כאשר נפתלי בנט יתפנה לעסוק בחיים עצמם מחוץ לכותלי משרד רה"מ (ולנוכח ההתפתחויות של הימים האחרונים נוצר רושם כי מועד זה עלול להגיע הרבה לפני המתוכנן), שווה לו לשקול כתיבת ספר ביוגרפיה בשם "רץ למרחקים קצרים". ושיסלח לו ניר ברקת על האנלוגיה המתבקשת, כי אין מה לעשות, זה האיש וזה שם הספר המדויק ביותר.

"אירוע עידית סילמן", שביום רביעי ניפץ לרסיסים את השקט הפוליטי המדומה – לא בא ממקום ריק, לא בפתאומיות ולא בהפתעה. הדבר הזה היה חייב לקרות לבנט, במוקדם או במאוחר. לא כי ראש הממשלה שגה כאשר לא שם לב בזמן למתחולל אצל ראש הקואליציה שלו, אלא כי זה בנט, כי ככה הוא. כי מאז ומעולם בנט - האיש ההייטקיסט והפוליטיקאי - ידע להרשים ולבנות מערכות יחסים, אך לא ידע להתמיד, לרדת בקביעות ובשיטתיות לפרטים הכי קטנים והכי משעממים, לטפח ולתחזק את מה שבנה והשיג במו ידיו.

בנט היה ועודנו איש אקזיטים מובהק, וכל ההבדל בין אקזיט בהייטק לזה בפוליטיקה הוא שבאחרונה זה נראה הרבה פחות יפה, עושה הרבה יותר רעש, כותרות וטינופת, ומה שהכי כואב – משליך על הרבה מאוד אנשים שהאמינו לך ובנו עליך. איש פוליטי, שחפץ בחיים ציבוריים ארוכים, אף פעם לא לוקח חופש מעבודה פוליטית שגרתית, גם אם הגיע לגדולות. גם אם נהיה ראש ממשלה.

את הכלל הבסיסי הזה ידעו וקיימו כל ראשי הממשלה בישראל, מדוד בן־גוריון ועד בנימין נתניהו. אין ספור שיחות טלפון נעשו במהלך השנים מלשכות ראש הממשלה, אין ספור מברקי ברכה נשלחו לפעילי מפלגתם. ועל אחת כמה וכמה כשהיה מדובר בחברי רשימותיהם. אם היום אינך יודע מה שלום מספר 10 שלך, מה עובר לו בראש, ואם לא חסר לו דבר מה – מחר הוא עלול להפתיע אותך לרעה, ומחרתיים הוא יפיל לך ממשלה.

כבר בשבועות הראשונים לאחר הקמת הממשלה החדשה, הדעה הרווחת בקרב אנשי סיעת ימינה הייתה כי בנט יצא לשיט בודד, למסע חייו, ובסופו יגיע אקזיט חייו. הוא מטייל לו בין הכוכבים, והם נשארו מאחור על הקרקע לבדם, כל אחד מוזמן לטפל בעצמו. הם חשו תסכול, ייאוש וגם כעס. מלכתחילה הם לא באו לכנסת כקבוצה מגובשת ואחידה.

כל אחד עשה את דרכו עד שנכנס למסגרת בשם "סיעת ימינה בכנסת ישראל". אנשים שונים מאוד, בעלי דעות שונות מאוד, זרים איש לרעהו. לשאלה "מה משותף לשירלי פינטו, לאביר קארה ולניר אורבך?" לא הייתה תשובה ברורה גם לפינטו, לקארה ולאורבך עצמם.

הם הלכו כל הדרך לבדם כאשר משמאלם מתקפות אופוזיציה אכזריות ובלתי פוסקות. מימינם היעדר אפשרות לממש, ולו חלקית, את הבטחותיהם לבוחר, והבנה ברורה כי ייתכן שאותו בוחר כלל לא נשאר להם. בתקופה האחרונה הדיבור במסדרונות הכנסת היה "בימינה חושבים על הבחירות ומחפשים פתרונות".

