לו אבי, שחי ב־14 שנותיה הראשונות של המדינה וגינה את המצב הפנימי בימי שלטון מפא"י במאמריו תחת הכותרת ‘רקב ביעקב’, היה ממשיך לחיות, ספק אם היה רווה נחת מהרבה דברים שקרו לאחר מכן", אומר ח"כ לשעבר ויו"ר מכון ז’בוטינסקי, יוסי אחימאיר, שיפתח היום עם אחיו, יעקב אחימאיר, ב"בית אבא" ברמת גן, סדרת הרצאות במלאת 60 שנה למותו בטרם עת של אביהם, ד"ר אב"א אחימאיר, מי שהיה מראשי התנועה הרוויזיוניסטית.
העיתונאי והסופר אב"א אחימאיר היה כוכב שביט במציאות הפוליטית של ראשית שנות ה־30, אלא שבמהרה נעלם מעמדת הנהגה. “הוא התרחק מכך מפני שהיה בכל מהותו ובכל אישיותו איש רוח, שהתבטא באמצעות כתיבה חדה וביקורתית", מציין בנו. “אבל עם כל הביקורת שלו הוא נשאר נאמן לתנועת החרות, גם אם שמר על עמדותיו העצמאיות מבלי להיות יֶסמֶן של מישהו ומבלי שהייתה לו אובססיה להגיע לכנסת. בגין משך בחוטי הוועדה המסדרת, ולו הוא היה מאוד רוצה, הדבר היה מתאפשר".
אבל הוא הציע לאביך את ראשות הרשימה.
“אכן, זהו סיפור שהתהלך במפלגה. כששאלו את בגין לקראת הבחירות לכנסת כיצד אב"א אחימאיר לא ברשימה, ענה: ‘מה זאת אומרת, הוא צריך להיות בראש הרשימה'. אבי, שקלט את נימת הדברים, הגיב: ‘כבר אמרו עליי הכל, רק לא שאני טיפש. אם אמר שהוא מייעד אותי למקום הראשון, כנראה שהוא בכלל לא רוצה אותי'".
האם עבור הימין של היום אביך הוא כעין מצפן מוסרי או דמות נשכחת?
“צר לי לומר את זה, אבל אלמלא פועלי במשך קרוב ל־60 שנה להנצחתו, כולל הקמת המוזיאון והארכיון על שמו בביתו בשיכון הוותיקים ברמת גן - מה שאני רואה כמפעל חיי - היו שוכחים אותו. כמי שלא היו לו מרפקים פיזיים, רק אידיאולוגיים, הוא לא דרש לעצמו דבר".
בקישלה ביפו
אב"א אחימאיר נולד ב־1897 בבוברויסק שבבלארוס בשם אבא שאול גייסינוביץ’. לימים הוסיף גרשיים לשמו הפרטי כדי להנציח את אביו יצחק (אייזק) בראשי התיבות של שמו: אבא בן אייזק. בשינוי שערך בשם משפחתו הוא הנציח את אחיו, מאיר, שנפל כקצין בצבא האדום.
לדברי בנו, כמי שנולד בשנת הקונגרס הציוני הראשון, אביו התוודע מילדותו לציונות והתקרב לברל כצנלסון, בן עירו. בהיותו בן 15, הוא דרש מהוריו במפגיע שיאפשרו לו לצאת ללמוד בגימנסיה הרצליה שבתל אביב. “הוא למד שם עברית על בורייה, התערה בארץ וטייל במרחביה, אבל לאחר שיצא בחופשת הקיץ לבקר את משפחתו, לא ניתן היה לו לחזור הנה עקב מלחמת העולם הראשונה שפרצה", מספר בנו.
כשחזר ארצה כעבור עשור, ב־24’, לאחר נדודים ברחבי אירופה, הוא היה בעל תואר דוקטור מאוניברסיטת וינה וסלד מהקומוניזם. אגב כך חווה את המאסר הראשון מבין שורה ארוכה של מאסרים שהיו מנת חלקו. הוא נעצר לאחר שראה קצין בולשביק מחרים שק סוכר לסוחר יהודי, ואגב ויכוח ביניהם סטר על לחיו. שנתיים קודם לשובו הנה פגש בווינה לראשונה את ז’בוטינסקי, שהגיע לשם כדי להרצות בפני סטודנטים. אחימאיר, שתיאר את עצמו כ"ברונט הגבוה, הכפוף, עם עיניים עצובות", התרשם מהרעיונות ששמע באותה הרצאה, אך המהפך בהשקפותיו לא היה מיידי. כששב לארץ ישראל, הוא עדיין היה חבר במפלגת “הפועל הצעיר", היה מראשוני הכותבים ב"דבר", ייבש ביצות, היה ספרן בזכרון יעקב, פועל בגבע ומורה בנהלל.
