התוצאה המשמעותית ביותר של ההכרזה על חבר כנסת כפורש מסיעתו היא איסור על התמודדותו בבחירות הבאות מטעם מפלגה שהייתה מיוצגת בכנסת היוצאת. ח"כ פורש לא יוכל להתמנות בכנסת הנוכחית לשר או לסגן שר, אלא אם התפטר מהכנסת בסמוך לפרישה. כמו כן, ח"כ פורש לא יהיה זכאי לקבל מימון מפלגות על חשבון המפלגה שבה נבחר.
ההוראות בעניין פרישה מסיעה נחקקו בשנת 1991 במסגרת תיקון מס' 12 לחוק יסוד הכנסת. מאז נרשמו שני מקרים בלבד שבהם החליטה ועדת הכנסת להכריז על ח"כים כפורשים מסיעתם בניגוד לרצונם - החלטה בכנסת ה־18 בעניין ח"כ מיכאל נודלמן והחלטה בכנסת ה־20 בעניין ח"כ אורלי לוי־אבקסיס.
מיכאל נודלמן הוכרז כפורש מסיעת האיחוד הלאומי-ישראל ביתנו-מולדת-תקומה, שהייתה באופוזיציה וטענה כי נודלמן פעל נגד עמדת הסיעה לאורך תקופה ארוכה, וכי הצביע בניגוד לעמדתה ויחד עם הממשלה בראשות הליכוד ולאחר מכן קדימה. נודלמן טען כי פעל לאורך כל הדרך לפי צו מצפונו, כי סיעתו נתנה לו חופש הצבעה וכי לא קיבל כל תמורה. הוא אף ציין שהוא עומד בראש מפלגה נפרדת בתוך סיעת האיחוד הלאומי, מפלגת עלי"ה, אך ועדת הכנסת הכריזה עליו כח"כ פורש ברוב של שמונה תומכים מול שני מתנגדים.
ההחלטה להכריז על לוי־אבקסיס כפורשת מסיעת ישראל ביתנו לא נסמכה כלל על טענה של קבלת תמורה. סיעת ישראל ביתנו ביססה את בקשתה על התבטאויות של לוי־אבקסיס שהחלו לאחר הצטרפות הסיעה לקואליציה, על שורת הצבעות בניגוד לעמדת הסיעה, על אי־השתתפות בישיבות הסיעה ושיתוף פעולה עם סיעות באופוזיציה בהגשת הצעות חוק.
לוי־אבקסיס טענה כי בהצטרפה לקואליציה הסיעה היא זו שזנחה את הבטחות הבחירות, בעוד היא נשארה נאמנה לעקרונותיה ולציבור. לדבריה, לא רק שלא קיבלה כל תמורה, אלא שבעמידה על עקרונותיה ויתרה על תפקידים בכירים שיכלה לקבל כחברת קואליציה. בסופו של הדיון החליטה ועדת הכנסת, ברוב של עשרה תומכים מול שני מתנגדים, לאשר את הבקשה להכריז על לוי־אבקסיס כפורשת. לא הוגש ערעור על החלטה זו.