לא במקרה מי שכיכבו לרוב בשמועות וברכילויות על "חיפושי פתרונות לקראת הבחירות" היו אנשי ימינה עם 6־7 מנדטים ולא אנשי תקווה חדשה, שבאופן כמעט קבוע לא הצליחה להתרומם מעל אחוז החסימה. בשונה מאנשי סער, שהתנהלו כקבוצה מגובשת, אנשי בנט חשו כאמור בדידות ופעלו כל אחד לפי הבנתו. והמנהיג שלהם? זנח את תואר "יו"ר המפלגה" - והתמסר לתפקיד "יו"ר המדינה".

מלחמת התשה
בזמן שראש הממשלה השקיע מאמץ רב בהשכנת שלום בין פוטין וזלנסקי, האנטגוניסט הראשי לא ישב בשילוב ידיים.  נתניהו אומנם לא פתר את הדילמה הגדולה שלו וממשיך להתנהל בין שיקולי עסקת טיעון לבין מאמצים להביא לקריסת ממשלת בנט־לפיד, אבל עיוור הוא לא.

מיומה הראשון של הממשלה רוח המפקד שהגיעה מנתניהו הייתה למרר את החיים לכל ח"כ בקואליציה שנתפס כחוליה חלשה. והיו כמה כאלה, רובם אנשי ימינה האבודים והממורמרים. שותפו הקרוב לגיבוש המדיניות ולמימושה, יריב לוין, פיקד ופיקח על המבצע. פעילי הליכוד והימין ביצעו משימות בשטח.

חייהם של חברי ימינה הפכו לסיוט קבוע. זוועה שבשגרה. האסטרטגיה שאותה הנחה נתניהו הייתה מלחמת התשה, עד שיישברו. תקרית "תחנת הדלק" הגיעה בדיוק מהמקום הזה: לא כי עידית סילמן חיפשה כותרות, אלא כי הגיעה למצב של תשישות מוחלטת. ראש מפלגתה בנט שמע ממנה סיפורים רבים, כולל על מתקפות מילוליות אכזריות כלפי ילדיה, וכיצד היא לא מסוגלת להיכנס הביתה או ללכת לבית הכנסת בשבת בלי לחטוף מטח של קללות ואיומים. שמע - ולא השכיל למנוע השלכות.

בשלב מסוים, למי שטיפל בסילמן מטעם הליכוד היה ברור שהיא "הבשילה", וכך דווח לנתניהו. העניין היה למצוא סיבה ראויה לפיצוץ. גל הטרור היה הזדמנות פז. בלילה של הפיגוע הרצחני בבני ברק קיבל בן זוגה של עידית, שמוליק סילמן, שיחת טלפון מבכיר בליכוד. בכיר מאוד. במהלך שיחתם נסגר העניין, והביצוע הגיע ביום רביעי ב־6:50 בבוקר.

אין איש במדינה שקנה את "סיפור החמץ" ששרף לסילמן את קשריה עם הקואליציה ועם מפלגתה. זה לא היה חמץ, זה לא היה גם הדיל המזהיר של "מקום 10 בליכוד ותיק בריאות בממשלת נתניהו" - זה היה שילוב אכזרי של הסתה והטרדות סדרתיות במעגל החברתי הקרוב והיעדר תמיכה וטיפול בתוך הבית הפוליטי.

דברים רבים נעשו בשעות שאחרי פרישתה של סילמן. הודעות רבות פורסמו. אך הטקסט הציני והאכזרי שבלט מעל לכל השאר היה זה שפרסם נתניהו בעמוד הפייסבוק שלו. האדם שבהוראתו הפכו חייה של סילמן לסיוט, בירך אותה על "שובה הביתה", וגם דאג להוסיף לברכות אימוג'י ילדותי בצורת לב. קצת הזכיר את הודעות הקרמלין בין הפגזה להפגזה על כך שמוסקבה "מצפה בכיליון עיניים ליום שבו תהפוך קייב לידידה ולשכנה טובה וקרובה, ושני העמים סוף־סוף יתחבקו בחיבוק אחים". בקרמלין ויתרו על האימוג'י, זה פחות מקובל בבונקרים.

