הו הא, מי זה בא? מקימי תנועת הליכוד אי שם בשנות ה-70 של המאה ה-20 לא שיוו בדעתם שיום יבוא ופוליטיקאי אחד יצליח לכבוש את פסגת הרשימה לאורך זמן כה רב, וישאיר חותם כל כך משמעותי לא רק עליה - אלא על כל המערכת הפוליטית הישראלית. ראש הממשלה לשעבר ויו"ר האופוזיציה דהיום, ח"כ בנימין נתניהו, מכהן כיו"ר תנועת הליכוד ברציפות מה-20 בדצמבר 2005 ועד היום (שני), ובסך הכל קרוב ל-23 שנים (בתוספת הקדנציה שלפני ראש הממשלה המנוח אריאל שרון ז"ל).
חוסר יכולתו של נתניהו להקים ממשלה בכל סבבי הבחירות של שנה שעברה, למרות כוחה הגדול של מפלגת הליכוד בציבור, גרם לכמה פוליטיקאים אחרים ברשימתו לנסות להתחרות על הכתר, ולהציע את עצמם כמועמדים לראשות המפלגה. ביניהם ח"כ יולי אדלשטיין, שהצהיר על כך בפומבי, ח"כ ניר ברקת שמנסה לגייס תומכים בעצרות שונות של המפלגה, ח"כ ישראל כ"ץ שהציע לנתניהו הסכם פשרה עם מפלגות גוש המרכז-שמאל שישים אותו בראשות המפלגה, ראש המוסד לשעבר יוסי כהן שנרמז שאם יצטרף לפוליטיקה, יצטרף לשורות המפלגה וגם ח"כ מירי רגב שטענה בעבר כי יש צורך בהנהגה נשית לליכוד.
למרות שנכון לרגע זה אין תאריך קונקרטי בו יערכו בחירות לראשות הליכוד (פריימריז), חברי כנסת מהמפלגה מביעים תמיכה במועמדים שנראים ראויים, כפי שח"כ דוד אמסלם הביע תמיכה בכ"ץ לראשות המפלגה ואמר באירוע של המפלגה בקרית מלאכי כי: "הוא בולדוזר, מנהיג הליכוד אחרי נתניהו".