ב־1928 הוא הצטרף לתנועה הרוויזיוניסטית והקים עם אורי צבי גרינברג ועם יהושע יבין את “גוש העבודה הרוויזיוניסטי".
מה גרם לו לחצות את הקווים אל הימין?
“זה לא קרה במכה אחת. אבי הבין שבארץ הפתרון הוא לא בסוציאליזם, אלא בבוא העת הוא יושג באופן מדיני. עם השינוי בהשקפותיו הוא עבר לכתוב ב’דואר היום’ של איתמר בן אב"י. כותרת סדרת המאמרים שלו שם הייתה ‘מפנקסו של פשיסטן’. למרות הכותרת, כשקוראים מאמרים אלה כעת, ניתן להגיע למסקנה שכולנו פשיסטים. אבל כעבור זמן, כשראה את מה שעשה מוסוליני באיטליה, הוא לגמרי הסתייג מהם".
אחימאיר האב, שנקט קו ניצי נגד הבריטים ודרש את הסתלקותם מהארץ, הקים ב־30’ את “ברית הבריונים" שחבריה מחו נגד השלטון הבריטי בארץ. הרקע לכך היה הידרדרות המצב בארץ במאורעות תרפ"ט עד כדי הטבח בחברון, שהבריטים לא פעלו למניעתו, והעובדה שהבריטים לא מימשו את מחויבותם להקים ליהודים בית לאומי בארץ ישראל, כמובטח בהצהרת בלפור. “למעשה, הוא רצה לקרוא לקבוצה הזאת ‘אגודת ש.א’, ראשי התיבות של שרה אהרונסון, כיאה למי שהעריץ אותה ואת הארגון המחתרתי ניל"י, שפעל בתקופת מלחמת העולם הראשונה נגד השלטון העותמאני וצידד בכניסת הבריטים לארץ", מספר הבן יוסי. “היה זה אורי צבי גרינברג, שהתעקש על השם ‘ברית הבריונים’, כהזדהות עם הקנאים שלחמו בימי הבית השני נגד השלטון הרומי. אבא נענה לו. הפעילות של חברי הקבוצה הזאת הייתה הפגנתית בעיקר, וכלל וכלל לא אלימה, למרות שמה. למעשה, הם הדליקו את הניצוץ הראשון של המרי נגד השלטון הבריטי הזר. אגב, ‘שלטון זר’ הוא מונח שאבא טבע".
הפעילות ההפגנתית של אב"א אחימאיר הביאה אותו בשלהי אותה שנה אל מאחורי סורג ובריח, לאחר שעמד בראש הפגנה נגד דרומונד שילס, סגן שר המושבות הבריטי, בהגיעו לביקור בתל אביב. “הלאה ממשלת חברון!", קראו המפגינים תוך האשמת הבריטים בטבח בחברון, “תחי המדינה העברית!". “השוטרים שם, שכולם היו יהודים, הגיבו באלימות", טוען הבן יוסי. “הם הפילו את אבא שלי, שברו את משקפיו והעמיסו אותו על עגלה, כששוטר דרך לו על הגב. כך הם הובילו את האדם השברירי הזה, החלוש אך נחוש, שהיה אבי, אל הקישלה ביפו, שם ישב שבועיים. לימים, כששאלתי כנער את אבא מה עשו אותם ‘בריונים’, הוא היה מאוד גאה בהפגנה הזאת והביע את כעסו על כך שהשכיחו את הקבוצה בהיסטוריוגרפיה היישובית ואף התנועתית. ‘יבוא יום והיסטוריוני אמת יבינו את חשיבותה של ‘ברית הבריונים’’, הוא אמר".
בין פעולותיה של “ברית הבריונים", דאגו חבריה באביב 33’ להסיר את הדגל הנאצי שהונף מעל הקונסוליה הגרמנית בירושלים. באותה שנה נאסר אחימאיר כאחד מהשלושה שעליהם טפלו אשמת שווא: רצח חיים ארלוזורוב, ממנהיגי היישוב. “באופן חד־משמעי ניתן לומר שזה קיצר את ימיו של אבא", טוען בנו. “ב־16 ביוני נרצח ארלוזורוב בגופו, ואבא שלי - בנפשו. הוא כאב את מה שעוללו לארלוזורוב וכאב את שרבובו לפרשה".