כך או אחרת, בליכוד קיבלו את הודעת סילמן בתשואות רמות ובקריאות ניצחון. אחרי חודשים ארוכים בשממה, ללא תקווה ואופק, ראו אנשי נתניהו אור של יום חדש. בעוד יו"ר הקואליציה היוצאת הסתתרה בביתה והפסיקה להגיב לצלצולים ומסרונים, ספגו אורבך וקארה מסכת לחצים מסיבית ואגרסיבית שאין כמותה להצטרף לסילמן.

"כך גם תפתרו את הסוגיה של מימון מפלגות ואת האיומים על הכרזה כפורשים. תתאחדו לסיעה ותתקדמו לעבר הכיוון הנכון של ההיסטוריה". קארה כמעט נשבר, אורבך כמעט הסכים. ההחלטות הוקפאו עד אחר הצהריים, או אז התקיימה פגישה ממושכת עם בנט. על פי הגורמים המעורים בפרטים, הפגישה הייתה קשה, מלאה בהאשמות ובצעקות.

בסופו של הדיון הלא נעים אמר אורבך כי "יחשוב, ידבר עם הסביבה ויקבל החלטות להמשך". למחרת בבוקר גם ניסח הודעה קצרה, שכללה שלושה סעיפים תמוהים. הסתבר שמה שצפוי להשאיר את אורבך בתוך הקואליציה ואת הקואליציה בחיים זה "ביטול מתווה המעונות" של שר האוצר אביגדור ליברמן, כינוס מועצת התכנון העליונה (שצפויה להתכנס גם ללא אולטימטום כלשהו) וחיבור ההתיישבות הצעירה לחשמל.

לכל המתעניינים: חמץ בבתי חולים לא כיכב במסמך כלל. בקואליציה ובאופוזיציה פירשו את האולטימטום ברוח זהה להפליא: "הוא ככל הנראה מחפש דרך החוצה".

ובכן, סופה של ממשלת השינוי הוא עניין של זמן. השעון התחיל לרוץ, והזמן אוזל מהר ממה שחשבו אנשי הקואליציה בינם לבין עצמם. זה לא יקרה מחר, גם לא בעוד שבוע. בכירי הממשלה טרם עברו את שלב ההדחקה. המסר שהם מעבירים לעולם הוא כי אין פאניקה, ויש פגרה, והכל עוד יסתדר ויירגע, וכי אפשר לתפקד גם בלי לחוקק חוקים בכנסת. "נסתפק בהחלטות הממשלה, גם זה הרבה".

בפועל, די מובן מאליו שהאקזיט הגדול של נפתלי בנט מתקרב. הממשלה תהיה מסוגלת לדשדש תקופה מסוימת עד שמישהו שם יכריז: "די". איך זה יקרה, ומה יבוא במקום? יש כמה תסריטים על הפרק. במה שעדיין נתפס כ"גוש הליכוד" חלוקים באשר להמשך הדרך.

בעוד החרדים מתעקשים להנדס ממשלה חלופית במסגרת הכנסת המכהנת, נתניהו, יריב לוין ואנשיהם להוטים ללכת לבחירות ולחזור מהן עם כמה מנדטים נוספים לליכוד ו"ללא גדעון ונפתלי". קם לתחייה גם החלום הנשכח להקים ממשלת ימין, כאשר מנהיג אחר שאינו נתניהו יעמוד בראשה. ורשימת התסריטים עוד פתוחה.

ובאשר לסילמן ולסיכוייה להפוך מיו"ר הקואליציה בעבר לשרה אצל נתניהו בעתיד? לא נעים להרוס ולנפץ אשליות, לכן נמליץ לפנות לגוגל. נא להקליד בחלון החיפוש "ההבטחות הפוליטיות של בנימין נתניהו". קריאה מהנה.