בגין היה נפעם. האיגוף העמוק שהציג שרון בתוכנית המלחמה בלבנון קסם לו. שוב ושוב עשה בידו תנועה סיבובית להדגים כיצד יתגנב צה"ל מאחורי הסורים. "מהלך של חניבעל", חזר ולא נרגע. אבל בגין, שהיה מודע ללקחים היסטוריים, לא נתן דעתו לעובדה היסטורית קריטית: חניבעל מקרתגו, מצביא ברמה של אלכסנדר הגדול, יוליוס קיסר ונפוליאון בונפרטה, אומנם חצה עם צבאו את האלפים, ניצח בכמה קרבות, אך לבסוף נחל מפלה מידי סקיפיו אפריקנוס הרומאי (קרב זאמה בצפון אפריקה, 202 לפנה"ס).
מלחמת לבנון התחילה בתרועה, גוועה ביבבה וקירבה את מנחם בגין אל קצו. לפני 30 שנה (בעוד חמישה ימים) הלך לעולמו אחד המנהיגים "הכי אהובים והכי שנואים בתולדות ישראל", קבעה ההיסטוריונית פרופ' אניטה שפירא. נאמניו של בגין ראו בו מנהיג נערץ, רגיש לאנשים, בעל מצפון, ישר מכל בן תמותה, עניו כמורה בשטעטל, אדם שתרם את חייו למען עמו ומדינתו. מתנגדיו ראו בו לאומן חסר מנוח, דמגוג ללא רסן, תככן בלתי נלאה, חתרן שזמם לתפוס את השלטון בכוח.
גם אלה ואף אלה חמושים בהוכחות. בצד הזכות עומדים הסכם השלום שחתם עם מצרים והוראתו להשמיד את הכור הגרעיני בעיראק. בצד החובה עומדת מלחמת ה"יש ברירה" בלבנון, "פוקר הדמים" כינה אותה איש "הארץ" יואל מרקוס שנפטר לפני שבוע. אבל השנים - ובמיוחד פליליותם של כמה מיורשיו - עוררו געגועים בשני המחנות לבגין. לאיש נקי הכפיים, שתרם לביסוס הדמוקרטיה הישראלית וביצור שלטון החוק. השורות הבאות אינן מתיימרות להכריע מי בסופו של דבר צדק או לסכם את פועלו. הן רק ניסיון צנוע לספר על ראש ממשלה נעלם והולך, על גבר הולך לאיבוד.
הוא נולד בבריסק או ברסט ליטובסק, שהייתה עדה לכניעת רוסיה לגרמניה במלחמת העולם הראשונה. מהעיר הגיחו גם שמות יהודיים חשובים כיעקב נחום אפשטיין, שהקים את החוג לתלמוד באוניברסיטה העברית ושדמותו הייתה השראה לסרט "הערת שוליים", הרב חיים סולובייצ'יק שכונה "חיים מבריסק", המתמטיקאי יעקב גרומל שעזר לאיינשטיין לפתח את תורת היחסות, מנהיג מפ"ם יעקב חזן וסמואיל שיינרמן, אביו של אריק שרון.
במלאת 100 שנה להולדת מנחם בגין ביקרתי בבריסק. על קיר בית ספרו נחשף שלט ואנשים שפגשתי ברחוב גוגול זכרו מיהו. אחד אף יצא אליי עם מגש, כוסיות ובקבוק. על המדרכה הוודקה נמזגה, הכוסיות הונפו, הראשים נשמטו לאחור ו"נזדרובני" (לחיים, ברוסית) ללוחם האמיץ, ונזדרובני לחתן פרס נובל, ונזדרובני "לראש הממשלה שיצא מהעיר שלנו". ברחוב היהודים ראיתי את המרפסות ששימשו להקמת סוכות. איש לא ידע להכריע היכן גרה משפחת בגין. אך בסיפור הזה לא מיקום הבית הוא שחשוב, אלא הגג שמתחתיו התרחשו חיי משפחת בגין.
את אמו חסיה תיאר מנחם כאישה רומנטית אך בעלת אופי. רכה אך לא פזרנית בביטויי קירבה פיזית. אביו זאב דב נחשב למנהיג סמכותני. "פייטר" עם השקפת עולם נחרצת. כשנפטר הרצל כינס - בניגוד לדעת הרבנים האנטי־ציוניים - עצרת אבל. כעבור שנה השתתף בארגון ההגנה העצמית של יהודי בריסק. כשיזם עצרת לרגל ל"ג בעומר, העלה זאב דב את בנו אל דוכן הנואמים. מנחם היה רק בן 10 והפליא את 5,000 שומעיו בסיפורי בר כוכבא.
