10 בפברואר 1983. הימים הם ימי מחאה. בלבנון עוד מתחוללת מלחמה והרחוב הישראלי סוער סביבה. שלושה חודשים חלפו מאז הקמתה של ועדת החקירה הממלכתית בראשות נשיא בית המשפט העליון יצחק כַּהַן, בעקבות טבח סברה ושתילה פחות מחצי שנה קודם לכן.
במהלך דיון במשרדי הממשלה על מסקנות הוועדה, קם סא"ל עזריאל נבו, המזכיר הצבאי של ראש הממשלה דאז, מנחם בגין, קטע את הישיבה ואמר: “התפוצץ מטען בין המפגינים. כנראה יש פצועים. בודקים זאת".
המפגינים שאליהם התייחס נבו היו פעילי תנועת “שלום עכשיו", שערכה באותה העת הפגנה שתבעה את נסיגתו של צה"ל לגבול הצפון ואת פיטוריו של אריק שרון. “ישנו הרוג ושלושה פצועים. שני שוטרים נפצעו קל", הוסיף נבו, ובכך בישר על רצח פוליטי שזעזע את החברה הישראלית. רצח שגבה את חייו של אמיל גרינצוויג ז"ל, בן ה־35, קצין מילואים, מורה למתמטיקה ואב צעיר. 40 שנים חלפו מאז הרצח, הימים הם שוב ימי מחאה ועימות, ושוב מרחפת השאלה: האם הלקח נלמד?
תנועת “שלום עכשיו", שהובילה את ההפגנה בערב רצח אמיל גרינצוויג, קמה כבר במרץ 1978, כך מספר ח"כ לשעבר, צלי רשף, ממייסדי התנועה: “זה קרה בעקבות ביקור סאדאת בארץ (נובמבר 77') ומכתב הקצינים". מדובר היה במכתב שעליו חתמו 348 חיילים וקצינים במילואים בקריאה לראש הממשלה דאז, מנחם בגין, “לבחור בדרך השלום", כנוסח המכתב.
“התחושה הייתה שהמשא ומתן לשלום עם מצרים מתמסמס", מוסיף רשף, “זה בעצם היה הטריגר המיידי. אחרי זה, הנושאים ש'שלום עכשיו' עסקה בהם, עד בערך ספטמבר 79', היו הסכמי קמפ דיוויד, לקראת השלום עם מצרים, וכן, גם המאבק בהתנחלויות ונגד מדיניות הממשלה בנושא הפלסטיני".
ומלחמת לבנון משנה את עיקר הפעילות?
“ביוני 82', כשפרצה מלחמת לבנון, החלה תקופה מאוד אינטנסיבית שעיקר הפעילות של ‘שלום עכשיו' הייתה נגד המלחמה בלבנון. השיא שלה היה בהפגנת ה־400 אלף בספטמבר 82', בעקבות הטבח בסברה ושתילה. ובעקבות ההפגנה הגדולה הזאת ובעקבות לחצים נוספים, הוקמה ועדת חקירה לענייני הטבח במחנות הפליטים".
אברהם (אברום) בורג, לימים יו"ר הכנסת וראש הסוכנות היהודית, שצעד גם הוא בהפגנה ואף נפצע בה, נזכר בתקופה שקדמה לרצח: “ברקע, עמדו שלושה דברים: המלחמה בלבנון, שהיא שונה מכל המלחמות שהכרנו. בהרבה מאוד מובנים, חולשה עצומה של ראש הממשלה, שמעולם לא הכרנו כמוה, ושר ביטחון חסר רסן, שהוא הממשק בין המלחמה המוזרה לראש הממשלה החלשלוש. זאת תקופה שהציבור מרגיש שבגין לא יכול לשלוט בשרון. לאט־לאט יוצאות עוד ועוד פיסות מידע ששרון מרמה את הממשלה, משקר לצבא ומוליך שולל את הציבור, ושהוא בעצם יזם את המלחמה הזאת בשביל לעשות סדר חדש במזרח התיכון. שספק אם אי־פעם הייתה לנו מלחמה כל כך שאפתנית לגבי הסדר במזרח התיכון".
