננת של הרשות המחוקקת ועשה מה שהוא רצה בדרך לרמיסת הכנסת. היום הוא כבר מיישר קו עם הממשלה החדשה. כמו פיל בחנות חרסינה הוא פוגע ביחסים העדינים שבין המדינה היהודית והדמוקרטית“.
לכן הצעת ”לסגור“ את בג“ץ?
”כן, צריך לסגור את בית המשפט העליון ולהקים במקומו בית משפט לחוקה ששופטיו יעברו שימוע בכנסת וייבחרו על ידם בהצבעה חשאית. הם ייצגו את כל קצוות הקשת הציבורית והחברתית במדינה - חרדים, חילונים, ערבים - וכשישאלו אותם שאלות קשות בוועדה, הם יצטרכו להשיב וגם לפעול באופן מאוזן ולא בגישה שמאלנית קיצונית. צריך לקום כאן ביתמשפט שנבחר על ידי העם ולא על ידי חבר מביא חבר“.
בדרך אבותיי
יש בקרעי הרבה אש ויומרה פוליטית, אבל לפוליטיקה הוא הגיע לגמרי באקראי. לפני כן חשב בכלל על קריירה אקדמית. מגיל 12 למד בישיבות ורכש השכלה תורנית לצד תארים ודוקטורט במתמטיקה והנדסה. מחקריו עוסקים במתמטיקה שימושית ובתחומי התזמון והאופטימיזציה במדעי המחשב. בשניםשקדמו לכניסתו לכנסת כיהן כמרצה מן המניין באוניברסיטת בר אילן.
”לפני שנכנסתי לפוליטיקה שלחו את כתב היד שלי לגרפולוג“, הוא מחייך בביישנות. ”הגרפולוג התקשר אליי ואמר לי: איך אתה רוצה ללכת למקום של שקרנים, ואני רואה שאתה לא יודע לשקר? עניתי לו: אז מה אתה רוצה, שנפקיר את שליחי הציבור רק לשקרנים? להפך, צריך לחזק את השורות“.
ומה, פגשת בכנסת שקרנים?
”כן, כמובן. עוד לפני שנכנסתי לכנסת פגשתי בפריימריז הרבה שקרנים ומניפולציות. ניסיתי להילחם בזה מבחוץ. כשבבחירות 2015 מפלגה חברתית־כלכלית קיבלה עשרה מנדטים, הבנתי שזה לא יכול להישאר תחום נישתי, ושהכלכלה צריכה להיות אג‘נדה של מפלגת שלטון. אז התחלתי לפעול לקידום עמוד שדרה כלכלי־חברתי בתוך הליכוד. ומשם כבר הכל היסטוריה“.
ההיסטוריה הפוליטית שלך קצרה בינתיים. לאן אתה שואף?
”אני אומר: הלוואי יגיעו מעשיי למעשי אבותיי. לכן אני שואף הכי גבוה, ואני מקווה שבטווח הבינוני אגיע למשהו חברתי כמו שר אוצר“.
אז מה בטווח הרחוק? ראשות ממשלה?
”את אמרת“.