"בגיל מאוד צעיר הזדהה עם מלחמת אביו למען העם היהודי אך הלך רחוק יותר", אומר עפר גרוזברד, פסיכולוג קליני ובעל דוקטורט באנליזה ובפתרון קונפליקטים. ספרו, "מנחם בגין - דיוקנו של מנהיג" (2006) זכה בפרס המחקר של "המרכז למורשת בגין". אמו מרגוט הייתה הרופאה של בגין לפני שהיה לראש הממשלה. "כשאת בודקת אותי", נהג תמיד להתלוצץ איתה, "אני מרגיש צעיר, משום שאת רופאת ילדים". אביו דוד, "אמציה" במחתרת, היה מפקד האצ"ל במחוז תל אביב. בנו עפר התרוצץ בין הרגליים של כולם בבית בגין ברחוב רוזנבאום בתל אביב. זה קרה בעיקר במוצאי שבתות, כשהיה מצטרף לאביו ומשחק עם ילדי אחרים שעלו אל מפקדם באצ"ל. הוא זוכר מעגל של עיניים רציניות, של פנים כבדות, של ראשים מתנענעים, של פיות שדנים בעתיד המדינה.
רק בגין דיבר?
"גם אחרים, אבל היה ברור שהוא מקור הסמכות".
איך זה התבטא?
"אנשים דיברו ואז הוא היה אומר משפט והיה נהיה שקט. זאת הייתה חוויה של משהו מאוד נוסטלגי, מאוד רגיש, מאוד הרמוני".
שום ויכוח?
"אנשים התאימו את עצמם אליו. אני זוכר פעם שהקבוצה אמרה משהו ולבסוף הביע בגין דעה הפוכה. בהצבעה אחר כך הכל הלכו איתו".
שום ביקורת?
"היה בחשיבה של בגין משהו עגול, מלא. קיבלת את כולו כעסקה אחת. אין לך אפשרות לומר זה נכון וזה לא. מזכיר תיאוריה פיזיקלית סגורה".
כשאתה מביט על אותם מפגשים ברוזנבאום, היו בהם אותות שבישרו את אחריתו המנטלית של בגין?
"גם אנחנו, פסיכולוגים קליניים, איננו נביאים. אנחנו יכולים לנתח את הבדיעבד. אבל מבחינת האישיות לא פגשתי אף פעם דבר כמו בגין".
תסביר.
"נגיד שתאמר לעצמך: 'מהיום אני לא מרדכי, אני משאיל את עצמי לקבוצה, לעם היהודי. זה אומר שמהיום אני רואה הכל דרך המשקפיים של העם'".
איך זה מתבטא במישור הלאומי?
"הוא מוליך קו אסרטיבי. בתהליך השלום עשה את המוות לסאדאת ולקרטר. הוא לא מוותר. מדובר פה בעם היהודי לאחר השואה".
מה זה אומר במישור האישי?
"מחליפים לו חליפה והעיתונאים מהצד משבחים ובעיני אשתו עליזה היא לא מוצאת חן, אך הוא מפייס אותה: 'אלינקה, אם זה טוב לעם היהודי, מה אכפת לך?', או שהוא אומר לה: 'אני אוהב אותך כמו את ארץ ישראל'".
ככה היה מדבר?
"הכל משפטים שאמר. הדברים הכי אישיים קיבלו קונטקסט לאומי".
מה רע בזה?
"איפה אתה כבן אדם? איפה אתה עם האהבות האישיות שלך? עם השנאות שלך? עם ההרגלים שלך? עם התחביבים שלך? אתה כאילו מוותר על מה שאיש אינו יכול לוותר עליו. מה הפרטיות שלך? ובבוא הדיכאון, אין פרטיות, משהו משלך שאליו תוכל לסגת, למצוא בו מחסה".
עוד לפני לבנון קפצה הדפרסיה לביקורים חטופים אצל בגין. זה קרה כשדב גרונר, אחד מ־12 הרוגי מלכות, הועלה לגרדום הבריטי, זה בא לאחר פרשת אלטלנה שקרעה את היישוב, וזה צץ כששמואל תמיר מרד במנהיגותו לאחר ששש פעמים לא הביא שלטון לחרות. בגין ירד במשקל, אך די מהר הצליח להשיל מעצמו את הרוח הרעה. נאום גדול - כמו זה על הצ'חצ'חים - היה מחלץ אותו. עם הגיל נחלשו ההגנות.