מה קורה בתקופה הזאת?
“זאת תקופה של כמה חודשים מאוד אינטנסיביים ומאוד רועשים. אבל זה רעש שונה מהרעש של היום. היום הוא רעש פייסבוקי, היום אקטיביזם זה לייק. היום אדם לוחמני הוא אדם שכותב טוקבק. אז הכל היה פיזי מאוד, הכל היה מוחשי מאוד. היו מכות. היו מכתבים עם איומי מוות שנשלחו הביתה. אז המשמעות הייתה לתפוס אותך בפינת הרחוב ולאיים עליך באופן פיזי".
תפסו אותך בפינת הרחוב ואיימו על חייך?
“בוודאי, לא אחת ולא שתיים. כתבו גם גרפיטי על הבית של ההורים שלי. זה לא היה פשוט".
אם כך, למה המשכתם להפגין גם בפברואר 83'?
רשף: “ההפגנה המפורסמת ב־10 בפברואר, שבה נרצח אמיל גרינצוויג, הייתה הפגנה שנועדה להפעיל לחץ על הממשלה לבצע את החלטות ועדת החקירה. ובאמת בישיבת הממשלה, באותו הערב, התקבלה ההחלטה שהשעתה את שרון ממשרד הביטחון".
ד"ר עמוס אריאלי, שהכיר את אמיל גרינצוויג רק ברגע מותו, מספר: “מכתב הקצינים נכתב אצלנו בבית בזמנו. הייתי מראשי הפעילים והייתי חתום על הרבה מאוד הפגנות. אבל כשהחליטו על ההפגנה בערב שבו אמורה הייתה להתכנס הממשלה ולדון בפיטורים של שרון, אחרי שוועדת החקירה כבר קבעה שהוא צריך להתפטר, ניסיתי למנוע את ההפגנה".
למה?
“חשבתי שההפגנה תגרום לאלימות איומה, כי הרי כבר החליטו לפטר את שרון, ולכן עכשיו זה יהיה כמו לתקוע אצבע בעין בכל אלה ששרון הוא גיבורם ולא היו מוכנים שהוא יפוטר. משלא הצלחתי לשכנע אותם, התנדבתי להיות סדרן בהפגנה מתוך כך שחשבתי שתהיה אלימות מאוד גדולה".
רשף: “להפגנה קדמו דיונים אינטנסיביים בשאלת המסלול שלה. זאת הייתה תקופה מאוד־מאוד קשה מבחינת האווירה ברחוב והעוינות כלפינו. זה היה אחרי תקופה ארוכה של מחאות ברחוב נגד מלחמה שעדיין התנהלה. זה היה דבר חסר תקדים, הרי החל מחודש מתחילת המלחמה כבר הייתה מחאה תוך כדי, וזה יצר עוינות בקרב גורמים ימניים. לכן כשבאנו להחליט לגבי המסלול ב־10 בפברואר, חששנו מאוד מהתגובה שתהיה לקהל, והיה ויכוח בנושא".
אריאלי: “בסוף נאספנו ברחוב בן יהודה בירושלים. הרשיון להפגנה היה רשיון לתהלוכה".
רשף: “המסלול שנבחר ואושר התחיל בכיכר ציון, עלה דרך המדרחוב בבן יהודה, המשיך הלאה לרחוב בצלאל עד לגן סאקר. שם פנינו שמאלה ועלינו ברופין לכיוון משרד ראש הממשלה. צפינו שבמרכז העיר יהיה לא פשוט מבחינת הניסיון לפגוע בהפגנה, מה שגם קרה בסופו של דבר, אבל החלטנו אחרי דיונים, לא להירתע".
אריאלי: “עוד כשההפגנה חיכתה לצאת לדרך היו פרעות בלתי רגילות".
מה קרה?
