"האומנם עוד יבואו ימים בסליחה ובחסד, ותלכי בשדה, ותלכי בו כהלך התם": שירה של לאה גולדברג נכתב בשנת 1943, כמעין תגובה לזוועות מלחמת העולם השנייה, ומהדהד את ייסורי המצפון המגולמים בו של אלו שנותרו בחיים. חמישה שבועות אל תוך המלחמה הנוכחית, מילים אלו ממחישות במובנים רבים גם את הדיסוננס שאנחנו מרגישים בימים אלו של חזרה זהירה לשגרת חירום, בין המצב הקשה והמטלטל שאנחנו נמצאים בו, לבין החיים שממשיכים.
אומרים לנו ש"החיים חזקים מהכל" וש"הנצחון האמיתי על הטרור הוא להמשיך לחיות" - אז למה אנחנו מרגישים רגשות אשם כשאנו רוצים לצאת לבילוי, לאימון, לטוס לחו"ל, לחגוג יום הולדת או אירוע משמח אחר כמו חתונה? יש לתחושות האלו שם - "אשמת הניצול או השורד" (survivor's guilt) היא מנגנון פוסט-טראומטי שתיאר לראשונה הפסיכיאטר ד"ר רוברט ליפטון, בעקבות מחקריו על שורדי מלחמת העולם השנייה ולוחמים בווייטנאם.
המושג מאז התרחב לטראומות מסכנות חיים נוספות, כולל אסונות טבע, ומתייחס לתחושת אשמה שנחווית על ידי מי שחווה או היה עד למצב של טראומה ונותר בחיים, בעוד שאחרים לא שרדו. אבל לא רק מי שניצל מסכנת חיים חווה תחושות כאלה, אלא גם אותם אנשים במעגל השלישי – שכביכול לא נחשפו מקרוב לאירועים הטראומטיים, אלא "רק" מהטראומה הקולקטיבית שכולנו חווים כעם וכחברה. אנו מרגישים שאנחנו לא בסדר כשאנחנו מנסים לנהל שגרה מסוימת בתוך התקופה הכואבת הזו, ומתקשים לעבוד, ללמוד, לדאוג לעצמנו, לישון, או לחייך מבלי שיתלווה לכך צל או כתם שמעיב ומעורר בנו חוסר נוחות.
אולם, אשמה – למרות שהיא טבעית ואנושית – לא רק שאינה משרתת את המצב, אלא שהיא עלולה לכרסם אט-אט את החוסן הנפשי שלנו, לדלדל את משאבי הכוחות שלנו לטווח הארוך ולפגוע בבריאות הנפשית והפיזית שלנו. כשאנחנו מאפשרים לעצמנו להתאושש ולהתאוורר, אנחנו מחזקים את הכוחות שלנו להתמודדות עם המציאות המורכבת.
אז מה אפשר לעשות?
חמלה עצמית במקום הלקאה עצמית: בימים אלו אנחנו מתנדנדים, כמו נוסע על רכבת הרים דוהרת, בין תחושת שיתוק, אובדן ואבל, לבין רצון לשאוף אוויר, להתאושש ולהפיג במעט את תחושת המחנק בגרון. במקום שיפוטיות וביקורת עצמית, חשוב לנרמל את המצב הלא נורמלי: להרחיב את היכולת שלנו להחזיק את המורכבות של ה"גם וגם", גם עצב וגם שמחה, גם ייאוש וגם תקווה. היכולת לקבל את כל מנעד קשת הרגשות, גם הסותרים, שמתקיימים בו-זמנית ואת התנודתיות במצב הרוח - מחזקת את החוסן הנפשי שלנו ומאפשרת התייחסות תומכת, אמפתית ואיכפתית כלפי עצמנו.
המנעו מהשוואות: כל אחד ואחת מאיתנו מתמודדים באופן שונה ובקצב שונה. חשוב להתאזר בסבלנות ולתת לעצמנו זמן – גם אם מצד אחד כל מה שאנחנו מסוגלים לעשות כרגע זה לשכב על הספה ולנוח, וגם אם אנחנו מרגישים שאנחנו חייבים לפגוש חברים בבית קפה או לצאת להליכה כדי להתחזק. זה לא אומר שאנחנו לא מתאבלים או שלא עצוב לנו, או שיש דרך התמודדות מסוימת שהיא עדיפה על האחרת.
פרספקטיבה: כשהיא מווסתת, אשמה יכולה דווקא להועיל לנו כרגש מוסרי שיש לו תפקיד פסיכולוגי הסתגלותי להגברת האמפתיה שלנו, לחיזוק הרגישות שלנו, להעמקת מערכות יחסים, לסיוע בהתמודדות יעילה יותר עם חסמים וקשיים בעתיד, ואף להתפתחות של צמיחה בעקבות משבר. היא יכולה לאפשר לנו מצד אחד להעריך את מה שיש לנו ולגלות מחדש את הערך של הדברים הקטנים בחיים שבמרוץ היומיומי לפעמים נלקחים כמובנים מאליהם, ומצד שני לדחוף אותנו לבטא ערכים, יצירתיות ותיעול האנרגיה לעשיית טוב למען האחר. כשאנחנו מסוגלים גם לטפח את ה"יש" בחיינו, אנחנו יכולים לאמץ פרספקטיבה רחבה יותר על המצב, החיים ועל המסוגלות שלנו להסתגל ולתפקד. יש לכך השלכות משמעותיות גם על הבריאות הנפשית וגם על הבריאות הפיזית שלנו וגם על המעגל החברתי שלנו, ועל תחושת המשמעות שלנו בחיים.
מודעות: התקופה הנוכחית מתאפיינת בחוסר אונים, חוסר ודאות וחוסר שליטה. הבחירות הקטנות והיומיומיות שלנו יכולות לחזק תחושת שליטה מסוימת, מתוך היכרות עם משאבי הכוחות האישיים שלנו. מודעות לפעולות ולבחירות שמטעינות אותנו באנרגיה, ומצד שני לפעולות או מצבים שמדלדלים את המשאבים שלנו ו"זוללי אנרגיה" – מאפשרת לנו להגביר אופטימיות להתמודדות מיטבית עם האתגרים שעוד מצפים לנו, ולמלא את "חשבון הבנק" שלנו למשיכה עתידית.
"ופשוטים הדברים וחיים, ומותר בם לנגוע, ומותר, ומותר לאהוב" ממשיכה גולדברג ומזכירה לנו שכחלק מהמעבר משלב ההישרדות לשלב השיקום והבנייה מחדש ברמה האישית והלאומית, חשוב להכין את רזרבות ההתמודדות שלנו להמשך. גם לצד הכאב והעצב, מותר לאהוב ומותר לחיות.
הכותבת היא מרצה בכירה וחוקרת, מחברת ועורכת ספרים בנושאי משמעות, חוסן, רווחה נפשית ופסיכולוגיה חיובית, ראש החוג לחינוך במכללה האקדמית אחוה וראש המעבדה לחוסן נפשי והתפתחות מיטבית במעגל החיים במכללה האקדמית אחוה