הקטעים המאניים התדלדלו והתרבו הדפרסיביים. ועדיין, כך גרוזברד, לא הצליחו לטשטש את איכויותיו: הוא נותר קשוב לכל פנייה, ענה על כל מכתב, המשיך לגדל שלושה ילדים בדירת שניים וחצי חדרים, חי על גבול הסגפנות ונזף בחברים שיעצו לו לקנות בגדים חדשים מכספי המדינה.
הוא התקשה להביע כעס אישי, לא?
"הייתה לו הדרך שלו. סאדאת רצה שיקרא לו 'ידידי'. אבל כשכעס עליו קרא לו 'מר סאדאת'. ברגע שקרא לך 'מר', היית בצרות".
בגלל הקושי לצרוח על מישהו, הפנה את הכעס הזה פנימה.
"קלעת בול. זאת ההגדרה הקלינית של דיכאון: תוקפנות שלא יוצאת החוצה".
האם העובדה שקבר בתוכו אגרסיות על אנשים במקום להוציאן החוצה אכן דרדרה אותו? האם אכן הייתה אם כל דיכאון? תא"ל (מיל') עזריאל נבו, שהיה מזכירו הצבאי של בגין, אומר שההנחה שלי מעניינת אך מביא סיפור שסותר אותה. לאחר מהפך 77' מינה את קמב"ץ האצ"ל, עמיחי פגלין, ליועצו לענייני טרור. פגלין, "גידי" באצ"ל, היה טייפון, מספר נבו שהיה עוזרו. שאל שאלות נוקבות ודרש תשובות בהירות. אנשי המערכת ברחו מפניו כמו ממגיפה, ותלונותיהם שטפו את אוזני ראש הממשלה. "וכל פעם שחזר מבגין היה אומר לי: 'איזו שטיפה נתן לי, כמה ירד עליי'", מספר נבו. בגין ידע להחטיף לאנשי שלומו, לקרובים ביותר: "לאחרים, כמו רמטכ"ל, למשל, סלח תמיד".
הכרתי את נבו לפני שנים רבות. לא פעם בילינו ערבי שבת כשחברו הקרוב, אל"ם אברהם (ממושי) אלרן (לייזרוביץ'), שנהרג בלבנון, קורע אותנו מצחוק. נבו נולד בגדרה, בן לפרטיזנים שנישאו ביער והצטרפו לבית"ר. הוא גדל בבית רוויזיוניסטי ובלע את כל ספריו של בגין. באוקטובר 81' מונה למזכירו הצבאי. הוא מצא איש שונה לחלוטין משלושת ראשי הממשלות (שמיר, פרס, רבין) שאיתם יעבוד אחריו. הנואם שכישף המונים בעצרות התגלה כאיש נעים הליכות, עדין ורגיש, קשוב ואבהי, "מענטש כזה".
כשבלשכות עבדו גם בימי שישי, נהג לצאת בסביבות 12 מחדרו ולהאיץ בעובדיו ללכת הביתה. "חוול'ה, מה את עוד עושה פה?", היה פונה למזכירתו, "מילא, אני חייב, אבל את לכי הביתה להכין את השבת".
נבו היה שם בתקופה הכי קשה של בגין. כשנפל באמבטיה ואושפז עם כאבי גיהינום, כשפרצה מלחמת לבנון וכשאיבד את עליזה אהובת חייו. הוא שמע אותו נאנק תחת אלונקת אחריותו, ראה אותו ביחידותו המתישה: "הנושא הבוער אצלו היה השמירה על הכבוד היהודי, והיו לו כל מיני שטיקים יהודיים". פעם יצא עם ראש הממשלה לטקס כ' בתמוז, יום פטירתו של הרצל: "ואני מלווה אותו ואפילו תומך בו, כי היו לו בעיות עם הרגל. מניחים את הזר, אני מצדיע, הוא מרכין ראש והולכים. ואז כשאני הולך להסתובב, הוא לוחש לי: 'אין מפנים את הגב לקבר' ואנחנו צועדים עשרה צעדים אחורה ואני מפחד שלא ייפול לי".
מלחמת לבנון התחילה ב־6 ביוני 1982. על פי הצעתו של בגין נקראה "מלחמת שלום הגליל". בתום ישיבת הקבינט שבה הציג שר הביטחון אריק שרון את תוכנית המלחמה, נשא בגין נאום נרגש: "אנחנו שולחים חיילים לקרב. ייעשה הכל כדי למנוע אבידות, אבל לחימה פירושה אבידות, ואבידות משמעותן אבל ויתומים", כשהוא מוסיף: "החלופה שלא מתקבלת היא אושוויץ", ברור שלא רק שלום הגליל על הפרק ואין זה רק קולו של ראש הממשלה. זה גם הילד הנואם מבריסק, בנו של זאב דב. ה"אני היהודי" מגויס עתה למלחמה בלבנון.