“בהתחלה היו מעט אנשים והרבה מתנגדים, והתחילו מכות וקללות. האלימות הייתה מאוד גדולה כבר במדרחוב. כשנאספו מספיק אנשים וההפגנה יצאה לדרך, אז הייתה שורה של סדרנים שהלכו בקצה הקדמי ובקצה האחורי. אמיל היה בשרשרת הקדמית של המפגינים שהלכה קדימה. ואני הייתי בקבוצת הסדרנים שסגרה את התהלוכה. היינו כ־20 איש שלובי ידיים כדי שלא יקרעו אותנו. אבל הרביצו לנו מכות רצח. באיזשהו שלב הצליחו לקרוע אותי מהשרשרת".
מי הרביץ לכם?
“מתנגדים. ביניהם היה גם אדם שהמשטרה זיהתה אותו והוא עמד למשפט אפילו".
מה אתה זוכר מהרגעים האלה?
“אני הוקפתי מכל הצדדים, ההפגנה המשיכה ללכת והכניסו לי אגרופים בפרצוף, בייחוד הבחור הזה שאחר כך עמד למשפט. הוא עמד בשורה השנייה מאחורי כולם, ומהשורה השנייה הכניס לי אגרופים לפנים, הייתה לי ממש תחושה של לינץ', באיזשהו שלב, היה לי מגפון שהצלחתי לשלוף אותו ונתתי לו עם המגפון מכה בראש. הייתה בהלה והצלחתי לזנק משם. ההפגנה שכבר המשיכה הלאה הייתה בערך 100 או 200 מטר במעלה המדרחוב, הצלחתי להגיע ולהיכנס לתוך ההפגנה, להיבלע בה ולהיחלץ. זאת הייתה החוויה הראשונית. גם כשהמשכנו ללכת, השורה האחורית של הסדרנים כל הזמן חטפה מכות, יריקות וסיגריות בוערות".
בורג: “רחוב בן יהודה היה ‘גיא אלימות'. המשטרה לא הגנה עלינו בדרך למשרד ראש הממשלה. השוטרים אפשרו את זה. הייתה תחושה שחצי מהשוטרים נמצאים בצד של הפורעים".
תיארתם לעצמכם שההפגנה תסתיים ברצח?
רשף: “בשום פנים ואופן לא. לרגע לא הייתה מחשבה על פגיעה בנשק. התנכלות כן. אבל לאורך כל ההפגנה האלימות בה הייתה חסרת תקדים. אני זוכר שלפני בניין המשביר עמדו כהנא ואנשיו, והצעדה במורד רחוב בצלאל הפכה למסע לא צפוי בתוך ים של שנאה. משני צדי הדרך עמדו אנשים שירקו, גידפו, דחפו והכו את המפגינים. הייתי בעשרות אם לא במאות הפגנות בטח, אני לא זוכר הפגנה כל כך אלימה כמו ההפגנה הזאת, הסיום בזריקת הרימון היה כמעט מתבקש, אם אנחנו זוכרים את מה שקרה בהפגנה עצמה".
בורג: “כשההפגנה הגיעה לכיכר בנק ישראל, היא הייתה יחסית מוגנת, הייתה משטרה מסביב. מדובר באזור טיפל'ה נמוך ומעליו היו שוטרים. וכשנגמרה ההפגנה, נגמרה שירת 'התקווה'. ותמיד קיים רגע כזה בסופה של הפגנה, שאחרי שירת 'התקווה' יש דממה. מעט כמו בבית הספר שאתה מחכה שמישהו יגיד שתם הטקס. אז עמדנו שם כמה אלפי אנשים והיה את השקט הזה, של אחרי הסערה".
וברגע השקט שאותו מתאר בורג, דקות אחדות לפני השעה 21:00, נזרק רימון רסס צה"לי על המפגינים שעמדו ממול לבניין משרד ראש הממשלה. כעשרה מפגינים נפגעו, בהם בורג ויובל שטייניץ, לימים חבר הליכוד ושר האוצר. “ברגע הזה שמענו את הפיקה של הרימון", נזכר בורג, “כולנו היינו צעירים, מרביתנו חיילים קרביים. ידענו לזהות את הצליל המאוד מסוים של פיקה של רימון. אני הייתי אז בן 27, השתחררתי מהצבא חמש שנים קודם לכן וכבר עשיתי הרבה מילואים, אז פעלתי לפי האינטואיציה. הרי אני יודע שכשאני שומע את הפיקה של הרימון, אני סופר 21, 22, 23. אז ספרתי. ואז העולם התחלף".