כששוחרר, חדל מפעילות מחתרתית וכרוצה לומר “אני את שלי עשיתי", התרחק מכל עמדת הנהגה פוליטית ועסק בכתיבה, כמי שנחשב לאחד מהאידיאולוגים המרכזיים של הימין. “המשקיף" היה אז העיתון המרכזי שלו.
במונחים של היום היה אחימאיר נץ ליברלי, שלא סגד לרעיון ארץ ישראל השלמה. “במאמריו אבי אומנם הביע געגועים לכותל המערבי, לחברון ולקבר רחל, אבל עם כל אהבתו לארץ ישראל, הוא הכיר בעובדה שחיה בה גם אוכלוסייה אחרת ובזכותה לחיות כאן".
בין דגניה לדוסטויבסקי
הבן יוסי אחימאיר נולד במאי 43’. “הזיכרון הראשון שלי מאבי הוא מגיל 3־4, כשלקח אותי על כתפיו לטיול בסמטאות העיר העתיקה בירושלים", הוא משחזר. “בעיקר זכור לי הרובע הארמני האפלולי והמסתורי. מתקופה קצת יותר מאוחרת אני זוכר איך במלחמת העצמאות אבא, שכבר עבר את גיל 50, תפקד ב’משמר העם’ בירושלים הנצורה, כשעסק בחלוקת מזון ומים לתושבים. אמא סיפרה שלאחר שביקשה ממנו להביא שתי כיכרות לחם מהמכולת, הוא חזר עם אחת. כששאלה אותו היכן השנייה, השיב שפגש אדם ברחוב שהתחנן ללחם והוא נתן לו אותה".
כאיזה אבא הוא זכור לך?
“כאבא יוצא מהכלל. ככל שהיה נראה ככזה קשוח עם דעות נוקבות, הוא היה אבא רך ואוהב לילדיו. בדרך כלל היינו רואים אותו כותב בחדר העבודה שלו או קורא ספר בכורסה בחצר, כשבפיו עיפרון, דרוך לרישום כל הערה מתבקשת. זה כבר היה בבית ברמת גן, שאליו הגענו דרך גבעתיים, שהייתה כעין תחנת ביניים לאחר שהחליט לעזוב את ירושלים ולגור קרוב לעיתון ‘חרות’, שיצא מהמחתרת, והמערכת שלו מוקמה בתל אביב".
בנוסף לכל פועלו, היה אב"א אחימאיר בין כותבי הערכים לאנציקלופדיה העברית. “מי שהזמין אותו לעסוק בכך היה ההיסטוריון בנציון נתניהו, מעורכי האנציקלופדיה, ששנים לפני כן היה ב’ברית הבריונים’ שהקים אבא", מספר הבן.
קשת הערכים שכתב הייתה מפתיעה. מצד אחד הוא, איש הימין המובהק, כתב על דגניה, אם הקבוצות והקיבוצים, ומצד שני הוא כתב על הסופר פיודור דוסטויבסקי. הוא חיבר גם את הערך על היטלר: “הטילו עליו את המשימה והוא עמד בה. אבא כתב ערך ענקי על היטלר, שבו השווה בינו ובין סטלין. אז יצא עליו קצפו של מחנה השמאל על שהעז לעשות דבר כזה למי שכונה ‘שמש העמים’, ואיך נתן לדעותיו הפוליטיות להשפיע על כתיבתו המדעית".
אב"א אחימאיר נפטר מהתקף לב ב־6 ביוני 62’ והוא בן 65. “זה קרה בערב שבועות, כשהוא יצא לבקר את זאבה, בתו, שגרה באותם ימים ברמת אביב", מספר בנו. “כמנהגו, הוא הלך לשם ברגל, דרך הירקון ושבע הטחנות, כיאה לחובב טבע, שכתב בחריפות נגד השחתת הטבע הישראלי. אצל זאבה הוא חטף את ההתקף הגורלי ומת".
מה חסר לך ממנו?
“חסרה לי הקלטה פומבית שלו, לאחר שאסרו לראיין אותו לקול ישראל, וכידוע הטלוויזיה עדיין לא הייתה. זאת לאחר שהרדיו נשלט על ידי בן־גוריון ומשרד ראש הממשלה. לפחות השתמר קולו בכמה הרצאות שנתן במכון ז’בוטינסקי. אבל ברדיו? יוק! נאדה! כלום!".