אבל המלחמה מסתבכת. כל כמה שעות הטלוויזיה מבזיקה עם שמות ההרוגים, ומהעיתונים נוטף השכול. אלה הימים שבהם נבו - שליחו של איוב מתוקף תפקידו - קורא לעצמו "האיש בשחור". הוא מנסה להיות רך אך אמיתי. לעדכן את בגין אך לא לפרוע את לילותיו. את הנופלים, למרבה הצער, לא יוכל להחיות. הוא נוהג להעיר את ראש הממשלה רק כשיש לקבל החלטה. בדרך כלל הוא ממתין לחמש וקצת בבוקר. אז מסיים בגין לשמוע את חדשות BBC, "כדי לדעת אם הבריטים עדיין מחפשים אותו", הוא אומר לי בצחוק, ואז מצלצל ומדווח על אירועי הלילה.
כשהיית מודיע לו על הרוג, איך היה מגיב?
"היה לו קשה לשמוע".
לא היה אומר מילה? בולע את הכל בתוכו?
"בדרך כלל כן".
יום אחד שמחה ארליך, סגן ראש הממשלה, זימן את נבו אליו. "עזריאל", אמר לו, "אתה הורג את מנחם".
נבו: "מה זה אני הורג את מנחם?".
ארליך: "עם ההודעות שלך".
נבו: "אתה רוצה שלא אספר לו אמת?".
אבל עצם האזהרה של ארליך עשתה לך משהו? ניסית לרכך?
"לא, לגמרי לא. חובתי לא לייפות את האמת, אתה צריך לשים לו את המציאות מול העיניים".
אבל היו ימים שבהם המציאות הקדימה אותו. "את מה שאתה רוצה לומר שמעתי כבר משר הביטחון", היה בגין לעתים משיב לו. "אריק לא חס על בגין", מספר נבו. "היה מטלפן אליו כמה פעמים באמצע הלילה". הנוהל אומנם היה שרק המזכיר הצבאי - לא רמטכ"ל, לא ראש מוסד, לא ראש שב"כ - מתקשר במישרין לראש הממשלה. "אבל לדרג המיניסטריאלי - אריק שרון ומישה ארנס - לא יכולת להגיד שידברו רק דרך המזכיר הצבאי", הוא אומר.
ובטח לא היה מי שהעז לומר לאריק: "רחם עליו".
"ודאי שלא. לא יודע אם זאת הייתה מגמה של שרון אבל האיש (בגין - מ"ח) היה בא הרוג, טרוט עיניים לעבודה. ראש הממשלה לא מתעסק רק בנושאים ביטחוניים, יש עשרות עניינים אחרים על הפרק. ובלילה הוא צריך לקרוא חומר שאני מכין לו, כי באמצע היום אין זמן. סיפור לא פשוט".
כשהוא מגיע הרוג ומדוכדך לעבודה, איך מתנהלת ישיבת הממשלה?
"אז כבר התחילו הסיפורים. ישבתי בממשלה רק כשדנה בענייני ביטחון, אבל הייתה תקופה שראית את העייפות. ראית שהוא סוחב משקל כבד על הגב שלו. 'האנשים הטובים' היו מדליפים שהוא נרדם. אלא שאני כבר ראיתי גם רמטכ"לים נרדמים".
שרים סיפרו שאיבד את ניצוץ היצירתיות. שגברה תלותו בשרון. לכל מהלך שלו, מדגיש נבו, קיבל שר הביטחון את אישור הממשלה. הוא ידע להציג עניין, לשלוף הנמקות ולהוביל את השרים להחלטה הרצויה לו. בגין אמר שהוא מעדיף לרסן סוס פראי מאשר לדרבן פרד זקן. אבל היו פעמים שהסוס הפראי הזה משך את המושכות מידי רוכבו.
בראשית אוגוסט 82' הורה שרון על גיוס נרחב של מילואים בלי שאמר דבר לראש הממשלה, כותב גרוזברד בספרו. בישיבת הקבינט שהתרחשה אחר כך בחר בגין להתייחס בחיוך לצעד הזה: "אני יודע על כל הפעולות, פעמים לפני ביצוען ופעמים אחריהן". לעתים, כשהמזכיר הצבאי ביקר את דיווחיו של שרון, כעס עליו.
בצהרי אחת השבתות קיבל טלפון מראש אמ"ן יהושע שגיא: "עזריאל, אני חייב לראות אותך". נבו מציע לבוא ללשכתו אך שגיא מסרב. הוא מבקש להעלים את הפגישה מלשכת שר הביטחון. הם נועדים בצומת מסובים, "כמו צמד עבריינים". נבו עובר למכוניתו של שגיא, שמספר לו דברים על מהלך המלחמה. בתום השיחה הוא מטלפן לראש הממשלה.