מה קרה?
“התחילו צרחות. אנשים נפלו. נשים נפלו לידי. אני זוכר את עצמי כורע על הרצפה ועושה חוסם עורקים וחבישה לאנשים שנפגעו לידי. ואני זוכר המון רגליים מתרוצצות מעליי, ואני מרוכז בחסימת עורקים ובחבישה. ואנחנו מפנים אנשים לבית החולים בשערי צדק, כשעם היד אני מחזיק את החוסם עורקים. ורק כשהכל נרגע בבית החולים, גם שם היו כמה חוליגנים שצעקו נגדנו, אז מישהו בא ואמר לי: ‘אברום, הגב שלך מלא דם'. חשבתי שהמעיל שלי פשוט התלכלך. אבל הוא אומר לי ‘לא, אני חושב שיש לך חור'. אז הורידו לי את המעיל והסתבר שהיו לי רסיסים בגב. בכלל לא הרגשתי".
איפה היית כשזה קרה?
רשף: “הייתי די קרוב לאמיל בזמן הרצח, אבל לא נפגעתי. אני זוכר את הרגעים האלה כאילו זה קרה עכשיו. קול הפיצוץ שנשמע לפתע שיתק לרגע את כולנו, והראשון שהתעשת היה אבשלום וילן (לימים חבר כנסת מטעם מרצ), שהבין כי הרימון התפוצץ בתוך ההפגנה. האיומים ברצח שליוו אותנו לכל אורך הדרך עד העצרת, לא היו איומי סרק. זרקו עלינו רימון".
אריאלי: “שמעתי את הפיצוץ, זה קרה בערך עשרה מטרים ממני. אבל מכיוון שהיו ביני לבין הרימון כמה אנשים, לא נפגעתי. בהתחלה גם לא הבנתי שזה רימון, היה פשוט בום גדול וצעקות, ורצתי קדימה. בעצם המפגש שלי ושל אמיל היה בשנייה שבה הוא מת. כשהגעתי אליו ראיתי איך האישונים שלו מתחילים להתרחב. היה לו חור גדול בצד השמאלי של החזה, באזור הלב. חור מרסיס של רימון. היו שם שניים־שלושה אנשים שניסו להחיות אותו ובאיזשהו שלב גם אני הצטרפתי למאמצי ההחייאה. כעבור כמה דקות טובות הגיע אמבולנס ופינה אותו".
ומה קרה אחרי?
“לאמיל גרינצוויג הייתה חברה אז, שהוא גר איתה בירושלים בימין משה. ראיתי אותה יושבת על המדרכה ובוכה. ניגשתי אליה ודיברתי איתה, ואז סיכמתי איתה שנלך אליה הביתה כדי שהיא תוכל להחליף בגדים ואקח אותה לבית שלנו בנחלאות. הידיים שלי היו מלאות דם. עוד לא היו מוניות, זה גם היה מרחק קצר והרחובות היו חסומים. אז הלכנו ברגל לבית שלה, ושם שטפתי ידיים ופנים והיא החליפה בגדים, ומשם נסענו במונית לנחלאות. כל הפרוצדורה של ההלוויה וההודעה לאחיו של אמיל נערכו בבית שלנו בנחלאות. שם התכנסו החברים של אמיל באותו הלילה".
בורג מתאר איך בלב ההמולה והרעש בבית החולים, משכיבים אותו בעל כורחו על המיטה כפצוע. ולפתע נפתח הווילון ומולו עומדים אמו ואביו, השר יוסף בורג, שזמן קצר קודם לכן היה באותו הבניין שבנו אברום הפגין מחוצה לו. בורג: “אבא שלי היה בחדר הקבינט שאני הפגנתי נגדו רק לפני רבע שעה. כלומר אני למטה מפגין נגדו, הם בחדר שומעים אותנו צועקים. נזרק רימון, מעדכנים את אבא שלי שהבן שלו פצוע, אני מפנה פצועים והוא בא לבקר אותי בתור פצוע. אין עלילות כאלה".