נבו: "יש לי משהו למסור לך".
בגין: "כבר שמעתי משר הביטחון".
נבו: "אבל יש לי משהו למסור לך שלא שמעת משר הביטחון".
בגין: "שמעת מה אני אומר לך?".
מתחיל פינג־פונג בין ראש הממשלה למזכירו: "והוא כועס עליי אך לבסוף אומר: 'תאמר לי'". ונבו - כרגע אינו זוכר בדיוק מה - מספר, ובגין מקשיב ופוטר אותו ב"אני מודה לך שהתקשרת".
וזהו?
"וזהו. מעולם, גם כשסיפרתי לו כל מיני סיפורים על הרמטכ"ל, על שר הביטחון, על דברים שקורים, לא אמר משהו בגנות אותם אנשים, לא שיתף אותי במחשבותיו עליהם לטוב ולרע".
אבל נבצרותו גברה ונראתה. בראשיתו של יום, על חצי נייר 4A עם סמל המשרד, הייתה המזכירה מוציאה את לוח הזמנים של ראש הממשלה. אבל בכל חודשי השפל האלה לא ראה הנייר הזה צורת אות. "אין פגישות, אין שום דבר. הייתי אומר לה בהלצה: 'תכתבי בבקשה למעלה 'סודי ביותר'. מובן שלא עשתה את זה", הוא מספר.
נבו הרגיש שהוא עובד לריק, אך המשיך כל יום לשגר חומר לבית ראש הממשלה. אחר כך היה מטלפן לבגין וממתין להנחיות: "והוא שואל אותי מה דעתי, והייתי אומר את דעתי והוא היה משיב: 'כך תורה להם'". בעת ההיא בגין לא ניהל ישיבות ממשלה, ולא ראה ראש מוסד או ראש שב"כ. יחיאל קדישאי הנאמן היה מגיע אליו כל יום, ולפחות פעמיים בשבוע גם מזכיר הממשלה דן מרידור. "תקופה נוראית", קובע נבו, "ואנחנו - חוץ ממני גם מרידור וקדישאי - עשינו דבר שאסור לעשות. הסתרנו את מצבו".
למה נהגתם כך, רציתם להגן עליו?
"אני בטוח שכן. כשאתה בתוך האירוע, אין לך זמן לעצור ולחשוב שאסור שיקרה מה שקורה. בשלושת החודשים לפני שהתפטר הוא בעצם לא תפקד. הייתה פה נבצרות של ראש ממשלה, ואנחנו נתנו יד למעשה 'לא דמוקרטי'".
כשתכפו ההפגנות, כשהסתחררו מספרי ההרוגים, הציע שר המשטרה יוסף בורג להרחיק את המפגינים מחזית ביתו של ראש הממשלה. בגין דחה את הצעתו. "זכותם להפגין", שב והדגיש.
באחד מימי הדמים הגיעה אל משרד ראש הממשלה משפחת שחודה. בנה חזי שי, שנשבה בקרב סולטאן יעקוב ושוחרר בעסקת ג'בריל, עדיין הוגדר אז "נעדר", אבל מישהו בצבא רמז להם שבנם איננו בחיים והאם דוריס התרסקה. היא פרצה בצעקות, השתטחה על הרצפה והטיחה בה את ראשה. נבו ניסה לשלוף את בגין מחדר הישיבות שבו התקיימה הפגישה, אך ראש הממשלה התעקש: "עד שהיא לא קמה, אני לא עוזב אותה". רק לאחר שהתאוששה האם שב מזועזע לחדרו.
אבל לא רק מצוקת המשפחות סדקה את בגין. כשנבחר לראש ממשלה היה בן 64, "איש זקן", כהגדרת נבו. כל שנה ביום הולדתו ב"שבת נחמו" חגגו לו ב"קרלטון" נהריה. כשמלאו לו 69, ניצל את שהותו במלון לפגישה סודית עם באשיר ג'ומאייל, שנבחר לנשיא לבנון. בעוד המלחמה נמשכת, הם עמדו להתראות במטה של רפא"ל בין נהריה לעכו. כדי להעלים את צאתו מעיני העיתונאים, נבו מוציא את ראש הממשלה דרך הכניסה האחורית, את מכונית השרד משאירים בחניה ומושיבים אותו ברכב המאבטחים. "ואני מתחייב לו שזאת נסיעה של עשר דקות", הוא מספר. כשהם בדרך, מגלה ראש האבטחה שהכתבים יושבים להם על הזנב. כדי לנער אותם חוצים מטעים, מתמרנים בפרדסים והמכונית חורקת ורגלו של בגין מייסרת. "הבטחת לי עשר דקות", הוא מתלונן, "ואנחנו כבר נוסעים 25 דקות, לאן אתה חושב שאתה לוקח יהודי זקן באמצע הלילה?".
כשמלאו לנבו 69 נזכר בלילה ההוא. אמר לעצמו שאינו מרגיש זקן. אבל בגין תמיד חש זקן, הוא מספר, כך היה בנוי. אפילו כשפיקד על האצ"ל קראו לו "הזקן": "האם זה היה שורש הדכדוך? אני לא יכול להצביע על שורש הדכדוך, אבל ברור שהיה דכדוך. קרא לזה דיכאון, קרא לזה איך שתרצה, אבל ברור לי שלא הייתה לו שמחת חיים".
וגם הפגישה עם באשיר ג'ומאייל לא תרמה לו שמחת חיים. חרף הכאב בירכו בגין עמד זקוף מול ג'ומאייל ושאל: "מתי ישראל ולבנון יוכלו לחתום הסכם שלום?". הנשיא הנבחר פתח במסלול התפתלויות, סירב להתחייב. בגין גזר תאריך - 31.12.82, שלף את ה"אני לאומי" המהדהד ונזף בג'ומאייל: "הקרבנו לוחמים למענך, עכשיו אתה מספר לי כל מיני סיפורים ואינך מוכן לחתום על הסכם שלום?". הלבנוני נעלב עד קרקעית נפשו וגם בגין יצא פגוע. "מאז שג'ומאייל סירב והתחמק מהסכם, בגין כבר לא היה אותו האיש", קבע יצחק שמיר, אז שר החוץ.
כשבועיים לאחר פגישתו עם בגין, נהרג ג'ומאייל ממטען נפץ שהתפוצץ במשרדי מפלגתו במזרח ביירות. כעבור יומיים נכנסה המיליציה של הפלנגות למחנות הפליטים סברה ושתילה. בשעת לילה מאוחרת קיבל מוצב קדמי של צה"ל הודעה: 300 פלסטינים נהרגו שם, בהם ילדים ונשים. בעולם התחילה להדהד השאלה מדוע הרשתה ישראל לפלנגות להיכנס למחנות.
בגין פתח במסע הגנה גלובלי על ישראל: "גויים הורגים גויים ומאשימים את היהודים". הוא דחה כל הצעה להקים ועדת חקירה אבל נאלץ להסכים לבסוף. מעצרת של 400 אלף ישראלים בכיכר הנושאת כיום את שם רבין היה קשה להתעלם. שגריר ארצות הברית סם לואיס טען שהטבח בסברה ושתילה האיץ את התדרדרותו של בגין. כאב חדש התמקם על פניו. רעייתו עליזה חששה שלאחר הטבח שוב לא ייחלץ מיגונו.
בה עצמה עשתה שמות האסתמה. היא שוב אושפזה, צינורית שהוחדרה לגרונה שללה ממנה את יכולת הדיבור. בעלה הרגיש שהוא חייב להקדיש לה יותר מזמנו. הוא שקל להתפטר. בעבר כבר אמר שאין הוא רוצה לנהוג כצ'רצ'יל שבזקנתו נמנם בפרלמנט.
במקביל זומן לוועדת החקירה של סברה ושתילה שבראשה עמד השופט יצחק כהן. לדעת קדישאי הזימון היה האירוע הטראומטי ביותר שעבר על בגין. בוועדה נראה חלש. דיבורו היה רפה ועדותו מבולבלת.
כעבור כמה ימים היה צריך לצאת אל רייגן ועליזה הייתה עדיין מאושפזת. הוא היה אצלה כל יום. לעתים פעמיים ביום. הוא רצה לבטל את נסיעתו לוושינגטון כדי להיות איתה, אך היא כתבה לו בפנקסה: "אתה מוכרח לנסוע! זאת פגישה עם רייגן!". זאת הייתה הפעם האחרונה שראה אותה.
הידיעה על מות עליזה נחתה עליו במלונו בלוס אנג'לס. הבן בנימין זאב (בני) הודיע לקדישאי שהתלווה למסע. בחברת קרדיולוג ראש הממשלה, מסר לו קדישאי את הבשורה. "למה עזבתי אותה?", אלה היו שלוש המילים שהצליח לחצוב מעצמו. הם המריאו מיד לארץ. ב־16 השעות שהיו באוויר, כמעט לא יצא מפינת השינה שלו. חודש ימים לא התגלח. בימי השבעה שמעו אותו המנחמים אומר: "לעולם לא אסלח לעצמי".