ראיתם מי זרק את הרימון?
רשף: “לא, לא. אף אחד לא ראה. גם לא עצרו אותו על המקום, לקח זמן ארוך עד שמצאו את הרוצח. זה לא היה מיידי. הצליחו לאתר אותו באמצעות רימון היד. מהמקום עצמו הוא הצליח להסתלק".
זהותו של הרוצח, יונה אברושמי, תתגלה רק חודשים רבים לאחר מכן, עם מעצרו בינואר 1984. אברושמי נתפס בעקבות הודאתו של עמוס שנגלוף, סוחר סמים שסיפר למשטרה כי הוא מכר לאברושמי את הרימון ששימש אותו לרצח. אברושמי, כפי שהתגלה למשטרה, היה ירושלמי שעבד בהתנחלות בעפרה. שנה לאחר מכן הגיש פרקליט מחוז ירושלים דאז, אשר פלגי, כתב אישום נגד אברושמי, ובינואר 85' הורשע ברצח ונגזר עליו מאסר עולם. אברושמי שוחרר בשנת 2011, לאחר 27 שנות מאסר.
מוריה שלומות, מנכ"לית “שלום עכשיו" לשעבר, הייתה בזמן הרצח נערה צעירה בכיתה ז'. “הייתי בפנימייה בקיבוץ אילון שנקראת מוסד מנור", היא מספרת. “אני זוכרת שאחת המורות נכנסה לכיתה ואמרה ‘הלכה המדינה', לא הבנו על מה היא מדברת. ואז היא סיפרה לנו. אני זוכרת שהיא הרגישה שזהו סוף העולם. שקרה אסון נוראי, בלתי הפיך. דרכה התוודעתי לרצח של אמיל גרינצוויג. אי אפשר לומר שהיה זה אדם מנותק מקונטקסט, שבא ועשה את המעשה מתוך פסיכוזה או מתוך התקף אחר. מדובר ברצח שהיה לו קונטקסט פוליטי ושהקרקע הייתה מוכנה לו. קראו לפעילי התנועה בוגדים, טענו שהם הורסים את המדינה. וזה מה שבסופו של דבר נתן לאברושמי את ההצדקות שנדרשו לו כדי להפוך את הקריאות האלה למעשה. הבודד הוא מי שעושה למעשה את מה שהרוב קורא לעשות במילים. כשקוראים ‘מוות לבוגדים', אז יהיה בודד אחד שיוציא את זה מן הכוח אל הפועל. מבחינתו המשימה היא לעצור את הבוגדים האלה ולחולל סדר יום פוליטי אחר".
רשף: “ברור שיונה הוא מי שזרק את הרימון, אבל הוא ניזון מכל מה שהיה מסביבו ומכל מה שהיה באוויר. ואמרנו את זה לכל מיקרופון פתוח. האשמנו כבר אז את הגורמים בימין שעסקו בהסתה. גם ברצח רבין, נכון שהיה זה יגאל עמיר, אבל מסביבו היו כל הרבנים, טקסי הפולסא דנורא והתרת הדם. מי ששופך את הדם הוא לא בהכרח מי שיוצר את האווירה שמאפשרת את זה".
אריאלי: “אלימות היא לא גזירת גורל. היא משהו שאתה יכול לעשות הרבה מאמצים כדי לא להאיץ אותה. ראיתי אלימות רבה בהפגנות האלה, והרגשתי שצריך לטפל קודם בה. זה מה שגרם לי בזמנו להוריד פעילות ולהצטרף לקבוצה שעוסקת בלימוד עצמו של האדם. קבוצה שלמדה יחד ולימים הקמנו את הקיבוץ נאות סמדר. עשיתי את זה כי הבנתי שעלינו ללמוד את ההיכרות העמוקה של האדם עם עצמו ולבחון את הדברים שמביאים אותו לאלימות".
לימים, הרצח השפיע על השדה הפוליטי והאקטיביסטי?