כשעליזה מתה, נעלמה אחוות הכאב? כבר אין מישהי שאיתה יכול היה לחלוק את יגונו?
גרוזברד: "שניהם איבדו את המשפחות שלהם, שניהם היו כתאומים יתומים. היא הייתה כולה איתו. שיא האמפתיה. אחת שמקשיבה ולא אומרת כלום. המילים יכולות רק להפריע".
ובלבנון נמשכה הקזת הדם. כשמסדר הנופלים חצה את קו ה־600, שוב התייצבו מפגינים דוממים מול בית ראש הממשלה. בגין הביט בהם מחלונו. אף שידע שבדמוקרטיות אחרות אין מתירים למוחים לעמוד מטרים ספורים ממעון ראש הממשלה, דחה שוב את הדרישה להרחיק אותם. לבסוף, ומטעמי ביטחון, הזיז השב"כ את המפגינים כ־20 מטר ממעונו. יועציו שוב ניסו להבהיר לו שאין מלחמה ללא אבידות. הזכירו לו את בן־גוריון של תבוסות לטרון, את גולדה של מלחמת יום הכיפורים. הוא ענה להם: "אינני גולדה מאיר".
ב־8 בפברואר 1983 פרסמה ועדת כהן את מסקנותיה. על בגין נאמר: "ניתן להניח שגילוי התעניינות על ידיו בנושא זה, אחרי שנודע לו על כניסת הפלנגות, היה מגביר את ערנות שר הביטחון והרמטכ"ל לצורך בנקיטת אמצעים מתאימים, לקידום פני הסכנה הצפויה. חוסר המעורבות של ראש הממשלה בכל הנושא מטיל עליו מידה מסוימת של אחריות". הוועדה לא המליצה לנקוט צעד כלשהו נגד בגין.
בנוגע לשרון קבעה: "מצאנו שמוטלת אחריות אישית של שר הביטחון... לדעתנו מן הראוי ששר הביטחון יוציא מסקנות אישיות נאותות מהפגמים שנתגלו במילוי תפקידו, ואם יהיה צורך בכך שראש הממשלה ישקול האם להשתמש בסמכותו... לפיו 'ראש הממשלה רשאי, לאחר שהודיע לממשלה על הכוונה לעשות כן, להעביר שר מכהונתו'".
שרים חיבקו בלהט את האפשרות שניתנה לבגין לפטר את שרון. בישיבה לאחר פרסום המסקנות שאל את השרים: "נו, מה אתם אומרים?", והם - רובם מתומכי מהלכיו של שרון - ירקו להבות: "אתה צריך להעיף אותו, אתה צריך לפטר אותו". בגין הביט בהם, כך זוכר נבו, נאנח מעומק החזה ואמר: "אוי קינדערלאך, כמה שלכם קל לומר את זה, אבל לי יהיה קשה לעשות את זה". לבסוף הסכים לפטר את שרון מתפקיד שר הביטחון ולהשאירו בקבינט ובוועדת השרים לענייני ביטחון. שרון לא חסך מבגין את זעמו. הוא חזר לימי הסזון שבהם הסגירה ההגנה לבריטים לוחמי אצ"ל ואמר לבגין: "מנחם, אתה הסגרת אותי לידיהם, אתה עשית זאת".
גלמודיותו של בגין כבדה עתה עוד יותר. בעיניו השתכנה העננה ומיתריו היו למתכת. הוא כחש והלך. עדיין היה נקי, מעונב, מצוחצח. אבל מדי יום גדל הרווח בין צווארו לצווארון חולצתו המכופתרת.
חלפו בראשו מחשבות אובדניות?
גרוזברד: "אולי, אבל הוא לא היה הטיפוס שיעשה את זה, מפני שחלקית היה דתי ועקב מבנה האישיות שלו".
הוא סבל מבעיה פסיכוסומטית שגרמה לפריחת פצעים על עורו. לא היה מסוגל לווידוי אישי, לטיפול פסיכולוגי. היה מדור אחר. מעידן שבו בפי כל נישאו עצות אטומות כמו: "קח את עצמך בידיים" ו"מה, אתה לא יכול להסתדר בכוחות עצמך?". הפנייה לפסיכולוג הייתה השפלה, וכדורים כציפרלקס הפופולרי כיום היו בושה. ייתכן שאפילו היה מבקש עזרה, לא היה משיג הרבה. "האישיות שלו הייתה בנויה לסימביוזה", מסביר גרוזברד, "הוא לא נפרד מאשתו ולא מהעם היהודי. ובמצב הזה אתה לא יכול לעבור טיפול".