שלומות: “הוא השפיע אבל מאוד קשה להבין איך. הרי לאורך השנים המשכנו להפגין, אולי אפילו ביתר שאת. לא פחדנו לצאת לשטחים, לא פחדנו להגיד את האמירות שלנו. אני קצת מרגישה שזיכרונם של אנשים קצר. הרי דברים נורא דרמטיים קורים, גם חשבנו שהקורונה תשנה את העולם, והיא לא. בסוף אנחנו חוזרים לטבע שלנו שרוצה להשמיע קול ולהתאגד ויש לו אידיאולוגיה שאי אפשר לוותר עליה. לכן בעיניי, הרצח של אמיל היה סימון שדבר כזה יכול לקרות. הרצח היה כל כך מזעזע, כיוון שהוא הוכיח שהיריבות הפוליטית יכולה להוביל לשנאה כל כך עמוקה שמתבטאת ברימון ובאש חיה ובהרג. זה היה השוק. שהיריבות הפוליטית היא לא רק יריבות פוליטית עזה וקשה ככל שתהיה, היא באמת מובילה לאלימות קשה עם אש חיה".
כפי שראינו גם ברצח רבין.
“נכון. ברצח רבין אנשים כבר לא היו צריכים לצייר מהדמיון את הגרוע מכל, כי הגרוע מכל כבר קרה, לכן החשש היה שיהיה רצח פוליטי נוסף".
ובכל זאת, לא התעורר פחד?
“זה הרתיע, כי כולנו ידענו בלב שכשיש אווירה קשה, יש סיבה לפחד, אבל אני חושבת שכל תנועות המחאה המשיכו באומץ ובתעוזה".
רשף: “הרצח של אמיל לא הרתיע אותנו בשום צורה, ההפך. שבוע אחרי זה כבר היה מצעד ששחזר את המסלול וגם חודש אחרי המשכנו בפעילות שלנו"
בורג: “אני לא חושב שאי־פעם בימי חיי פחדתי להפגין בישראל. גם במקומות הכי קשוחים. אני לא מפחד לא באופן פיזי ולא באופן פסיכולוגי, וגם אין לי את הפריבילגיה לפחד. צריך להילחם, אסור ללכת לשדה המערכה מפוחד. צריך לבוא עם הרבה ביטחון".
אריאלי: “אני לא מפחד. נלחמתי ביום כיפור וראיתי המון אנשים מתים. זה גם מה שהניע אותי להיות פעיל ב'שלום עכשיו'. יש בי חוסר רצון שזה יתדרדר לאלימות, אבל פחד אין לי".
איך הימין הגיב על הרצח?
רשף: “הייתה תגובה כאילו מתנצלת של הימין. בגין דיבר על ‘אסון מחריד ומזעזע', שרון גינה את ‘המטורפים העומדים מאחורי הפיגוע', מועצת יש"ע פרסמה הודעה שבה טענה כי חבריה המומים ‘מהאסון הנורא שאירע אמש, בשעה שהמפגינים ניסו להביע את דעתם הלגיטימית בהפגנה שקטה'. גם צחי הנגבי, שהיה בהפגנה כמתנגד מהימין, עשה מהלכים תקשורתיים בשם איחוי הקרעים. בלענו את ההצהרות הללו בהבנה שהצער ברובו אכן אותנטי, אך סירבנו להסכין לאופן שבו הציג הימין את הדברים. שיתפנו עם זה פעולה במידה מסוימת, למרות שלא באמת האמנו שיש שינוי אמיתי בגישה של הימין. הימים היו מאוד סוערים. אנחנו המשכנו בפעילות שלנו, אבל כאמור היה מהלך, בעיקר תקשורתי, לניסיון ליצור שלום בית, שלא באמת היה משמעותי. מעבר להלם, מעבר לכאב, חשתי בעיקר זעם גדול: אמיל נפל קורבן להסתה פרועה מצד הימין, אשר במשך כל ימי הוויכוח הציבורי במלחמה התחמק מהתמודדות עניינית עם הטיעונים שלנו, ובמקום זאת בחר לעשות דה־לגיטימציה לעמדות שלנו. לאחר הפנגת המחאה שלנו ביוני, למשל, טען ח"כ מיכאל קליינר שאנו מקבלים את הכסף למימון פעולותינו מסעודיה, והציע להעביר בכנסת חוק שיאסור את קיומן של הפגנות בזמן מלחמה. בכך ניסה להטיל עלינו אחריות לכישלון בלבנון. מבחינתי היו אלו אולי מילים סתמיות, אך היו בציבור שקיבלו אותן ברצינות וראו בנו אויביו המסוכנים של העם".
היום יש פחד מאלימות נוספת?
שלומות: “היום המצב שונה, אני פחות רואה את האפשרות לרצח פוליטי".
בורג: “אף דמוקרט שכותב פוסט בפייסבוק לא יאבד את חייו ברשת, כמו אמיל גרינצוויג, שהיה גיבור דמוקרטי שעמד בחזית מול כל הבריונים האלה. היום, זאת מלחמת פוסטים. ברור שאם הרחוב יתלהט, אז הוא יתלהט. הרי הטבע האנושי לא משתנה. מקין והבל ועד יגאל עמיר, הטבע האנושי אלים".
גם כשגובה הלהבות בשיאו?
שלומות: “גובה הלהבות בשיאו, אבל הפוך. היום, גורמי הימין כבר לא צריכים לעשות מעשה של אדם בודד שמרגיש שעליו לעצור את הסכמי אוסלו, או לעצור את הקריאות לשלום, לפיוס ולשוויון זכויות. במובן מסוים הם יכולים לעשות את מה שהם רוצים, אין כוח פוליטי נגדם. אם את שואלת אותי, אני לא רואה אפשרות שמישהו מהשמאל יירה באיש ימין. ולכן אני לא רואה אפשרות לרצח פוליטי שדרכו מנסים לפגוע בשלטון. ואני מקווה שאני לא טועה".
בורג: “היום אנחנו עדיין לא רואים עימות פיזי גדול בין תומכי ימין לבין תומכי שמאל. המציאות היא מאוד לא נעימה, אבל היא עדיין לא עימות. אנחנו רואים הפגנות והפרדות, פוסטים מכוערים וטוויטים, אבל אנחנו לא רואים כאסח".
גם קובי הס, מחבריו הקרובים של אמיל גרינצוויג, שהכירו בסוף התיכון בחיפה ומאז ועד להפגנה דרכיהם לא נפרדו, מתאר את הצער והכעס בעקבות הרצח: “אמיל היה נח"ל מוצנח. אנחנו חלק מדור שלחם בארבע מלחמות. היינו במלחמת ששת הימים, ביום כיפור, במלחמת ההתשה, שנדרשה חוכמה גדולה כדי לצאת משם ללא פגע, ובלבנון. איך אפשר לקרוא לאיש כזה בוגד? אלה דברים מאוד קשים. גם אמיל היה אדם כל כך אוהב, שדאג לאנשים. שאדם כזה, בגיל 35, מסיים את חייו בצורה כל כך קשה אחרי שהשקיע בכל כך הרבה אנשים בחייו, זה דבר והיפוכו. הוא פעל המון למען צעירים ולמען השכנת שלום. עד היום מאוד קשה להתמודד עם זה".
איך שמעתם על הרצח?
“ידענו על ההפגנה ותיארתי לי שאמיל יהיה בה. הייתה הודעה בטלוויזיה שנזרק רימון ואחרי כמה דקות התקשר אליי חבר נוסף ואמר לי שאמיל נהרג מהרימון. כל שאר הנפגעים החלימו, חוץ ממנו, לא היה לו מזל, הוא חטף רסיס בעורק ראשי ומיד איבד דם ונפטר".