למה לא?
"בטיפול מדברים אליך ואיתך, מה אתה מרגיש? מה עובר לך בראש? ספר לי את חלומותיך. פסיכולוג טוב היה עובד איתו נפלא על החלומות. אולי היה מגלה שהוא מתגעגע להוריו, שהוא מפוחד, אבל הוא לא היה אדם שהולך פנימה".
כשהוא מרגיש שאכזב ב"אני הלאומי", ששוב אינו טוב לעם היהודי הוא מעניש את עצמו?
"הוא בעצם אומר: 'ניסיתי אבל לא הצלחתי. נתתי הכל אך זה לא מספיק. המלחמה מתארכת. אם אסוג, זה כישלון, ואם אשאר, חיילים ימשיכו למות. איך יוצאים מהפלונטר? אני מאוכזב מעצמי ומעניש את עצמי'".
28 באוגוסט 1983, ישיבת הממשלה. לאחר ששוחח עם המסורים ביותר בגין מכריז: "ידידים יקרים, אני מודיע על כוונתי להתפטר מתפקיד ראש הממשלה, אינני מרגיש שאני מתפקד כפי שאדם הנושא בנטל אחריות כזה צריך לתפקד". השרים מפצירים בו שיישאר. כמה - בהם שרון - רצים בעקבותיו ומנסים להניא אותו. הוא מודה להם ומוסיף בשקט: "אני לא יכול יותר". כך, מבלי שידבר אל הישראלים, מבלי שיסביר להם מדוע התפטר, נעל את עצמו מאחורי שערי סודו.
תשע שנים הסתגר בביתו בצמח 1 שבשולי יער ירושלים. יצא רק להר הזיתים, לאזכרות אשתו עליזה. בשאר הזמן התבצר מאחורי וילונות מורדים ולא יצא מגבולות הפיג'מה. לאחר זמן ממושך ירד מהמיטה, ופיזיותרפיסטית תרגלה איתו הליכה. בתו הצעירה לאה גרה איתו. מבקריו הקבועים היו מזכיר הממשלה דן מרידור ועוזרו בנפש יחיאל קדישאי, שהתייצב כל בוקר עם העיתונים. באחת הפעמים דיווח לו: "עיתונים חשובים כ'ניו יורק טיימס' שיבחו אותך שחיסלת את הכור של סדאם ואפשרת לבוש לפלוש לעיראק". ממעמקי דיכאונו הגיב בגין ב"טוב, אז מה?".
למרות מצבו, לא קהתה רגישותו. כדי לא לפגוע באחד ממבקריו אמר שיקרא בשמחה את הספר שהביא לו, אף שהחזיק באותו ספר. פה ושם - בקול רופס אך בראש צלול - הגיב לקול ישראל על ענייני השעה. "מצבו היה שילוב של חדות מוח וכניעה גופנית", אמר שכנו לבניין, השר לשעבר חיים קורפו. בסופי שבוע אפתה לו אשת קורפו עוגה, ובמוצאי שבתות - על פי מסורת הבית ברוזנבאום - זימן אליו קומץ נאמנים מהמחתרת. "דיברנו על כל נושא שאינו אישי", אמר לי קורפו לפני כמה שנים.
פעם זימן את נבו כשכבר עבד עם פרס בממשלת הרוטציה. "מנחם מאוד מבקש שתבוא אליו", אמר לו קדישאי, "בתנאי שזה לא יפגע בך".
מה זאת אומרת?
"ברגישותו חשש שפרס יכעס עליי שאני מתראה איתו".
שמעון פרס אישר כמובן, ונבו מצא את בגין בפיג'מה וחלוק. סביב מיטתו היו פזורים ספרים ועיתוני עולם. בגין לא שכח להודות לו על בואו, לשאול לשלום רעייתו, בנותיו והוריו ובפיו הייתה רק שאלה אחת: האם נמשך מבצע חילוצם של יהודי אתיופיה שבו התחיל? לאחר שסיים לדווח, ניסה נבו לעבור עם בגין לנושאים אחרים. ואז כאילו באבחת חרב, בגין ניתק את השיחה, הודה לו שוב על בואו וביקש שימסור שלום למשפחתו. זאת הייתה פגישתו האחרונה עם מי שהיה מזכירו הצבאי.
"באיזו תחושה הלך בגין לעולמו?", אני שואל את הפסיכולוג גרוזברד. "בתחושה קשה ביותר", הוא משיב נחרץ, "מנחם בגין מעולם לא סלח לעצמו".