“חשוב לדעת שאמיל לא היה חבר ב'שלום עכשיו'", אומרת אשתו של קובי, עדי מרקוזה הס, אף היא מחברותיו הקרובות של גרינצוויג, “הוא הצטרף להפגנה רק בגלל בקשה של מישהי שעבדה איתו. פוליטית, הוא דחה את ‘שלום עכשיו', כי באותה תקופה הם לא דיברו בזכות מדינה פלסטינית, לכן אמיל לא רצה להצטרף אליהם. אחרי ההפגנה והרצח, 'שלום עכשיו' ‘אימצו' את אמיל כאילו היה חבר התנועה שלהם. למעשה הוא היה פעיל ב'תכלת אדום' ואחר כך ב'מוקד' ואחר כך ב'שלי' - תנועות שמאל סוציאליסטי מובהקות".
גרינצוויג היה בן למשפחת ניצולי שואה מרומניה. הוא ואחיו התייתמו מאביהם בגיל צעיר. הוא היה חבר ומורה בקיבוץ רביבים. למד פילוסופיה ומדע המדינה באוניברסיטה העברית, ידע היטב מספר שפות והיה איש תרבות, כפי שמעידים חבריו. “אמיל גדל עם שלוש שפות, הונגרית שפת האם, צרפתית, כי ההורים היגרו לצרפת אחרי המלחמה, פורטוגלית - כי המשפחה היגרה לברזיל; וחזרה לצרפת אחרי מות האב", אומרת מרקוזה הס. “מצרפת עלו לישראל. כאשר אמיל הגיע לישראל, לחיפה, הוא כבר היה בגיל תיכון, והלך ישר לריאלי. בחופשת הקיץ הראשונה הצליח ללמוד עברית ברמה שאפשרה לו להיבחן כעבור שנה בכל בחינות הבגרות".
קובי הס: “הוא תמיד ראה אומנות חדשה, לא היה מחמיץ שום סרט, שלא לדבר על ההשכלה הרחבה שלו במוזיקה קלאסית". הוא עבד במכון ון ליר ועסק בכתיבת דוקטורט על הזכות להפגין. “היו לנו כל כך הרבה שיחות וחוויות משותפות", נזכר הס, “היינו יחד בטירונות, חלקנו יחד דירה, הוא הכיר ביני לבין אשתי עדי, הוא היה שותף בבחירת שמו של בני הבכור. זה נורא לחשוב שסתם בנונשלנטיות אדם לוקח רימון וזורק. נורא לחשוב כמה איכויות היו בבן אדם אחד וכמה מעט צריך כדי לחסל אדם כזה".
בורג: “אמיל היה בשבילי השראה גדולה. הכרתי אותו היטב. הייתי עובד צעיר וזוטר בפרויקט במכון ון ליר, מיד אחרי הצבא. היה שם פרויקט חינוך באמצעות תיאטרון בובות, שמאוד הלהיב אותי בימים ההם, וניסיתי להפעיל את הפרויקט. אמיל היה מהקאדר הצעיר והמבטיח של ון ליר אז, הוא היה בשבילי מקור של השראה ואקטיביזם לגבי המחשבה שמלווה את המעשה הפוליטי ואיך הוא לא רק סתם חמימות מוח. מאוד אהבתי אותו, כולל החיפושית התכלת המדליקה שלו, שלא אחת הוא לקח אותי בה טרמפ הביתה".
מרקוזה הס: “הייתה בו רוח תוססת, סקרנות בלתי נגמרת, אהבה גדולה ללימוד, למוזיקה, לחברה, לחברים, לעשייה בלתי פוסקת, להנאות וכיף. אמיל היה מחנך שתלמידיו אהבו אותו אהבת נפש. היה חבר שאפשר היה להקשיב איתו במשך שעות למוזיקה קאמרית, או להתווכח איתו, גם כן במשך שעות, על נקודות תורפה בפילוסופיה חברתית כלשהי. והוא ממש לא רק דיבר. הוא עשה המון, כמורה ומחנך, כפעיל חברתי ופוליטי".
ארבעה עשורים חלפו והטראומה הנוראית עוד חקוקה באוהביו של אמיל. “לא החלמנו מהרצח", מבהיר הס, “זה לא דבר שעוזב אותך. זה חזר אלינו גם בהפגנות נוספות, גם כמובן סביב רצח רבין. גם בהפגנות בבלפור. אני חושב שנחסכו ממנו הימים האלה, שבוודאי לא היו מותירים אותו אדיש".
